עונת 1996/7 הייתה עונה מדכאת במיוחד עבורנו, אוהדי מכבי ת"א. אחרי 5 שנים שבהם התמודדנו מדי שנה על האליפות ואחרי שתי אליפויות ברצף, הפכנו לקבוצת מרכז טבלה בלי שאיפות. מה שנשאר לנו זה רק הגביע.
8.5.97, חצי גמר גביע המדינה, הצגה כפולה. המשחק המרכזי מפגיש בין מכבי שלי לאלופה המפחידה שבדרך, בית"ר ירושלים. אני נער בכיתה ט' שבורח מוקדם מבית הספר ועושה את הדרך הארוכה מקרית גת לאצטדיון ר"ג באוטובוסים. קבעתי עם אבא שלי שניפגש בשער 4 הצהוב מתישהו במהלך המשחק המוקדם. אבא שלי ז"ל, לא היה חובב כדורגל גדול, אבל הוא זרם עם השיגעון שלי למכבי מדי פעם. הגעתי ראשון לאצטדיון וצפיתי בב"ש מפרקת את בני יהודה במשחק המוקדם.
פתאום, קלטו עיניי את אליל ילדותי, אבי נמני, עומד לו בנעלי בית בפתח הכניסה לחדרי ההלבשה וצופה במשחק המוקדם. ניסיתי לבקש ממנו חתימה מבעד לגדר, אך המאבטח ביציע מנע ממני את הגישה לגיבור שלי. אכזבה ענקית. פתאום, ממרומי היציע נשמעת שריקה. אבא שלי הגיע! אני מסמן לו לבוא במהירות ומסביר לו שהמאבטח לא נותן לי להגיע לאבי נמני. באותה שנייה אבא שלי לוקח את גזיר הנייר שבידי, מזיז את המאבטח באלגנטיות וקורא "נמני! בוא רגע תן חתימה לילד!". נמני, מובך, מנסה להתחמק מהסיטואציה בתואנה שאין לו עט. "עט זאת הבעיה שלך? הנה קח". אבא שלי שולף עט מן הכיס, מגיש לו ביחד עם גזיר הנייר ונמני חותם והופך את הרגע הזה לרגע מאושר שילווה אותי לכל החיים.
והיה גם משחק כמובן, בו התעלינו וניצחנו את בית"ר הגדולה של אותה עונה 0-2, מצמד פנדלים של אבי נמני כמובן.
הערב בסמי עופר, שוב אותו מעמד, שוב אותה קבוצה. חלפו בדיוק 20 שנה מאז ואני כבר לא צעיר, אבל עדיין מתרגש כמו ילד לקראת המשחק. מתרגש כמו ילד שזה עתה קיבל חתימה מאבי נמני.
