יומן האליפות של ליברקלופ: לא נעים, לא נורא

יורגן קלופ הוא הבמאי והתסריטאי, הלב והפנים של הקבוצה, וראוי להגיד אותם בנשימה אחת.

אנחנו אלופים

אין לי מושג למה החלטתי לראות היום בערב, לפני המפגש עם סיטי, את התקציר של המשחק מהעונה שעברה. המשחק ההוא שבו המרחק שלנו מאליפות היה כל כך קרוב, פחות משניים עשר מילימטרים, וכל כך רחוק, נקודה אחת. אולי כי אני פולני, שיודע שבכל שמחה גדולה יש פס קטן של עצב, ואולי זה בגלל שובה של מסיבת העיתונאים של תשע בערב, עם מילים לועזיות מסובכות, חוקים, הגבלות ומגבלות ואלף נדבקים.
אתמול בערב ישבתי לראות את התקציר של המשחק מהעונה הזו. המשחק ההוא שבו המרחק מהאליפות היה קצר, כמו זמן טיסת הכדור מהרגל של פאביניו לרשת, וכמו משך ההתקפה שבסיומה נגח סלאח לרשת.
אתמול חייכתי בזכות המשחק, והיום חייכתי בגלל הדרך שעברנו מאז.

השבוע קלופ הפציץ בעוד משפט לדורות והודיע לכולם ש"בעונה הבאה אנחנו לא נגן על התואר, אנחנו נתקוף אותו", וממש לפני המשחק הוא אמר שאין לו מושג איך השחקנים יתפקדו כשהם כבר אלופים, מכיוון שספר ההדרכה בנושא טרם נכתב, כי אף קבוצה לא זכתה באליפות כל כך מוקדם.

חיפשתי מילים להגדיר את משמר הכבוד של שחקני סיטי לפני המשחק ולא כל כך מצאתי. אני אסתפק בכך שהם נראו כמו ילדים נזופים שקיבלו עונש על אי עטיית מסיכה, ושחקני ליברפול אפילו לא טרחו להסתכל לכיוון שלהם.

אנחנו אלופים

אחרי התקצירים עם הקהל והדרמה וההתרגשות, המשחק "על שום דבר חוץ מכבוד" מול יציעים ריקים, נראה ממש כמו משחק אימון, והרעש של הזיקוקים מחוץ לאיצטדיון אחרי שמונה דקות, הפך את האירוע לביזארי ומוזר יותר.
הפתיחה היתה אדומה עם לחץ גבוה וכמעט מצבים, אבל אחרי הזיקוקים דה ברוינה התעורר ואיתו סיטי. סלאח בעט לקורה וגומז נזכר במריבה שלו עם סטרלינג, ולכן חיבק את ידידו בתוך הרחבה, עד שזה החליט ליפול, והשופט החליט שמשעמם לו ושרק. פנדל אולי לא היה, אבל בעיטה מושלמת של הבלגי היתה, גם היתה. 1-0 לכחולים, ופיגור נדיר לאדומים.

עשר דקות מאוחר יותר פודן חתך את ההגנה וסטרלינג שוב חגג על גומז עם הטעיה קלילה וכדור בין הרגליים של ג'ו לפינה. מינוס שתיים אחרי התקפת מעבר כחולה, מהירה, אלגנטית ויעילה.
עוד עשר דקות, עוד מסירה נהדרת של דה ברוינה, ועוד סיום מושלם, הפעם של פודן. האמנתי לפני המשחק שיהיו הרבה גולים, אבל לא תיארתי לעצמי שככה. 3-0.

לא נחמד להיות במינוס שלוש בהפסקה, אבל זה לא נורא כשאתה אלוף.
אני מת לדעת מה קלופ אמר לשחקנים בהפסקה, אחרי שאמר השבוע שפחות ממאה אחוז לא מקובל עליו.
בחמש הדקות הראשונות אני כמעט מת שלוש פעמים, בגלל שלוש הזדמנויות של סיטי, שמגיעה לרחבה בלי שום מאמץ.

אנחנו אלופים

קלופ מהמר על פאביניו כבלם, ואני בוהה באדישות מסויימת בניסיונות האדומים והמגושמים לגרד הזדמנויות, לעומת המכונה הכחולה, שבקלילות מגיעה למפגשים עם אליסון, שאינם שומרים על כללי הריחוק החברתי, ואחד מהם מסתיים בשער עצמי של אוקס, אחרי בעיטה של סטרלינג, מבישול בלגי. 4-0.

רבע שעה לסיום סלאח מנסה לכבוש, אלא שהבעיטה שלו כל כך חלשה, שאני מספיק ללכת למטבח ולחזור, והכדור עדיין באויר, ואני משלים עם העובדה שגם היום לא נכבוש בחוץ, בפעם החמישית ברציפות. לפחות החמישי ברשת של אליסון נחסך מאיתנו.

מבאס להתחיל כך סופשבוע שני של אלופים, אבל אני חושב שמעולם לא התבאסתי כה מעט מהפסד כל כך גדול. אפשר להגיד שניסינו, אבל הקבוצה היתה חסרת חדות לחלוטין, לעומת סיטי שהיתה מדוייקת לגמרי. ההגנה של סיטי נראתה מגומגמת וחדירה, אבל איכשהו הם יצאו מכל מצב, ומצד שני ההגנה האדומה, שכולם דיברו עליה כעל היתרון הגדול לעומת סיטי, פשוט לא היתה.
לא צריך לייחס למשחק הזה חשיבות גדולה, ולהסיק שתהיה לו השפעה משמעותית על העונה הבאה, אבל הוא היה בהחלט שיעור טוב לכולם, באיך צריך לשחק מול ליברפול. התנועה של הרביעייה הקדמית של סיטי היתה נפלאה, וחילופי המקומות שלהם היו מדוייקים, ואיפשרו להם למצוא את הפערים בין שחקני ההגנה, ולנצל כל טעות.
דה ברוינה היה מושלם גם במיקום שלו בין הקוים, וגם במסירות שלו לשחקנים שבתנועה. פודן הוכיח לפפ שהוא יכול לסמוך עליו, וסטרלינג התחפש לאגוארו.

ולמה אני מדבר על שחקנים של סיטי ולא על שלנו?
כי אין לי הרבה מה לומר. האדומים ניסו, לחצו, התאמצו ואפילו היו יותר טובים עד לפנדל. אחר כך כבר לא היה להם את הדרייב, והיה חסר להם הריכוז שאיפיין אותם כל השנה. מזמן לא ראיתי את ההגנה מפספסת כל כך הרבה סגירות, את הקשרים מפספסים כל כך הרבה תיקולים, ומאבדים כל כך הרבה כדורים ואת החלוצים כל כך לא מאופסים.

משמר הכבוד בפתיחה לא היה ממש מכובד, וגם אנחנו לא ממש שמרנו.
ניצחנו הרבה משחקים העונה והפסדנו רק שניים.
חצי מהניצחונות היו בפער של שער אחד, ושני ההפסדים היו בפער גדול, ואין לי מושג מה זה אומר.
גם ההפסד ההוא היה בליל חמישי. אז זה היה הרבה יותר כואב. הפעם זה לא נורא, אפילו אם בגללו לא נשבור כמה שיאים.
קלופ היה מתוסכל וקצת חסר סבלנות בסיום, והוא כבר הוכיח בעבר שהוא אלוף ביציאה ממשברים ואכזבות.

קלופ אלוף ואנחנו אלופים
קישור לכל הטורים של יומן האליפות