כוכב מתוסכל שמטלטל את המערכת, שחקני היכל תהילה שנראים כמו צל של עצמם ושחקנים אפורים שצריכים להוביל על לא עוול בכפם וקורסים. דברים שקורים בכל קבוצת NBA חוץ מ… אז זהו, שכבר לא. לסן אנטוניו ספרס אמנם נשאר גרג פופוביץ' אחד שהצליח להוציא מים מהסלע ולשמור על מעט מהכבוד, אבל עדיין, זאת כבר לא הייתה הקבוצה שהכרנו ב-20 השנה האחרונות. על כל הדרך של הטקסנים מאימפריה לעוד קבוצה משוק קטן בעידן הסופרטימס, והשאלות לגבי העתיד (וספוילר-אי אפשר לסכם אותן בק.ל).
בסדרת הרשת המוערכת Game of Zones של מגזין Bleacher report שעורכת הקבלה בין עולם הNBA לזה של משחקי הכס, קיבלו הספרס את תפקיד המהלכים הלבנים. אבל למי שבקיא קצת יותר מדי בשתי העולמות הם יזכירו יותר את הלאניסטרים: במשך שני עשורים רצופים, מאז החליט גרג פופוביץ' לקחת את תפקיד המאמן בנוסף להיותו GM ובחר בדראפט את טים דאנקן, צלחת האליפות תמיד הייתה או אצלם או בהישג יד. אימפריות הספיקו לקום, ליפול ולקום מחדש, והם מצאו תמיד את הנוסחה להיות בצד המנצח ופחות מעניין אותם איך ועם מי.
בזמן שהבתים הפופולאריים יותר התפתו אחר שידוכים לכלות יפות שממלאות אולמות ומוכרות חולצות, הם תמיד נשארו עם הקיים ומצאו את שכירי החרב להשלים את הפאזל, וכמו שכל הקוראים/צופים למדו להכיל את אובססיה של טיריון לאלכוהול ולתעשיית המין, את השחצנות והברוטליות של ג'יימי ואת כל הפשעים המיוחסים לשניים עד שהפכו לדמויות פופולריות מאוד, גם הספרס היו תופעה מספיק ייחודית כדי להגיע לשיא הקונצנזוס בלי לנסות להתנחמד לאף אחד ולבחול באמצעים בדרך לניצחון.
מרוב שהנוכחות שלהם בצמרת הפכה למובן מאליו, לא הרגשנו את כמות השינויים שעברו במהלך תקופה זו. בעשור הקודם, היה להם בעיקר את טים דאנקן, הכוכב הכי שקט ונטול היילייטס בהיסטוריה, ואת פארקר וג'ינובילי שהפכו לכוכבים בלי שאף אחד חזה זאת, ומסביבם סגל אפור מאוד. אז הם לקחו 3 אליפויות עם כדורסל הגנתי וסופר סיסטמטי שהוציא לקבוצות אטרקטיביות יותר את החשק לשחק והפכו אותנו, האוהדים, לזן נדיר שחווה לצד כל שמחת ניצחון, רגשות אשם על כמות הלבבות השבורים מסביב.
בתחילת העשור הנוכחי התגבש סביב הטריו המיתולוגי צוות מסייע צעיר ומוכשר יותר בראשות קאווי לאונרד, ופתאום הם משחקים כדורסל התקפי ומסחרר והיחידים ב-6 שנים שמגיעים לגמר ללא לברון/קרי/דוראנט ואחרי בית ספר לכדורסל בסדרת האליפות ב-2014 עוזרים לסגור מעגל שכל הממורמרים מ-2007 (כשעוד היינו משתמשים ב-MSN Messenger) עוצרים בזמן מונדיאל להצדיע לקבוצה סופר-קונצנזואלית ברשתות החברתיות. הטריו המיתולוגי, שכבר שבר כמעט כל שיא ל-3 שחקנים שסופרים רק בארצות הברית, סחט את הלימון עד תום בדרך לאליפות ב-2014 אותה לקח עם סכום גילאים של 107, ובינתיים קאווי לאונרד הבשיל להיות פרנצ'ייז פלייר והם הראו שהם יודעים לשחק גם כדורסל פשוט שנותן ביטוי ליכולות אחד על אחד שלו וגם לחרוג ממנהגם ולהחתים סופרסטאר כמו למרקוס אולדרידג', כדי לאפשר לדאנקן לפרוש ולפארקר וג'ינובילי לקחת צעד אחורה בלי שנרגיש יותר מדי.
Credit to "San Antonio Spurs" Facebook page
וכמו הלאניסטרים, גם הם ספגו מהלומה לא צפויה שפגעה להם בכוח ההרתעה ולראשונה תפסה אותם אובדי עצות בקשר לעתיד השושלת. בפרק האחרון ששודר הטיחה סרסיי בטיריון שבבגידה שלו וברצח של אביהם, טייווין, הוא עשה נזק גדול בהרבה מהאובדן עצמו בכך שהפך אותם לפגיעים והטילה עליו את האחריות לעובדה שהחלו תנודות קיצוניות במצב השושלת ופתאום בתים לא מפחדים לתקוף אותם או להפנות להם את הגב. כזאת הייתה הפציעה של קאווי לאונרד בגמר המערב האחרון.
לפני 11 חודש סן אנטוניו הגיעה לסדרה מול גולדן סטייט כשכולם היו בספק האם תוכל להוות בכלל יריב לרביעייה הקטלנית קרי-תומפסון-דוראנט-גרין. בסוף היה זה דווקא הסנטר זאזא פאצ'וליה, שבימים כתיקונם משמש להם כמשלים חצי-מניין, שחתום על המהלך שנתן את הטון בסדרה. אי שם ברבע השלישי של משחק מספר 1, כשהוא מוביל את הקבוצה לשליטה מוחלטת והיא בפער של כ-20 הפרש, עלה לאונרד, MVP פוטנציאלי, לג'אמפ שגרתי מהפינה. הענק הגיאורגי, במה שלעולם לא נדע אם מדובר במהלך מסוכן או מלוכלך, נכנס לו למרחב הנחיתה והביא לפציעה בקרסול שגם ככה הציק לו כבר כמה חודשים, והשבית אותו להמשך הסדרה. מאותו רגע גולדן סטייט השתלטה לחלוטין על המשחק והשלימה קאמבק מ-23- לניצחון. שלושת המשחקים הבאים כבר פשוט לא היו כוחות והתמונה שתיזכר תהיה בעיקר הסטנדינג אוביישן המרגש לג'ינובילי שבכלל לא היה נחוץ.
מאנו אמנם הדהים את כולם ובגיל 40 החליט שהוא ממשיך לשחק, אבל הפרצופים והדמעות שלו ושל פופוביץ' חזו את העתיד וצדקו: זה נגמר. ב-15 עונות ביחד הם כבר חוו הפסדים גם בסיבוב ראשון וסוויפים נגד קבוצות הרבה יותר חלשות מהווריורס, אבל הדרך הייתה הסיפור פה: בלי הכוכב שלהם פשוט לא היה להם מה למכור, והשלם נראה קטן בדיוק כמו סך חלקיו.
אז נכון, זאת הייתה סדרה עגומה בה גם בסגל מלא ובכושר שיא, אף אחד לא ציפה לנצח, אבל במועדון לא נערכו לכך שיצטרכו להסתדר בלי הסופרסטאר שלהם עונה שלמה והצרות רק התחילו. לפי כל הדיבורים בקיץ, היה נראה שיקח ללאונרד גג חודש לחזור מהפציעה וכל מה שצריך זה להישאר עם הראש מעל המים עד לבוא המשיח, ובאמת בהתחלה אולדרידג', אחרי עונה מאכזבת מאוד, חזר ליכולת הנהדרת מימיו בפורטלנד ולקח פיקוד, ג'ינובילי סיפק לא מעט רגעי וינטג', והספרס החזיקו מעמד במקומות 3-4 במערב ולכאורה העובדה שלאונרד שיחק 9 משחקים מפוזרים על פני חודש ינואר נראתה הגיונית, שכן במצב כזה לא הייתה סיבה למנוע ממנו להתאושש בשקט ולקחת סיכון מיותר.
אבל לאט לאט התחילה לחלחל ההבנה שלא מדובר בתהליך מתואם, ולראשונה מזה 20 שנה בפרנצ'ייז שסימל יציבות ושקט, התחיל לעלות מפלס הלחץ והמאמן הנצחי גרג פופוביץ' שכבר נקנס בעבר על הקנאות בה הוא שומר על הבריאות של השחקנים שלו, ופארקר וג'ינובילי, שהרוויחו ביושר מעמד מיוחד בחדר ההלבשה, לא הסתירו את האכזבה שלהם בכל הנוגע לעיכוב בחזרה שלו. הקבוצה לא הוציאה הודעה רשמית על כך שגמר את העונה, וצוות הניו-מדיה מקפיד כל משחק להתעלל באוהדים ולהכניס את שמו לדו"ח פציעות משל היו כיתת טירונים שצריכה להגיש מצבה והיה חייל בגימלים, אבל בחודש האחרון של העונה, אחרי שעבר לעבוד עם צוות רפואי פרטי מחוץ לעיר במקום להתלוות לקבוצה במשחקים, זה כבר לא עבד על אף אחד.
בסופו של דבר, המועדון שכולם היו בטוחים שאין שחקן שמעליו, הפקיד את עתידו בכף היד הגדולה (על גבול המוטנטית) של שחקן אחד ושילם את המחיר. קשה להאשים אותם שהתפתו לכך, שכן בשנתיים בהן נבחר לחמישיית העונה והיו שקראו לתת לו את תואר ה-MVP של העונה, הוא נראה כמו כל מה שאפשר לבקש מפרנצ'ייז פלייר: שחקן שלם שמצליח לא פעם לשגע גם את לברון ודוראנט בשני צידי המגרש, מציג עקומת שיפור עקבית לאורך הקריירה ואנטי כוכב שלא מציב אתגר למערכת (או בקיצור, טים דאנקן בקטן), אבל חוסר ההסכמה בנוגע לטיפול ולחזרה מהפציעה קטע את ההרמוניה בין שני הצדדים וממש לא מן הנמנע שהפעם הבאה שידרוך על הפארקט ב-AT&T Center תהיה כאורח.
קאווי בן 27, וקרסול הוא לא ברך כך שההחלטה להחלים מהפציעה על חשבון העונה הנוכחית עוד יכולה לאפשר לו לחזור לאותה יכולת ואף לעזור לקבוצה בטווח הארוך, אבל היחסים בינו לבין ההנהלה שעלו על שרטון, במקביל לשמועות שהוא על הכוונת של קבוצות כמו בוסטון והלייקרס שמתכננות לבנות קבוצות כוכבים ברמה ששוק קטן כמו סן אנטוניו לא יכול לאפשר לעצמו, מעלים תהיה האם העזיבה שלו בקיץ 2019, כשיהפוך לשחקן חופשי, היא כבר עובדה מוגמרת ואולי כבר עדיף למצוא טרייד ולהתחיל מעכשיו בבנייה מחדש – מושג שהיה זר להם לחלוטין במילניום הנוכחי.
אם יש משהו שהספרס יכולים להתנחם בו מהעונה הנוכחית זה שהיא הוכיחה שנכון לכתיבת שורות אלה יש להם את האיש המתאים ביותר לניהול משברים מסוג זה. בעונה בה פופוביץ' סבל מהסגל הכי פחות מוכשר שאימן עד כה ומאווירת דכדוך כללית, הרבה קבוצות כבר היו מוותרות על העונה ומתחילות להפסיד כמה שיותר כדי לזכות בבחירות דראפט טובות יותר (ותודות לליגה הבחירה להיות ספורטיביים ולשחק בשביל לנצח עוד עלולה לעלות להם ביוקר), ניתן היה להבחין יותר מתמיד בנתח של האישיות והחיבור לשחקנים בהצלחה שלו.
בישראל לפני 10 שנים, מיליונר בשם מיקי דורסמן, שמעולם לא היה שחקן/מאמן כדורסל או עבר הכשרה בתחום, קנה את הפועל חולון והחליט שהוא רוצה גם לאמן, וזה נגמר באליפות היסטורית וסוף להגמוניה צהובה-כחולה של 15 שנה. כשנשאל איך עשה את זה הוא הסביר שבכדורסל השיחה עם שחקן בדרך לחניה בסוף האימון יכולה להיות משמעותית הרבה יותר מהכרת תרגיל כזה או אחר. למרות שפופ הוא על הדרך גם גאון כדורסל, הוא הוכיח השנה שאין שני לו בשליטה בחדר ההלבשה ובלי זה הוא לא היה קרוב לאיפה שהוא נמצא.
הוא מצא את הדרך לבוא לטוני פארקר שקיבל ממנו את המושכות עוד כרוקי בן 19 שמגמגם באנגלית והיה בורג מרכזי ב-4 אליפויות ולהסביר לו שאחרי 17 שנה הגיע הזמן שלו לעלות מהספסל והרוויח עונת פריצה מדיונטה מארי. הוא הצליח להפוך את רודי גיי, שחקן מוכשר עם אופי בעייתי שבמשך שנים משמש כתפוח אדמה לוהט, לשחקן ממושמע שעולה מהספסל, נותן הרבה אנרגיה בשני צידי המגרש ומדורג שני בטבלת הקלעים של הקבוצה. אבל עם כל הכבוד לשני הקוריוזים, ה-סיפור של העונה האחרונה של הספרס הוא למרקוס אולדרידג'.
בקיץ 2015, אחרי 18 שנה בהן התבססו אך ורק על בחירות דראפט, הספרס לראשונה פתחו את הכיס והחתימו את השם החם בשוק ההעברות. השנתיים הראשונות, במיוחד השנייה, היו מאכזבות וקצת העיבו על ההצלחה הקבוצתית עד שבקיץ הפורוורד המתוסכל שגדל בטקסס ובהתחלה הביע לא מעט התרגשות מסגירת המעגל, ביקש טרייד. פופוביץ' החליט שהוא לא מוותר, וישב עם השחקן כדי למצוא את הנוסחה שתגרום לו להביא לידי ביטוי את היכולות שלו. מאז הוא שוב מציג משחק פוסט מצוין, בעיקר זריקה קטלנית מחצי מרחק שלפעמים גם שני שומרים לא מצליחים לעצור וסיים עונה סדירה עם ממוצעים של 23 נקודות ו-8 ריבאונדים שאפילו לא מספרים את כל הסיפור. בעידן הסמול-בול נדיר מאוד לראות שחקן פנים שסוחב קבוצה על הגב לפלייאוף (היחיד שהצליח לעשות זאת מלבדו הוא אנתוני דיוויס), ובכל משחק שבו LMA היה פצוע, ראינו איזה חושך הוא מאיר בהתקפה.
הבעיה היא שגם ה-150% שהצליחו להוציא מהסגל הזה שווים עדיין שיא שלילי של נצחונות מאז החל פופוביץ' לאמן את הקבוצה (47) מקום שביעי במערב והפסד 4-1 שמרגיש כמו ניצחון בסיבוב הראשון. זה מוכיח שהצוות המסייע הנוכחי, עם או בלי לאונרד, שיוביל אותו פשוט לא מספיק טוב להיות פקטור בצמרת היום. על ג'ינובילי (יהיה בן 41 בקיץ הקרוב) כבר נגמרו הסופרלטיבים לגבי מה שהוא עושה בגילו, אבל הימים שהוא יכול לסחוב קבוצה על הגב חלפו מזמן. אצל פארקר (36) וגאסול (38) הגיל בהחלט בא לידי ביטוי ולפעמים זה כבר לא נעים לראות. למרות הנכונות של שלושתם לקחת צעד אחורה, שאר שחקני הרוטציה, שזה בעיקר רודי גיי, פאטי מילס, דני גרין, קייל אנדרסון ודיונטה מארי (היחיד שנותן תקווה לעתיד, אם יפתח קליעה), פשוט לא מספיק מוכשרים להיכנס לנעליים שלהם וגם המתפרצות, שהגיעו כתוצאה מהגנה טובה והנעת הכדור המפורסמת, לא הצליחו למנוע מיותר מדי התקפות להיתקע פשוט כי אין מי שיכול לעשות סל באחד על אחד ולמקום האחרון מבין הקבוצות שעלו לפלייאוף בנקודות. אם כן, למרות העונה הקשה שעברה על המועדון, העונה הזאת הייתה בהחלט עוד פרק באגדה על גרג פופוביץ', אבל הפלייאוף, שהפעם היווה הישג בפני עצמו וההפסד שלא הפתיע אף אחד, הפכו לטראומתיים יותר מאלה בעונה שעברה ועלולים להוות מבוא לפרק סיום טראגי במיוחד.
רגע לפני חזרת הסדרה לטקסס במסגרתה היה אמור לנסות להציל את הכבוד מול הקהל הביתי, קרה לפופ הנורא מכל ואשתו נפטרה ממחלה קשה. בזמן שהוא מתאבל, צוות העוזרים והשחקנים נתן הכל והצליח לגרד ניצחון לעיני הקהל הביתי והפסד תחרותי באוקלנד להראות שעדיין יש להם גאווה של מועדון גדול, אבל עדיין, זה כבר היה לגמרי הפסד של אנדרדוג. הדבר היחיד שעדיין בטוח אחרי העונה ההפכפכה הזאת, הוא שגרג פופוביץ' ישאר בסן אנטוניו כל עוד הוא רוצה להישאר בסן אנטוניו. אבל אחרי 21 שנה, בגיל 69, אחרי טרגדיה אישית והרבה ספקות לגבי העתיד, לראשונה מצליחים לדמיין את האיש שהתחיל בקריירה צבאית מטיל את הפצצה בקרוב, ואם אחרי שהעשן יתפזר הספק יהפוך לממשי עד שיקבלו תשובה תצטרכו להתאמץ להזכיר להנהלה מי זה קאווי לאונרד. אם ישאר, אף אחת מהצרות לא הולכת לשום מקום, אבל בקיץ הקרוב מומלץ לכל פרשן שלא רוצה להפוך לבדיחה להסתכל מה קרה לקודמים שהספידו אותו בטרום עונה. אבל אם יעזוב, אפשר להסתכל בדאגה על מה שעובר על מנצ'סטר יונייטד בעידן פוסט-פרגוסון, ולהיפרד סופית מתופעה שיקח הרבה זמן עד שנראה דומה לה בליגה.
