לקחו לי כמה שעות, כמה תקצירים, כמה תמונות וסרטונים מאנשים שהיו ביציעים כדי לעכל את מה שהיה ביום רביעי. משחק שבכלל נאלצתי לראות בעבודה עם מתח מטורף וחגיגה באמת לא צפויה. חשבתי לכתוב כבר ב-2 בלילה וזה בגלל שהדופק שלי עוד היה גבוה והתקשתי לישון, אבל דחיתי את זה כדי שאוכל לכתוב לא רק עם הרגש לצד המחויבות שלי לנתונים והטקטיקה.

היום עצמו התחיל במתח פנימי. אני איש שעוקב אחרי ברצלונה כבר 18 שנים ולא מעט אנשים יודעים את זה, ולכן פשוט סרבתי לדבר על זה. אופטימי מטבעי, אבל גם לי היו לא מעט ספקות ובכל זאת, זאת בארסה. אם יש קבוצה בעולם שיכולה לעשות את זה אז רק היא. ועדיין שמרתי על שקט כאילו באופן לא מתוכנן אני שומר כוחות למשהו גדול.

רגע לפני המשחק, אני מבין שלא אספיק לחזור בזמן הביתה והחלטתי להישאר בעבודה כדי לראות בשקט לבד. בזמן ההרכבים חשבתי לעצמי שעדיף שיהיה משחק טוב ושברצלונה תנצח, אבל גם אם היא לא תעלה, לאמרי (מאמן פ.ס.ז') מגיע לעלות כי בכל זאת מדובר על האיש שלקח את סביליה לזכייה בגביעי הליגה האירופית, שהציג ניהול משחק מרשים במשחק הראשון ועשה בית ספר ללואיס אנריקה.

שריקת פתיחה.

מהדקה הראשונה אני כבר על קצה הכיסא. המתח ומשחק הלחץ הצפוי מצד בארסה לא נותנים לי אפשרות אחרת. הדופק עולה ואז 3 דקות מן הפתיחה סוארס כובש! שער?! או לא… שער! סוארס עם 65 שערים ב-64 הופעות בכל המסגרות פשוט חלוץ מפלצתי. זה גם שערו הרביעי נגד פ.ס.ז' מה שהופך אותה ליריבה האהובה עליו בליגת האלופות.

המשחק נמשך. אין לי מושג מה לעשות עם הידיים מרוב הלחץ. ממשיך לבהות במסך ומלמל לעצמי "חייבים לפחות עוד שער עד המחצית", זה לא מגיע והדקות חולפות. פתאום, במהלך שכבר נראה אבוד, הקפטן שבקושי שותף העונה ונשמר לרגעים גדולים כאלה, אינייסטה, עושה לחץ מטורף ובעקב ספק מאולתר פוגע במגן הצעיר של הצרפתים וזה 0:2! הנחישות הזאת של אינייסטה, להתאהב בו כל פעם מחדש.

מחצית, ברצלונה מזכירה לי את התקופה של פפ והאימרה הידועה על אותה תקופה "לא יכולים להבקיע לך אם הכדור נמצא כל הזמן אצלך". על כך יעידו 235 ניסיונות המסירה של ברצלונה לעומת 51 של פ.ס.ז', הפרש של 184! ופתאום מה שהיה היתרון הגדול של פ.ס.ז' במשחק הראשון, המגנים הצעירים והמהירים שלה, הופך לחיסרון עם חוסר הניסיון שלהם במעמדים האלה. חוסר הניסיון הזה המשיך להשתקף בהכשלה של מונייה על ניימאר מיד בפתיחת המחצית השניה. אגב, נתון שעלה לפני כשבועיים הוא שניימאר הוא השחקן שסוחט הכי הרבה פנדלים העונה בחמשת הליגות הגדולות, הברזילאי הפך את זה למקצוע.

אני בינתיים הספקתי לשתות קצת מים ולאכול משהו קטן. פתאום מצטרף אליי המנקה של המשרד, הוא אוהד ברצלונה. הוא סיפר לי בעברית חצי ברורה, אבל הכי ברורה לי הרי גם אני מגיע ממשפחה שעד לפני כמה שנים נחשבה ל"עולים חדשים", שהוא לא ראה את המחצית הראשונה כי פחד לחזור עצבני לבני משפחתו אם הוא יראה ובארסה תודח. אני משכנע אותו שיש תקווה וכבר 0:2, והוא מצטרף אליי. בינתיים הפנדל של מסי הולך פנימה, זה הפנדל ה-11 במספר שמסי כובש בליגת האלופות והוא משווה את השיא של… כריסטיאנו רונאלדו כמובן.

מסי, שהיה בגדר נעדר עם השמירה הצמודה במשחק הזה, כבש שער שנותן עוד אקסטרה תקווה להמשך, עוד לא דקה 50. אני כבר מתחיל להזיע בידיים מהלחץ ואז, בלי הכנה, הדיליי שקיים בשידור ה-HD גילה לי לפי הצעקות מהחלונות האחרים שקרה משהו נורא, הם היו בשקט עד עכשיו, והכדור ברגליים של שחקני פ.ס.ז'. גול של קבאני. הוא השתווה לזלאטן כמלך שערי פ.ס.ז' בליגת האלופות. ואני צונח לחלק האחורי של הכיסא, כל המתח התפוצץ לי בפנים.

התוצאה 1:3, הדקות חולפות ואני מחשב בראש איך יזכרו את כל זה. מנסה להבין מה עם לואיס אנריקה, רוב הביקורת שלי עליו הייתה שבמשחק הראשון הוא לא הגיב עם חילופים, יכול להיות שזה קורה לו שוב והוא נשבר מראש? החילופים באים, סרג'י רוברטו מחליף את ראפינייה וארדה את אינייסטה. כבר סביבות הדקה ה-80, ממשיכים להזכיר את הגמר מ-1999 בו אני באמת כיביתי את הטלוויזיה בערך באותה הדקה ורק בבוקר ראיתי בעיתון ליד הדלת את שמייכל עם הגביע, מה. זה לא קורה, זאת בארסה.

עוד התקפה, עוד מצב, עוד איך בדיוק היה פה נבדל וגם הצגה ברחבה. די מריה מחטיא או מסצ'רנו מציל. בעיטה מקצה הרחבה, מקום טוב לניימאר. שיהיה מה שיהיה. גול? איך זה נכנס נכנס? לא יכול לשבת יותר, גם והולך כמו אריה בכלוב, ואז עומד ליד הטלוויזיה. 2 דקות אחרי, סוארס נופל ברחבה, ריפליי הייתה נגיעה? אולי ברגליים? לא משנה זה פנדל, מסי לא בועט, ניימאר עם הכדור. גול! נכנסים לתוספת הזמן. יכול להיות שברצלונה גם עם השער שהיא סופגת תעשה היסטוריה ותחזור מפיגור של 4 שערים בפעם הראשונה בליגת האלופות.

דקה 94 טר שטגן עולה להתקפה, אין מה להפסיד הולכים על מה שיש. הכדור מורחק אחורה, ארדה טוראן מאבד כדור זה בדרך לטרגדיה. לא, טר שטגן לוקח את הכדור ומיד מבוצעת עליו עבירה, נשמע כמו מהלך בכדורסל. הכדור מוגבה, אבל לא מגיע למטרה, הוא חוזר לניימאר ו… המגן עוזב את סרג'י רוברטו שמגיע מאחור. גול!

אני לרגע מאבד את השפיות, ואז השקט שליווה אותי במשך כל היום התחלף בצעקה אדירה ולא אופיינית. אז אני מוצא את עצמי מחבק משמחה את המנקה של המשרד, טירוף! מבול של הודעות מגיעות לסלולרי ואני עם דופק גבוה וידיים רועדות מנסה לענות לכולם. סרג'י רוברטו שבכלל לא כבש בליגה, כובש את שערו השלישי במסגרת ליגת האלופות ואיזה שער מתוק זה. בזמן הזה מסי רץ לאוהדים מאחורי השער ופתאום נראה שהוא שכח שהוא השחקן הגדול בעולם והם אוהדים ששילמו את מיטב כספם בשביל לראות אותו ואת חבריו. פשוט מושלם.

חצי שעה מסיום המשחק ואני שוב לבד במשרד, לא מסוגל ללכת כי אני מפחד לנהוג במצב הזה. נושם ושותה מים. לפני פחות משעה כבר התחלתי לדמיין איך שוב ידברו על סופה של תקופה, זו כבר לא אותה ברצלונה וזה שאנריקה עוזב בצדק. אבל אלה היו ותיקים שעשו את המחצית הראשונה – פיקה בוסקטס ואינייסטה. ועל הסוף האדיר היו אחראים בעיקר הצעירים – טר שטגן, אומטיטי במשחק מדהים שהזכיר את רוח הלחימה של פויול, סרג'י רוברטו שחקן בית שהכניס למשחק את כל הנשמה ומעל כולם ניימאר שהתערב לפני המשחק עם חבריו לקבוצה שהם יצליחו לעלות שלב והיה אחראי ישיר עם צמד ובישול אמיץ ב-7 הדקות הקסומות האלה. יכול להיות שהעתיד של ברצלונה לא כזה שחור, כמו שלא מעט מבקרים נהנו להכריז. ולכו תדעו, ללואיס אנריקה יש קבוצה עם סיכויי לא רע לאליפות בליגה, בגמר גביע המלך ועדיין חי בליגת האלופות.