יורגן קלופ הוא הבמאי והתסריטאי, הלב והפנים של הקבוצה, וראוי להגיד אותם בנשימה אחת.

טריילר:
בשבת זכינו באליפות העולם,
ראשונים בליגה, לפני כולם,
משחק לילה ביום הקופסאות,
עבור לסטר, זה להיות או לא להיות.

אוקס שוב נפצע, לא יאומן,
עוד פעם, דווקא הוא, מכולם,
איזה קופסא נקבל בסוף המשחק,
קופסא שנבכה או קופסא שנצחק?

גירסת הבמאי:
"אם יש מסיבה עם סיבה, אני מאה אחוז בפנים, אבל אני לא צריך מסיבות לפני זכיה או הצלחה" (קלופ שומר על פרופורציות).
"When there is a party with a real reason then I am in, 100 per cent, but before I don’t need it"

סרט רץ:
היום היו בחירות בליכוד,
ביבי וסער, ביחד ולחוד,
קלופ בוחר בהרכב הקבוע,
האם בסוף הוא יהיה רגוע?

במשחקים האחרונים ליברפול התעקשה לבזבז הזדמנויות טובות בדקות הפתיחה, וזה מה שהיא עשתה גם היום, באיצטדיון "קינג פאואר" כשסידרה של איבודי כדור של לסטר ברבע השעה הראשונה, הסתיימה בכלום ושום דבר. עד עכשיו זה לא פגע בנו, והיום?
את הזעקה של קלופ "מווווו" לכיוונו של סלאח אחרי החמצה, אפשר היה לשמוע אצלנו, למרות הגשם והרעמים.

אצלנו בחוץ סוער וגשום,
במגרש בלסטר לא קורה כלום,
משחק שקול רחוק מהרחבה,
לפעמים אפילו בהליכה.

חצי שעה מהפתיחה טרנט מחליט שהגיע הזמן לשינוי, ולכן הוא עובר שמאלה ומגביה כדור שמרחף בקשת בליסטית מעל כל ההגנה ועד לראשו של פירמינו, שיחד עם סלאח צופה בכדור עושה את דרכו לרשת. 0-1 ופירמינו כובש משחק שלישי ברציפות.

מאנה מחטיא ממצב בטוח,
רוג'רס רושם בפנקס, הוא מתוח,
ליברפול תוקפים מימין ומשמאל,
יש לו מזל, הוא בינתיים יצא בזול.

מחצית עם עדיפות מוחלטת של ליברפול ויתרון על לסטר בכל האספקטים של המשחק ובכל החלקים של המגרש. הנתון המדהים הוא שלסטר לא בעטה אפילו פעם אחת לכיוון אליסון. אפס בעיטות. כלום. נאדה. זירו.

אחרי ההפסקה התמונה דומה,
ליברפול מבלה ברחבה הכחולה,
מתנהלת בה כאילו היא שלה,
היינו צריכים כבר לכבוש ארבעה.

בדרך כלל במצבים של שליטה מוחלטת במגרש ללא תוצאות, אני עובר למצב צבירה של חשש מספיגה מיותרת, שמלווה בדפיקות לב מואצות ותנועות רגליים עצבניות.
לא הפעם.
אפילו כשלסטר מצליחה לעבור את החצי, אני לא מרגיש שום סכנה וסיכון מהקבוצה הכחולה. בלי להשתחצן או לנחס, זה מרגיש ליגה אחרת.

קלופ הוא לא רק אדם נהדר ומאמן נפלא, אלא גם נביא וחוזה עתידות, אחרת איך אפשר להסביר את החילוף של מילנר, דקה לפני שליברפול זוכה בפנדל אחרי נגיעת יד ברחבה מכדור קרן. 0-2 ומילנר עם מנהג קבוע, פנדל מול לסטר כל שבוע.

שלוש דקות אחר כך מילנר מגיש כדור לטרנט, ששולח כדור רוחב מושלם, בדיוק לרגל של פירמינו, ששם אותו בדיוק בחיבור של שמייכל. 0-3 מוחץ, דומיננטי ומוחלט.

אחרי ארבע דקות ללא שער מחליט שוב טרנט שזה מוגזם והגיע הזמן לשינוי, והוא מסיים מתפרצת בבעיטה שטוחה ומושלמת לפינה. 0-4 והתמונה של טרנט עומד מול ה"קופ המטייל" עם ידיים שלובות על החזה המתפוצץ מגאווה, עיניים נוצצות וחיוך קטן ומעט מבוייש, היא סיכום מושלם למשחק.

שחקן ראשי:
טרנט.
משחק מושלם לשחקן כל כך צעיר. בעצם לכל שחקן ובכל גיל.
שער מרהיב, שני בישולים, כדור קרן שהפך לפנדל, סידרה של חילוצים מדוייקים בהגנה, אפס טעויות וקור רוח מושלם. זו היתה הופעה בליגה של מסי, ג'ורדן ולברון, בזכות איכות הביצוע והתפוקות על אחת כמה וכמה שמדובר במשחק מכריע וסופר חשוב.
בדיעבד אפשר להגיד שהכל היה ברור כבר אחרי שלושים שניות של משחק כשטרנט מצא את עצמו חופשי לבעוט לשער.

שחקן משנה:
פירמינו.
כמו מדי שנה, סיים את מנוחת החורף שלו עם שני שערים נהדרים, אחד בראש ואחד ברגל. הוא כבש שני שערי ניצחון בקטאר, והשער הראשון היום הוא גם סוג של. השער השני היה מעשה אמן ששילב עצירה עדינה עם החלק החיצוני ובעיטה מושלמת עם החלק הפנימי.

דבר המבקר:
לפעמים לא צריך להגיד כלום.
מתישהו בתחילת העונה קלופ הגדיר את הקבוצה במשפט אחד:" our identity is intensity ".
אני מאמין שזה כל מה שהוא אמר לשחקנים לפני המשחק, כי את הטקטיקה והשיטה הם מכירים.

הצגה מושלמת של ליברפול מהשניה הראשונה ועד הדקה האחרונה. הצגה תרתי משמע.
ליברפול שלטה במגרש, לא איפשרה ללסטר שום מרווח פעולה, ופשוט דרסה את השניה בטבלה בלי למצמץ, בלי להסס ובלי להתרגש. לסטר לא בעטה למסגרת אפילו בעיטה אחת. אליסון אפילו לא שולח את הכפפות לכביסה, ובמחשבה שניה הוא גם היה יכול לשחק ללא כפפות.
הפריסה של ליברפול במגרש והלחץ על שחקני ההגנה של לסטר שיתק אותם לחלוטין, והכחולים בקושי הצליחו להגיע לאיזור הרחבה האדומה ואיבדו אינספור כדורים עוד בחצי שלהם. אם סלאח ומאנה היו קצת יותר חדים ומדוייקים, שמייכל היה מוציא מהרשת עוד כמה כדורים.

לולא המשחק המושלם של טרנט והצמד של פירמינו כנראה שהייתי מזכיר את הנדרסון וגומז מוקדם יותר.
הקפטן היה דומיננטי משני צידי הכדור, שבר התקפות, דחף קדימה את הכדור ואת החברים שלו, מהפתיחה ועד שפוצצו לו את הרגל.
גומז היה יעיל ושקט, ושבר די בקלות את כל הניסיונות של וארדי ולסטר לייצר משהו. הוא סופסוף הזכיר את גומז שלפני הפציעה ונראה שיהיה קשה להוציא אותו מההרכב.

קייטה היה מאוד מעורב, דחף קדימה והוכיח שהוא הולך ומשתפר. רוברטסון היה פעיל מאוד בצד ההתקפי וחיסל מספר ניסיונות התקפה כחולים שעלולים היו להתפתח. וירג'יל וג'יני היו פשוט יעילים.

קלופ התלונן לפני המשחק על העומס העצום, אבל הוא צריך לשיר "אז למה לא כל יום בוקסינג דיי?". חמישה משחקים. חמישה נצחונות. חמישה עשר שערי זכות ואפס שערי חובה. לא נתפס.

עכשיו כבר אחרי חצות,
בליכוד עוד סופרים ת'קולות,
לאדומים יש מנהיג אחד ויחיד,
קלופ בהווה וגם בעתיד.

כותרות סיום:
המשחק הכי טוב של ליברפול העונה.
בבוקסינג דיי לפני ארבע שנים, ניצחנו את לסטר משער בודד של בנטקה. רק חמישה שחקנים נשארו מאותה קבוצה שרוג'רס בנה וקלופ אימן. זה נראה כאילו זה היה לפני ארבע מאות שנה.
שלוש עשרה נקודות פער מלסטר ומשחק עודף, זו כמעט המתנה הכי טובה שיכולנו לקבל מהקבוצה לחגים.
המתנה הכי טובה זה החיוך על הפנים שלי ושל כל אוהדי הקבוצה בזכות היכולת של האדומים.

הפסימיסט יגיד: שלוש עשרה הוא מספר של חוסר מזל.
האופטימיסט יענה: אין טיפה של מזל בהישגי הקבוצה העונה.
הפסימיסט יציין: יש עוד הרבה נקודות בקופה.
האופטימיסט יאמר: המפתחות לקופה נמצאים אצלנו.