יורגן קלופ הוא הבמאי והתסריטאי, הלב והפנים של הקבוצה, וראוי להגיד אותם בנשימה אחת.

אני מתייצב מול המרקע בהתלבטות מסויימת וברגשות מעורבים. מצד אחד אנחנו אלופי אירופה ורוצים להגן על התואר, מצד שני המטרה העונה היא אליפות ואנחנו בדרך, מצד שלישי אם האליפות כבר די קרובה, אז אפשר להיות רילקס, מצד רביעי ממתי קלופ נותן לקבוצה ולשחקנים שלו להיות רילקס?

ומה לגבי החבר'ה של סימאונה, שמצד אחד העונה הם לא ממש טובים, נושכים וקשוחים כמו בעבר ומגיעים בלי הנושך הראשי קוסטה, ומצד שני הם עשו השנה חיים קשים לריאל, ברצלונה ויובנטוס, בקיצור לכל קבוצה גדולה שפגשו.

ומה לגבי האיצטדיון הזה שאנחנו רגילים שיהיה בו רוב ליברפולי כשאנחנו משחקים בו בצ'מפיונס? טוב, לפחות ערוץ הספורט מראה לנו את הקהל של דורטמונד שר YNWA, כדי שנרגיש בבית.
הקהל הספרדי פותח בטירוף עם דגל פריסה שלא מבייש את אוהדי באר שבע, וגם השחקנים שלו פותחים באותו מצב רוח, עם לחץ גבוה וקצב מהיר.
אחרי ארבע דקות אנחנו מבינים שכאן ועכשיו זה לא פרמייר ליג, כשכדור קרן פוגע ברגל של פאביניו ומתגלגל לכיוונו של סאול, שמצידו ממהר לגלגל אותו לרשת. 1-0 ואנחנו בפיגור נדיר.

אחרי עוד ארבע דקות זה מתחיל להראות כמו ליגה אנגלית, כשאתלטיקו יורדת לבונקר שלא מבייש את אינטר של מוריניו, לא עוברת את החצי במשך דקות, אבל גם לא רואה בעיטה לכיוון השער שלה.
האדומים משתדלים לא לעבור את החצי, אבל בכל פעם שהם עושים את זה, הם מגיעים בקלות לרחבה, ומגיעים למצבים. עשר דקות להפסקה סלאח מגיע לרבע מצב ראשון, אבל הכדור לא מגיע אפילו למסגרת.

מחצית בשליטה מוחלטת של ליברפול שבה הפער בין השליטה לסיכון השער ולתפוקה היה הכי גדול שאפשר משני הצדדים. מחצית שבה ראינו את הקושי של ליברפול לכבוש מול בונקר מושלם, כי הקשרים לא מספיק שותפים, טרנט לא מדוייק, מאנה עצבני וקלופ כמעט ולא מגוון את המערך. מחצית שבה לא בעטנו למסגרת. אני לא זוכר דבר כזה.

בהפסקה אני נוקט בכל הצעדים משני המומנטום, מייצרי ההזדמנויות ומנתבי המזל שאני מכיר, שכוללים שטיפת כלים, מכונת כביסה, ומעבר במבט זעוף, כתפיים שמוטות וגבות מכווצות מחדר המחשב לסלון.
גם קלופ נוקט בצעד דרמטי ומחליף את מאנה כדי שלא יקבל אדום.
אתלטיקו שורדת את הדקות הראשונות שבהן ליברפול לוחצת בטירוף, למרות שהיא אפילו לא מגיעה לעיגול האמצע. לאט לאט הכח נגמר, הלחץ יורד, הקהל הספרדי דוחף, מוראטה מתבלבל ברגליים ומבזבז הזדמנות, וקלופ מוציא גם את סלאח. אני לא זוכר דבר כזה.

עשרים דקות לסיום המצלמה קולטת את סימאונה בטירוף קלופי ואת קלופ במבט קפוא ומעט אובד עצות. התמונה של המשחק והסיפור של המשחק.

לקראת הסיום המאמנים שולחים לקרב את שני הלוחמים המצולקים שחזרו מפציעות, קוסטה ומילנר, מתוך תקווה שיעשו בלאגן או יחוללו איזה נס. האוהדים הספרדים נשארים בלי מיתרי קול, ליברפול נשארת בלי שחקנים יוזמים ויצירתיים ובעיקר בלי רעיונות וזמן. בעצם הזמן לא רלוונטי כי לכבוש לא היינו כובשים גם אם היו עוד תשעים דקות.

ככה לא רצינו לראות את ליברפול חוזרת לאירופה, חסרת מחץ, חסרת רעיונות ומתוסכלת. השער המוקדם של אתלטיקו קבע את הכיוון של המשחק והיה יותר טוב מכל חלום של סימאונה לקראת המשחק. אתלטיקו סגרה נפלא את הרחבה, סגרה את קוי המסירה, סגרה את הקוים, סגרה את החלוצים ויצאה למתפרצות מסוכנות. הם שיחקו באגרסיביות ובקשיחות, אבל לא באלימות. הם עשו קצת הצגות וגם קצת משכו זמן, אבל לא הגזימו. אולי, ממש אולי, לא הגיע להם לנצח, בגלל ההתגוננות המאסיבית, אבל הם גם לא היו ראויים להפסיד. האמת, גם לליברפול לא הגיע לנצח.
כל חלקי הקבוצה חרקו היום.
ההגנה נראתה די חדירה והספרדים הצליחו לא מעט פעמים לעקוף אותה עם כדורים ארוכים ותנועה נכונה. וירג'יל נראה מעט מהוסס, גומז היה טוב, רוברטסון ניסה לתרום מקדימה וטרנט היה כל כך פנוי באגף במחצית הראשונה שהוא התקשה לדייק. יש ירידה מסויימת בתרומה ההתקפית של טרנט ובאיכות המסירות שלו, ויש ירידה גדולה באיכות הבעיטות החופשיות שלו ויתכן שקלופ צריך להקל מעט את העומס עליו ואת הדרישות ממנו.

הקישור שלט לחלוטין במרכז המגרש וזכה ברוב הכדורים שנהדפו מהחומה האדומה, אם כי יש לו תרומה להצלחה של אתלטיקו במשחק המעבר. הנדרסון הגיע מספר פעמים לעמדות טובות ברחבה, אלא שהוא לא הצליח לייצר מהם כלום.
זה היה המשחק הכי גרוע שאני זוכר מהחלוצים שלנו בעידן קלופ. מאנה נסגר מצויין, היה מתוסכל ועצבני וקלופ שלח אותו למקלחות כבר בהפסקה. סלאח היה מאוד פעיל, חייכן ולא ממש יעיל, הגיע לשתי הזדמנויות טובות, וגם הוא לא שרד עד הסיום, לא כל כך ברור למה. אולי קלופ העדיף את הפיזיות של אוקס לקראת הסיום. פירמינו היה לא מרוכז, לא איים על השער ולא היה רחוק מכרטיס בגין הרגזת שופט.

קלופ היה מאוד מרוצה מהפגרה ונלחם כדי שהשחקנים שלו יזכו למנוחה וחופש. בדיעבד אני מרגיש שהשחקנים חזרו מהפגרה מעט חלודים ופחות מתואמים, ויכול להיות שאם היו משחקים עוד משחק ליגה אחד או שניים לפני אתלטיקו, הם היו מגיעים יותר מוכנים וחדים למדריד. זה נראה כך בניצחון הדחוק על נוריץ' ובלט יותר הערב. קלופ עלה עם המערך הרגיל, ולטעמי היה צריך לנסות לגוון קצת יותר, אולי עם סלאח במרכז ופירמינו מאחוריו. הוא ניסה זאת לפרק זמן קצר במחצית הראשונה וזהו.

אנחנו לא היינו רילקס, ואתלטיקו היתה קשוחה ונשכה, ושוב הצליחה מול קבוצה גדולה, ואנחנו היינו בנחיתות באיצטדיון, על הדשא וביציעים.
אתלטיקו ניצחה בכח הרצון, המחוייבות הקבוצתית המלאה, העמידה הטקטית המושלמת וההתלהבות שהשחקנים שאבו מסימאונה, שהוכיח שהוא עדיין כאן, ומהקהל שנתן הצגה.
אלה בדיוק הגורמים שמובילים את ליברפול בעידן קלופ, ושהבחורים שלו יצטרכו להביא לגומלין, כמו שעשו בעבר.
את ההבדל אמור לעשות הכישרון העדיף וטיפ טיפה הרוח של אנפילד.
ואתם יודעים מה, יכול להיות שהמכה הזו תחדש את האנרגיות ותגביה את המוטיבציה לשיאים חדשים.

קישור לכל הטורים בסידרה על יורגן קלופ: אנצי-קלופ-דיה