צרפת 98
אני רוצה לזרוק אתכם לרגע 18 שנים אחורה בזמן. הימים הם ימי מונדיאל 98, אני ילד בן 12 זרוק על הספה יחד עם אבי, רואים את רבע הגמר בסטאד וולרדום שבמארסיי, הולנד – ארגנטינה. המשחק בדקה ה 90 והלוח מראה 1 – 1. לפתע פרנק דה-בור שולח כדורגל על 60 מטר לדניס ברגקאמפ, שעוצר את הכדור מהאוויר, זורק את אז'אלה ושולח את הולנד לחצי הגמר מול ברזיל.
אחד הזיכרונות הכי חקוקים לי בראש, עד כדי כך שאם אני עוצם את העיניים, אני יכול לראות את השידור החוזר אחד על אחד, וכל זה ללא טכנולוגיה, בכל זאת הומאז' ל-98'.
ובכן באותם ימים פיתחתי את חיבתי לארסנל. חיבה שלא הפכה למחלה (כי זו נתפסה על ידי ברצלונה כמה שנים בודדות קודם לכן), אבל ללא ספק לאהדה מקומית משמעותית. ונגר, בעונתו המלאה הראשונה בארסנל על הקווים, מביא דאבל היסטורי להייבורי המיתולוגי. כמה כיף להתרפק על הזיכרונות מצפון לונדון, קבוצה אשר מחזיקה בארסנל שלה שחקנים כגון: ברגקאמפ, פטריק ויירה, דיוויד סימן (יש שיחלקו אבל הוא סמל סטטוס), מארק אוברמארס, ניקולאס אנלקה, עמנואל פטי, איאן רייט והקפטן ה-אגדי טוני אדאמס.
ונגר הציג קבוצה לתפארת הפרמייר ליג, שהלהיבה כמעט 40,000 תותחנים מדי סופ"ש. מההגנה דרך הקישור ועד ההתקפה, בכל גזרה היא הייתה מצוידת בשחקני וורלד קלאס.
ראיין גיגס, שסיים עם יונייטד במקום השני נקודה בלבד מתחת לארסנל, אמר: "ארסנל של 97-98 הייתה הקשה ביותר איתה התמודדתי מעולם". מתפרצות קטלניות, משחק אגפים משובח והגנת ברזל שהציגה ריצה של 18 משחקים ללא הפסד. בקיצור, כל מה שלארסנל מודל 2016 אין.
באג 2000
כנראה שהיה זה החשש מבאג 2000 שהשפיע על שיקול הדעת של ונגר, אבל בקיץ '99 החליט המאמן הצרפתי להעמיד שיא מועדון חדש לרכש ולהשקיע 11 מליון פאונד במי שעתיד להפוך למלך הבלתי מעורער של ארסנל בכל הזמנים – תיירי הנרי. "טיטי", "אל מימו", "אל דוקטור", לא משנה איך תבחרו לקרוא לו, על דבר אחד אפשר להסכים בפה מלא, מספר "14" החדש של ארסנל הביא אותה למהפכה של ממש. הספרה "14" לא פופולרית בכדורגל, אבל גם "14" מפורסם אחר היה מהפכן ועקרונות שפותחו על ידו נלמדים עד היום באקדמיות של אייאקס וברצלונה.
הצמד טיטי וונגר הצעידו את ארסנל בגאווה, והמאה החדשה המשיכה איפה שקודמתה הסתיימה. דאבל נוסף ב-2002, אליפות ב-2004, שני גביעים ב-2003 ו-2005 וכמובן העפלה לגמר ליגת האלופות מול ברצלונה ב-2006. ואיפה שוחק המשחק? נכון, שוב על אדמת צרפת הפעם בסאן דני – סטאד דה פראנס.
כיום יחסי ונגר-הנרי קצת נפגעו על רקע הביקורת שהאחרון משמיע על מאמנו לשעבר באופן קבוע, והזקן בתמורה טירפד את העסקתו של תיירי הנרי כמאמן בנוער.
התותח נדם ואינו יורה יותר
ונגר הפך עם השנים לפוליטיקאי ולא רק שהוא לא מועיל הוא גורם לנזק. אי פעילות בשוק העברות, חוסר יצירתיות (להוציא ההחתמה המפתיעה של אוזיל), חוסר הישגיות. לפעמים מרגיש כאילו שחקני ארסנל בעצמם מחכים לאיזו גאולה. אותו שיר מנוגן בלופ, הבדיחה הקבועה על המקום ה-4 ואם לא יהיה שינוי, עושה רושם כי גם התותחים הכבדים כמו אוזיל וסאנצ'ז ירצו להתקדם לקבוצה יותר שאפתנית.
האוהדים הוותיקים הם קהל שבוי של ונגר והוא מכשף אותם כל מסיבת עיתונאים מחדש עם שקרים לבנים ולבנים פחות. ואילו האוהדים הצעירים יותר מביעים את מחאתם בדמות שלטים המונפים בכל משחק בית של ארסנל: "ארסן תודה על הזיכרונות, אבל הגיע הזמן להגיד שלום", "לכל סיפור טוב יש סוף, להתראות ארסן", "תומך בקבוצה לא בשלטון! ונגר החוצה". נניח והיה משמר את ההישגיות כמו סר אלכס פרגוסון ופורש בקלאס. אבל איפה הוא ואיפה פרישה בקלאס.
Credit to "Arsenal" Facebook page
המותג מנצח את הלב
לא רק ארסן ונגר הוא הכתובת אלא גם ההנהלה, שמצידה לא מאמצת אסטרטגיה חדשה ומודרנית יותר באמצעות מאמן פרוגרסיבי שמבין את תרבות הכדורגל העכשווית. הרי כסף זאת לא הבעיה בארסנל. המנוי הוא היקר ביותר באירופה, לא מבזבזים סכומים על רכש מפוצץ כמו המתחרות (שלא נאמר לא עושים רכש כלל) אז אין בעיה תקציבית לערוך שינויים שרוצים.
ולמרות העובדה כי אין תירוץ למצבה של ארסנל (לפחות לא מבחינה פיננסית), הבעלים תופס את הקבוצה כעסק פרטי ורצון האוהדים כלל לא מעניין אותו ולכן הוא משמר את המצב כפי שהוא. הוא אף הזהיר את אותם אוהדים כשאמר שהוא בספק שיוכלו להתמודד עם יריבות כמו מנצ'סטר סיטי וצ'לסי מבחינת הוצאות. אף אחד עד אחרון האוהדים לא מצפה שהוא ינחית את פוגבה ב 100 מליון, אך חיזוק סביר ונחוץ כנראה לא מתיישב עם התוכניות של הבעלים.
כדי להמחיש עד כמה סטאן קרואנקה הבעלים האמריקאי והנפוח של ארסנל, שבאמתחתו גם קבוצת NFL וקבוצת NHL (הליגות הבכירות לפוטבול והוקי בארה"ב) איננו שם פס על האוהדים, הוא צוטט במהלך כנס ספורט בבוסטון, ארה"ב ואמר: "לא קניתי את ארסנל בשביל לזכות בתארים". נכון, הכדורגל המודרני הוא ממסוחר ולגמרי ביזנס אוריינטד, אך בסופו של יום הוא גם משחק של תשוקה והישגיות והקבוצה היא חלק בלתי נפרד ממאות אלפי לבבות ברחבי העולם. ללא אותם אוהדים אין לאף מועדון בעולם זכות קיום.
האווירה הכללית בארסנל צבועה באפור הכל כך אופייני ללונדון, והסטטוס קוו כפי שהוא רק תורם להרחקת שחקני טופ עולמי מהמועדון.
לאופטימיסטים שביננו, חשוב שתדעו, שזוהי השנה האחרונה בחוזה הנוכחי של ונגר. ואולי באורח פלא ועם הרבה תפילות, ליבו הקר של קרואנקה יתרכך, ונגר יבין שזמנו פג וכולנו נצא לתקופה חדשה ומופלאה.
Go Gunners!
