יוזמה מבורכת

בשנים האחרונות הקפידה מכבי חיפה על רכש שיהפוך אותה לאנדרדוג מוצלח. הגעתו של רועי קהת סוף סוף מצביעה על שינוי בדרך להחזיר את הקבוצה לימים בהם הייתה יוזמת – ולא מסתפקת במתפרצות ועקיצות

מודים, היינו מהתומכים הגדולים בחזרתו של רוני לוי למכבי חיפה. אחרי שנים תחת אלישע, סטנוייביץ', עטר ובלבול (את בנאדו נשים בצד לרגע), בהן הדבר הבולט ביותר בקבוצה היה שהיא פשוט לא מאומנת, האמנו מאד בהגעתו של רס"ר שיגרום לשחקנים להבין איפה לעזאזל הם צריכים לעמוד על המגרש.

אולי הזיכרון משנותיו כמאמן במועדון נהיה קצת עמום, אולי אלו השנים שבילה בקבוצות אחרות, בית"ר שהייתה חלשה יותר מהיום, נתניה שהייתה בשיא המשבר ואנורתוסיס שנאלצה להתמודד עם משבר כלכלי חמור, כך או אחרת, אבל נדמה שלוי ניסה לקחת את המודל שעבד לו מעולה בקבוצות הללו ולייבא אותו גם למכבי חיפה. הבעיה, כך גילה ככל הנראה במהלך הקיץ, היא שמכבי חיפה לא יכולה להרשות לעצמה לשחק כמו כל אותן הקבוצות, ונסביר.

מעבר על רשימת השחקנים שהגיעו לקבוצה בשנים האחרונות, ולא רק בתקופתו של רוני לוי, מראה תכונה המשותפת לרובם – מדובר בשחקנים שמצטיינים במשחק במגרש פתוח: חן עזרא, דלה ימפולסקי, דינו אנדלובו, שמעון אבוחצירא, איתי שכטר, אלון תורג'מן, שלומי אזולאי. לראיה – השחקנים הללו מצליחים כאשר עוזבים את הקבוצה ועוברים לקבוצות ששיטת המשחק שלהן מתאימה יותר (לחץ קיים בכל קבוצה, גם בבית"ר, אז תסלחו לנו אם אנחנו מתעלמים מהעניין הזה). מן הצד שני, תראו שבכל עונה שוב ושוב מחפשים את הקשר האחורי ההורס,  כאשר שאלת יכולתו לבנות התקפות כלל לא עולה, וזה מתחיל מדמאו (זוכרים אותו בכלל?), ממשיך במיצ'ל, דרינצ'יץ' ולבסוף פירס, שברגע שהיה עובר את קו מחצית המגרש היה שוכח לחלוטין שהוא שחקן כדורגל. נכון, היו שחקנים מסוג אחר, כמו ראיוס, אוברניאק ופלט (שהגיע רק לאחר שלא הצליחו למצוא שחקן אחר לעמדה), לצד כאלה שהגיעו במסגרת "ניצול הזדמנות" (בניון, עטר), אבל המגמה בשנים האחרונות הייתה ברורה – מכבי חיפה מנסה לבנות מחדש את מעמדה בכדורגל הישראלי כקבוצה מסתגרת שעוקצת במתפרצות.

מגמה זו לא פסחה גם על רוני לוי, שהגיע בשנה שעברה וכלל ההרכבים והמערכים שניסה התנקזו לשיטת המשחק הזו. הכל התחיל בהתעקשות המיותרת של על מערך של 4-4-2 שמורכב מארבעה שחקני קישור בעלי אוריינטציה הגנתית, מה שהרג לחלוטין את היכולות ההתקפיות של הקבוצה. בהמשך, כאשר ניסה לעבות את המערך ההתקפי, עבר ל-4-3-3 עם שלושה שחקני אמצע שקיבלו אך ורק משימות הגנה, כאשר השחקנים היצירתיים היחידים ששולבו (בניון, אוברניאק ועטר) שובצו באגפים ונתבקשו לרדוף אחרי המגן, מה שהוציא מעטר את העוקץ ההתקפי, מנע מבניון לעשות מה יודע הכי טוב – לנצל את השטח המת בין הבלמים לקשרים והציב שחקן איטי (אוברניאק) בעמדה שדורשת מהירות.

הפלייאוף העליון, כמו בכל פלייאוף עליון בשנים האחרונות, דווקא היטיב עם הקבוצה, בדיוק מהסיבות הללו. מכבי חיפה של השנים האחרונות היא קבוצה שבנויה על התגוננות חזקה בין שליש לחצי המגרש שלה, וניסיון ליציאה מהירה למתפרצות. לכן, קבוצות מסודרות ועוצמתיות כמו מכבי תל אביב והפועל באר שבע, שבאות לשחק, מתקשות מולה בעוד שרעננה ומכבי פתח תקווה מחזיקות מולה במאזן חיובי. כיום, מעטות מאד הקבוצות שמאפשרות לקבוצה להתגונן, שכן חלשה ככל שתהיה, מכבי חיפה עדיין מצליחה להעלות חשש בקרב רוב הקבוצות כבר בדרכן לאיצטדיון. מן הצד השני, המאמנים של מכבי חיפה בשנים האחרונות לא בנו אותה כקבוצה לוחצת ויוזמת, ולכן התקשתה הקבוצה להתמודד עם מערך שלושת הבלמים של בן שמעון בפ"ת והחלוצים המהירים של סילבס ברעננה.

חלק מהשיפור של מכבי חיפה בעונה שעברה, אשר החל באותה דרבי בו הפכו מ-2-0 ל4-2, נבע מכך שרוני לוי העלה בהרכב את נטע לביא, שחקן נוער, קשר אחורי שהיה גם בלם, והיה בטוח שגם הוא ימשיך את מסורת הקשרים ה"הורסים". ההפתעה הייתה שהילד יודע לנהל משחק, יודע למסור לעומק, יודע למצוא את המגן באגף. כך, בטעות (וסליחה אם אנחנו מפחיתים מערכו של מישהו), נמצא קשר שמתאים לקבוצת צמרת, שמתאים לקבוצה יוזמת ולוחצת בשטח היריבה. לא נפסול שהסיבה לכך היא בעובדה שהילד העביר את חלקה הראשון של אותה עונה עם קבוצת הנוער שדהרה לאליפות וידע איך לשחק מול הגנות צפופות.

התופעה המשיכה גם השנה, כאשר שני שחקני הרכש הראשונים היו בדיוק כאלה שמתאימים לשיטת המשחק שפגעה במותג מכבי חיפה. מוגרבי ורוקאביצה כבשו את רוב שעריהם בשנה שעברה בהתקפות מעבר תוך ניצול המהירות האדירה שלהם, ולא במשחק מסודר תוך הפעלת לחץ על היריב. הקושי של שניהם לעשות זאת בלט היטב במשחקי ההכנה ובצמד המשחקים בליגה האירופית, כאשר לא מצאו את עצמם מול הגנה עומדת. גם נטע לביא, אשר רוני לוי כבר הספיק לטעום מכישוריו, פתאום הוסט לעמדת הקשר הימני, מה שהקשה עליו להמשיך ולהיות גורם משפיע ולהביא לידי ביטוי את חוכמת המשחק שלו.

לכן (וסליחה אם אנחנו מפריזים בערכו של מישהו), נראה שמישהו שם התעורר והבין שמכבי חיפה לא יכולה לבנות קבוצה המבוססת על התקפות מעבר, כאשר רובן המוחלט של קבוצות הליגה צפוי להתגונן נגדה. מישהו הבין שהחלק החשוב ביותר במערך הקבוצה הוא במרכז הקישור, אשר אמנם אחראי על הריסת התקפות היריבה, אך לא פחות מכך, אחראי על ניהול המשחק, סיכון מתמיד של הגנת היריב, הפיכת הקבוצה ליצירתית ולא שבלונית והזנת החלוצים בכדורים נוחים.

במצב הנוכחי של שוק ההעברות הישראלי, אין שחקן מתאים יותר מקהת לשינוי הכיוון הזה. בוזגלו קדמי מדי ומחפש את השער ומהר, אצילי "אגפי" מדי. קהת הוא קשר האמצע, ליבה של כל קבוצה בה ישחק, האיש שהבלמים מחפשים כדי לתת לו להוביל את ההתקפה ושהחלוצים מחכים למהלך שלו שיותיר אותם בודדים מול שוער. זהו בדיוק השחקן שחסר לקבוצה כדי לחזור להיות מה שהייתה – קבוצה יוזמת.

מעבר לכך, בנימה אישית לחלוטין, נדמה שצניעותו וחיוכו הנבוך של הילד מרחובות מתאימים למה שייצגה מכבי חיפה במשך שנים ארוכות, מה שהיא וקהל שלה רוצים שתחזור לייצג, ושכבר הספקנו לשכוח אחרי מספר שנים של ילדים רעים שעושים בעיקר רעש.

נאחל לו ולקבוצה בהצלחה