לאמריקאים יש תפיסה שונה לחלוטין מהאירופאים בנוגע לספורט שלהם. אנחנו, שתמיד מחפשים להידמות לאירופה, אימצנו את השיטה האירופאית, בה כל קבוצה מחזיקה מחלקות נוער שאמורות להיות הבסיס לקבוצה הבוגרת. האמריקאים לעומת זאת, מיישמים את שיטת הדראפט בו הקבוצות המקצועניות ניזונות משחקנים מכל רחבי המדינה על פי הישגיהן של הקבוצות בשנה שחלפה.
השיטה הזאת, ולצורך הנוחות, נכנה אותה כאן כשיטה האמריקאית, נראית תמיד, ממבט רחוק מעבר לים, כשיטה האידיאלית. החזקות מוחלשות, החלשות מחוזקות ונוצר שיוויון יחסי שנותן סיכויים למגוון רחב יותר של קבוצות. אבל השיטה הנוצצת מתחילה להיסדק. למה אתה שואלים? כי העולם משתנה. הכסף מתחיל לדבר, הרשתות החברתיות הופכות יותר משמעותיות וספורטאים רוצים יותר תשומת לב, תשומת לב שלרוב תושג בשווקים הגדולים. כדורגל, ענף ספורט פחות מרכזי בארה"ב, הופך יותר ויותר לפופולרי בשנים האחרונות. מה שנחשב בעבר לספורט של נשים בארה"ב, צובר כעת פופולריות שהולכת וגדלה. ליגת אלופות או הליגה אנגלית נצפות הרבה יותר ביבשת החדשה מבעבר. האמריקאים, שמחזיקים את הליגות המובילות והחזקות ביותר בעולם בכדורסל, פוטבול, בייסבול והוקי, מכירים בכך שהצלחה בכדורגל היא להגיע לאירופה. ואיך מגיעים לאירופה? מדלגים על המכללות, כי כמות השחקנים שמגיעים מהמכללות לאירופה הוא קטן מאוד. שחקן כמו כריסטיאן פולישיץ' בן ה-19, שחקנה של בורוסיה דורטמונד, יצא לגרמניה בגיל צעיר, מכיוון שהגעה למכללות היתה עוצרת את הקריירה הגדולה העומדת בפניו.
זה מה שקורה בכדורגל, אבל האם זה יכול לקרות גם בענפי ספורט אחרים, חזקים יותר? האם ליגות אחרות שמשלמות כסף גדול, כמו בסין לדוגמא, יצליחו לגרום לכוכבי העתיד האמריקאים לוותר על המכללות ולפצוח בקריירה בינלאומית כבר בגיל מוקדם? מוקדם לדעת, אבל בארה"ב מכירים בשינוי ומנסים למצוא לכך פתרונות.
Credit to "Christian Pulisic" Facebook page
השבוע העבירה ליגת ה-NBA החלטה ברוב של 28 בעלי קבוצות להקטנת סיכוי הבחירה בלוטרי של דראפט ה-NBA. גם ב- NBA מודעים לכך שצריך לייצר יותר תחרותיות. אם בעבר תחרותיות התפרשה כהגדלה יזומה של סיכויי הבחירה של קבוצות חלשות בשחקנים טובים, שיגרמו לכך שקבוצתם החלשה, תתחרה בקבוצות החזקות בליגה על אליפויות, נראה שהשינויים השונים והרצון של הספורטאים עצמם, משנים את התפיסה גם שם.
ב- NBA שמו לב, כמו כולנו, לתופעת הטנקינג (Tanking) ההולכת ונעשית משמעותית יותר או שתופסת כעת כותרות יותר מבעבר. הדעות על התופעה חלוקות מאוד. יש שיגידו כי מדובר בתופעה לגיטימית שמגדילה את העניין בליגה, יש שיאהבו אותה פחות, אבל העובדות הן שקבוצות בשלב מסויים במחזור החיים שלהן, עושות כל שביכולתן על מנת להפסיד. האם זאת כוונת המשורר בספורט תחרותי? ואם לא די בזה, גם קבוצות אחרות, שלא שמו לעצמן למטרה להפסיד בכל מחיר, עלולות למצוא את עצמן באיזור מרץ, בלי סיכוי ממשי לפלייאוף, מה שיגרור גם אותן לרצות להגיע למאזן הרע ביותר האפשרי. דברים מסוג זה, גוררים גם פגיעה משמעותית בקבוצות שעדיין מתמודדות על מקומות בפלייאוף, ועלולות להנות מכמות משחקים גדולה יותר מול קבוצות שוויתרו או כמות משחקים קטנה יותר, נגד אותן קבוצות, לעומת יריבותיהן הישירות.
השינוי הנוכחי (החל מ-2019), שספק אגב עד כמה באמת ישנה את התמונה הכללית, מוריד את הסיכויים של הקבוצות החלשות ביותר לזכות במקומות הראשונים בלוטרי. אם בעבר הקבוצה הגרועה יותר בעונה מסויימת היתה בעלת 25% לזכות בבחירה הראשונה ו- 64% לזכות באחת משלוש הבחירות הראשונות, כעת סיכוייה עומדים על 14% אחוז ו- 40% בהתאמה. בדיוק כמו שתי הקבוצות הבאות בדירוג. דבר שמגדיל משמעותית את הסיכויים של קבוצות קצת יותר מוכשרות, שאולי אף התמודדו בשלבים מסויימים בעונה על כניסה לפלייאוף לזכות באחד מהמקומות הראשונים.
האם זהו השינוי המיוחל בשביל להכחיד את התופעה? כנראה שלא. ספק אם בליגה בה קיימת שיטת בחירה הפוכה, ניתן להכחיד תופעת מסוג זה. סיכוי סביר שהליגה באפריל לא תראה כמו הליגה בינואר. כנראה שעל מנת להילחם בתופעה, יהיה צורך בשינוי מקיף הרבה יותר. ורעיונות רבים נזרקים לאוויר, ביניהם אפילו מתן סיכויים שווים לכל קבוצות הליגה. אתם רואים קבוצה כמו גולדן סטייט בוחרת באחת משלוש הבחירות הראשונות בדראפט הקרוב? נשמע לא הגיוני, אהה?
אבל סיפור אחד מעניין תפס את עיניי במהלך המעקב אחרי ההצעה הזאת. קבוצה אחת שטנקינג הפך לשמה השני, פילדפיה, הצביעה בעד ההצעה. ב- 2014 כשהצעה דומה עלתה לאויר, היא כמובן התנגדה. מאז היא בחרה בבחירה השלישית ב- 2014 את ג'ואל אמביד, בבחירה השלישית ב- 2015 את ג'אליל אוקאפור, בבחירה הראשונה ב- 2016 את בן סימונס ובבחירה הראשונה ב- 2017 את מרקל פולץ. אז היא היתה באמצע תהליך בנייה משמעותי, עתה הצעה מסוג זה משרתת אותה מאוד…
