יומן האליפות של ליברקלופ: ההגנה היא התקפה

יורגן קלופ הוא הבמאי והתסריטאי, הלב והפנים של הקבוצה, וראוי להגיד אותם בנשימה אחת.

טריילר:
רק מול יונייטד הפסדנו נקודות,
דווקא מולם, מכל הקבוצות,
האמת, בעונה כה גדולה,
גם תיקו מולם זה ממש לא נורא,
כמובן שאסור להפסיד,
חס וחלילה, אפילו אל תגידו נגיד.

אצלם זה אולה, אצלנו זה קלופ,
שלנו נשאר, שלהם יחלוף?
כבר כמה שנים הם המון משקיעים,
משום מה, לא ממש מצליחים,
ראשפורד אולי עוד יהיה כוכב,
לא נורא אם היום הוא יהיה מאוכזב.

סיטי מפסידה עוד נקודות,
משער עצמי, בזמן פציעות,
הפער עצום, חייבים להודות,
אולי כבר אפשר להגיד ש…נגמרו הספקות,
אולי כבר נגיד, האליפות היא שלנו,
כן, לארץ המובטחת הגענו!

עצור, אני אומר לעצמי, עצור,
יש עוד מכשול או שניים לעבור,
יונייטד לא תבוא לפתוח רגליים,
מולנו, הם לא רואים בעיניים,
הם יבואו להרוס ולקלקל,
נחגוג כשנזכה, אין מה למהר.

גירסת הבמאי:
"מעולם לא היינו מודאגים שלא הצלחנו לשמור על רשת נקיה. אנחנו לא צועקים לפני משחק בחדר ההלבשה: רשת נקיה, רשת נקיה, רשת נקיה. זה ממש לא כך" (עכשיו אני סקרן לדעת מה הם כן צועקים בחדר ההלבשה לפני המשחק).
No, we were never concerned about not having clean sheets. It’s not that before the game the main thing we shout in the dressing room is ‘clean sheet, clean sheet, clean sheet!’ It’s not like that

סרט רץ:
כמה דקות לפני הפתיחה,
גם לסטר מפסידה,
הכל משחק לטובתינו,
הכדור אצלנו, הכל בידינו.

הפתיחה שייכת ליונייטד שלוחצת גבוה ומנסה לחטוף כדור ולכבוש מול הקופ.
ליברפול, לעומת זאת, משחקת בהילוך שני ואולי אפילו ראשון, נדמית לי כאריה שמתנהל באיטיות וצופה באדישות בטרף שמסתובב לידו, ומחכה לרגע הנכון בו יכה בו במינימום מאמץ, והרגע הזה מגיע בדקה ה 13.
טרנט מגביה קרן מימין, וירג'יל בצעדי ריקוד נון שאלנטי מטעה את ההגנה, מתגבר על שלושה מתנגדים ונוגח למרכז, דה חאה בקושי זז. 0-1 די קליל למען האמת, וגם די צפוי.

יונייטד מאבדת את הריכוז ואת האיזון, ליברפול מגבירה מעט את הקצב, אבל לא לוחצת ממש על הדוושה, וגם לא ממש מרוכזת.
11 דקות אחרי השער פירמינו כובש בבעיטה מסובבת נהדרת, אבל השער נפסל בגלל עבירה של וירג'יל על השוער, ואני מרגיש שזה יתן לאדומים את הדחיפה הרצויה, אלא שזה לא ממש קורה.

עוד 11 דקות עוברות והפעם וינאלדום כובש, ושוב השער נפסל, הפעם בגלל נבדל זעיר.

המשחק מתקרב להפסקה,
יונייטד עושה קולות של קבוצה,
מאנה לבד, דה חאה מציל,
יכולנו את הפער להכפיל.

מחצית ראשונה עם הרבה אוירה, הרבה שירים ועידוד, הרבה קצב ואיבודי כדור ודי מעט כדורגל איכותי. רק 9 בעיטות לכיוון השערים ושלוש לכיוון המסגרות. יונייטד מחזיקה מעמד בשיניים כי ליברפול די מאופקת וקצת מבולבלת, כי ה VAR וכי דה חאה שם.

לפני המשחק כתבתי שאשמח לדעת מה השחקנים צועקים בחדר ההלבשה לפני המשחק. בפתיחת המחצית אני מת לדעת מה הם צועקים בהפסקה, כי הפתיחה של האדומים פשוט מטורפת, ומאחר שחובב שלום אני, לא אומר שהם נורו מלוע של תותח.

הדקות הראשונות כוללות החמצה של סלאח מטווח אפס, בעיטה של הקפטן שהשוער הודף בקושי לקורה, בעיטה מצויינת של אוקס ועשר דקות שבהן יונייטד לא עוברת את החצי.
יונייטד יוצאת מההלם, מתחילה לשחק כדורגל ואנחנו סופסוף מקבלים משחק ראוי עם קצב מהיר, הרבה תנועה, מהלכים יפים ובעיטות לשני השערים.

סולשיאר שולח את גרינווד ומאטה למגרש, ליברפול נלחצת ויונייטד נראית כמו קבוצה שיכולה לעקוץ שיוויון. קלופ כנראה מסתפק בתוצאה ומחליט לחזק את המרכז עם פאביניו במקום מאנה.
בדקות האחרונות שתי הקבוצות מותשות לחלוטין, אבל לא מוותרות. מגווייר מצטרף להתקפה ויונייטד מגביהה שוב ושוב כדורים לרחבה, בתקווה לגרד את השיוויון, אלא שוירג'יל והחבר'ה מנקים שוב ושוב.
דה חאה רוצה לעלות להתקפה, סולשיאר מסרב וכנראה שהוא יודע למה. שתי דקות אחרי התשעים, אליסון אוסף הגבהה סתמית, מזהה את סלאח עם מיילים של דשא סביבו ואפס יונייטדים, ושולח אליו את הכדור. סלאח רץ ורץ ורץ, מרים את הראש, מגלה שעוד מעט דה חאה, מגלגל את הכדור בין הרגליים של השוער ומוריד חולצה.
0-2.
ומי הראשון שמגיע לחבק את סלאח ולהניף אותו באוויר? אליסון, המכונה גם המבשל. הוא הגיע ראשון לסלאח, מכיוון שכל שחקני השדה היו מותשים, או פשוט לא קלטו את מה שראו עיניהם. ללא ספק התמונה של המשחק.

שחקן ראשי:
וינאלדום.
הוא לא כבש (אם כי היה ממש ממש קרוב וממש ראוי), או בישל, או פירפר את שחקני יונייטד, אבל הוא היה בכל מקום על המגרש, הוא נתן טון של עבודה, הוריד שני טון זיעה ושרף עשרה טון של קלוריות.
משחק נפלא של השחקן הכי נחבא אל הכלים שיש, שזה בדיוק המשחקים בהם הוא בולט. אם היתה לו קצת יותר טכניקה ומעט יותר עדינות וטאץ' ברחבה ועם הכדור, כנראה שהיינו מדברים עליו יותר, אלא שאז הוא לא היה וינאלדום.

שחקן משנה:
הנדרסון.
הוא לא כבש, או בישל, או עשה גליץ' מפואר, אבל הוא היה בכל מקום על המגרש, נתן טון של עבודה, הוריד שני טון זיעה ושרף עשרה טון של קלוריות.
יחד עם השחקן הראשי הוא שלט במרכז ודחף את הקבוצה קדימה ולולא הצלה מפוארת של דה חאה, הוא היה מכריע את המשחק שלוש דקות אחרי ההפסקה.

דבר המבקר:
ניצחונות מול יונייטד הם אף פעם לא קלים, הם תמיד יגיעו עם הרבה זיעה ובשנים האחרונות הם גם בקושי מגיעים, אבל כשהם מגיעים הם כל כך מספקים, כל כך מרגשים, כל כך יפים. יונייטד גם בעונה בינונית מינוס לא תוותר מול ליברפול וכך היה גם היום.
חוץ מעשר דקות אחרי ההפסקה שבהן ליברפול שטפה את הדשא ולא כבשה, האורחים עמדו טוב על המגרש ולא התקפלו.

זה לא היה משחק גדול או מושלם של האדומים, במיוחד לא במחצית הראשונה שבה שתי הקבוצות היו לחוצות, מבולבלות ולא מדוייקות. המחצית השניה היתה כבר כדורגל אנגלי במיטבו, עם המון קילומטראז', הרבה מאמץ ולא מעט מצבים.

אליסון היה אליסון, עם עצירות קלילות בזכות מיקום מצויין, ואחר כך הוא היה טרנט עם בישול מושלם. חוץ מזה, כמה שוערים בעולם יבחרו, בזמן פציעות, להוציא התקפה מהירה במקום לבזבז את הזמן? כנראה אף אחד, אלא אם קוראים לך אליסון ואתה משחק אצל קלופ.

וירג'יל וגומז היו בשליטה מוחלטת ולא נתנו מרחב פעולה ליונייטדים. רוברטסון וטרנט חילקו ביניהם את התמיכה בהתקפה, כשהסקוטי נתן את הטון עד ההפסקה, והסקאוזר היה פעיל יותר אחריה.
שלישיית החוד היתה פעילה כרגיל, אם כי יש תחושה שהם לא ממש חדים לאחרונה. מאנה וסלאח היו יכולים להכריע את המשחק בשתי הזדמנויות משני צידי ההפסקה, אולם פיספסו, והיו עוד פעמים שבהם הכדורים קצת ברחו להם וההחלטות קצת התפקששו להם.

יונייטד נתנה פייט וזה כנראה כל מה שאפשר לצפות מהם כרגע, כי הבדלי הרמות, ברמה האישית והקבוצתית, ברורים לחלוטין. מאטיץ' ופרד במרכז היו יריב ראוי, שגם עצר וגם תקף. כל השאר ניסו.

כותרות סיום:
עוד צעד קטן-גדול לאליפות.
מה אפשר לומר על קבוצה שבה שלושה שחקני הגנה מעורבים בשערים, כשאחד כובש ושניים מבשלים.
מה ניתן להגיד על קבוצה שעשתה רק תיקו אחד מ 22 משחקים, כבשה בכל המשחקים, לא ספגה שבעה ברציפות ומחזיקה פער של 16 נקודות.
ההיית או חלמתי חלום?

הפסימיסט יגיד: יכולנו לסגור את הסיפור מוקדם.
האופטימיסט יענה: ככה הניצחון מתוק יותר.

קישור לכל הטורים של יומן האליפות