כמו בכל מקום אחר ברחבי העולם, גם הכדורגל הישראלי שופע באמירות שחוקות שלרוב אין בהן ממש. הנה כמה מהבולטות שבהן, שמוטב שייצאו כבר מהלקסיקון שלנו
הכדורגל הישראלי של השנים האחרונות הפך במידה רבה לעסק צפוי. המאבק שהתקבע בצמרת בין מכבי ת"א להפועל ב"ש, הכישלונות החוזרים של מכבי חיפה, הלחץ של בית"ר ירושלים, הכאוס בהפועל ת"א, חילופי מאמנים בלתי פוסקים, בעלים שגונבים לא פעם את ההצגה ונבחרת אחת שתמיד מאכזבת. ביחד עם התסריטים המעט שחוקים האלה, הפציעו להן גם לא מעט קלישאות שנזרקות שוב ושוב אל האוויר בהינף לשון או מקלדת, והגיע הזמן לעצור כדי להעמיד אותן על דיוקן. הנה כמה מהן:
"מכבי חיפה – בית קברות לשחקנים". מכבי חיפה של השנים האחרונות היא בגדר תעלומה. המסורת קיימת, הקהל נהדר, האצטדיון מרשים, כסף לא חסר והסגל, על הנייר, הוא מהטובים בארץ. כשכל תנאי הפתיחה האלה מתנקזים לתוצאות כל-כך רעות, די טבעי שהירוקים הפכו לשק חבטות ומושא ללעג מסוים. אבל כמה אפשר עוד לשמוע על קורבנות תמימים דמויי אבוחצירא, שכטר, קריאף, גוזלן ודומיהם שרק סגרו את הדלת של כפר גלים וכבר מחוררים כל רשת שנקרית בדרכם? הרי בפועל, רובם לא עד כדי כך נוצצים גם ביום שאחרי. על אותו המשקל של הביצה והתרנגולת, צריך לשאול עם יד על הלב – אולי הבעיה האמיתית של מכבי חיפה היא הבחירה מראש בשחקנים סבירים בלבד, שמסוגלים להצליח ברעננה, בקרית שמונה ואפילו בבית"ר ירושלים, אבל לא אצלה?
"עשינו להם בית ספר ברבע תקציב". נכון, בכדורגל של ימינו הכסף הוא פקטור משמעותי שבלעדיו קשה מאוד להצליח. נכון שסנסציות כמו האליפות של לסטר מעוררות השראה אצל כל אוהד. אבל העובדה שבלי כסף קשה מאוד להצליח, אין פירושה שהכסף לבדו הוא ערובה ליכולת ולתארים. תשאלו אפילו את מנצ'סטר יונייטד. אי לכך ובהתאם לזאת, לא בכל פעם כשקבוצת אמצע טבלה סימפטית מצליחה להוציא תוצאה טובה מאחת הגדולות צריך להפליא בחישובים מעיקים של "רק המשכורת של X שווה לכל הסגל שלנו ביחד". זה קרה, זה קורה, זה יקרה וזה קשור לעוד כמה גורמים מלבד פערי השכר והתקציב.
"לא שווה את ההשקעה". בהמשך ישיר לקלישאה הקודמת, העוול שעושים אוהדים ופרשנים רבים כשהם מדביקים באובססיביות לכל שחקן רכש את תג המחיר שלו, מעורר אף הוא מיאוס. פעם אחת אנחנו שומעים על קיארטנסון, "החלוץ שעדיין לא שווה 3.5 מיליון יורו", ובפעם אחרת על הכישרונות הצעירים שנרכשו ע"י אלונה ברקת ו"לא קרעו עדיין זוג נעליים" או על מיליון היורו של בן רייכרט. בביזנס שנקרא כדורגל, כל שחקן שווה בדיוק את הסכום שיש מי שמוכן להציע תמורתו, דמיוני ככל שיישמע לנו כאוהדים. מרגע שכבר נרכש, הוא צריך להישפט על פי יכולת נטו. את הדאגות למינוס בחשבון של הבעלים נשמור למנהלי הבנק שלהם.
"קהל הצלחות". אם נכנסתם לפייסבוק מתישהו ב-6-7 השנים האחרונות, סביר להניח שאתם כבר מכירים את ויכוחי האוהדים המתישים האלה סביב כמה קהל מצליחה כל קבוצה למשוך למשחקיה. אז בואו ננסה ליישר קו: עד שנגיע לרמה של ליברפול, דורטמונד ודומיהן, צרכני הכדורגל הישראלים מורכבים בעיקר מ"קהל הצלחות", וזה כולל את מרבית מרביתן של הקבוצות. כשקבוצה זוכה באליפויות רצופות ושורפת את הדשא, או שלחילופין הציפיות ממנה מרקיעות שחקים, סביר שיצוצו מעל לפני השטח אוהדים שלא היו שם לפני. כשהיא עוברת תהליך הפוך, יש הרבה שיתייאשו בדרך. לכן, כשמציגים את זה כטיעון כלשהו, מקבלים בסה"כ אוהדי הצלחות שמתווכחים עם אוהדי הצלחות אחרים על מי יותר אוהד הצלחות מהשני. אז אולי כדאי להרפות כבר מהעיסוק בזה?
"ישראל, אנדורה, סן מרינו". אין תחביב גדול יותר לחלק מאוהדי הנבחרת ביום שאחרי עוד אכזבה, מאשר הקריאה התבוסתנית והבלתי מובנת להכיר בכך שישראל ניצבת בשורה אחת ביחד עם הנבחרות הללו. יותר מכך, הם גם יסבירו שאין לנו שום זכות לצפות מנציגינו הלאומיים ליותר מההישגים הנוכחיים, כי זה מה יש ועלינו לדעת את מקומנו. רק שלאנדורה, לסן מרינו ולליכטנשטיין אין נציגים בצ'מפיונשיפ, בבונדסליגה, בלה ליגה, בבלגיה, בהולנד עד לאחרונה וכן, גם בכסף הגדול של סין. אז ההיפך, לא רק שלגיטימי לצפות ליותר משחקנים ברמות הללו – זו אפילו חובה.
כדורגל, לא בית כלא. בכדורגל הישראלי יש יותר ויותר סיפורים על שחקנים שרוצים להשתחרר ומועדונים שלא מוכנים לשחרר. טל בן חיים של מכבי ת"א ובערך חצי מהסגל של הפועל ת"א הם רק הדוגמאות האחרונות. כל מקרה צריך כמובן להיבחן לגופו, אבל צריך לזכור: חוזה הוא מסמך הדדי, שמחייב את כל החתומים עליו. לא כל שחקן שמתבקש לכבד אותו הוא שבוי או אסיר, ומן העבר השני, גם הצהרות כוחניות כמו "הוא ישחק רק אצלנו או שיעלה ליציע" לא מכבדות יותר מדי את האחראים להן. ספוילר: בסופו של דבר רצונו של השחקן הוא שכנראה יכריע, כך שחבל על האנרגיות.
מי ייתן שנזכה לכדורגל נטול קלישאות מעייפות.
