פעם, בתקופה שנראית שייכת לעידן אחר לגמרי, כמעט כל כותרת שעסקה ביוסי בניון כללה בתוכה את השורה האלמותית "יוסי, ילד שלי מוצלח". פעם אחת התלהבנו ממנו כשליהטט בספרד, בפעם אחרת התרגשנו כשכבש את אנגליה, וכולנו התלהבנו כשהבליח פעם בכמה חודשים מהחלום האירופי כדי ללהטט במדי הנבחרת הכחולה-לבנה. בניון באמת היה הילד המוצלח ביותר שלכדורגל הישראלי היה להציע, והשורה המפורסמת מתוך השיר נראתה טבעית ומתבקשת, כאילו נכתבה עליו במקור.
בינתיים השנים עברו, הצבע של החולצה התחלף יותר מפעם אחת, נער הפלא מדימונה כבר מתקרב לסיומה של קריירה אגדית, אבל דווקא כשהוא נושק לגיל 37.5 – הפוקוס בשיר שכל כך מזוהה איתו הולך ועובר מה"מוצלח" אל ה"ילד". כן, בשנת 2017, יוסי בניון הוא הרבה יותר ילדותי מאשר מוצלח. משום מה, דווקא כשהגיע הזמן שלו להנות ורק לחתום את שמו בספר ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי, מתעקש קשר בית"ר ירושלים להיגרר שוב לאותה הקנטרנות שמכריחה את כל הסביבה לעסוק רק בו.
כאן יש מקום לווידוי קטן: בניגוד למציאות ולחיים עצמם, כשזה מגיע לספורט, אני דווקא מסוגלת להתחבר לספורטאים שיודעים מה הם שווים ולא ממעיטים בערכם. לדוגמה, כדורגלנים כמו כריסטיאנו רונאלדו, זלאטן איברהימוביץ' או אפילו ערן זהבי, אם תתעקשו על גרסה מקומית, הם כאלה שקל לי מאוד להעריך. הם הכי טובים בזירה שהם משחקים בה, הם גם יודעים שהם הכי טובים, והם לא יעצרו עד שגם אתם, כולכם, עד האחרון, תודו ותכירו בכך שהם הכי טובים. ואם לא תכירו, אם חלילה לא תאפשרו להם להיות במרכז הבמה, הם פשוט ישתגעו, כי בשביל זה הם קמים בבוקר. הרעב הזה, על כל חוסר הצניעות שבו, מכניס בספורט את האמוציות והפיקנטריה שבלעדיהן הוא – והספורטאים שאחראים לו – פשוט לא היו אותו הדבר.
רק שבניגוד לשמות שנזכרו למעלה, שמנתבים היום את הרעב הזה להישגים והצלחות בלי הפסקה, ממספר 15 הנצחי נשאר בעיקר הילד. מהאיש שכבש עבור ליברפול בסנטיאגו ברנבאו, נותרה רק האובססיה להכרה, בלי שום תוכן של ממש. הרי מקצועית, בניון כבר לא מסוגל לתרום לקבוצות שלו 90 דקות בקצב גבוה, וכנראה גם לא יועד לכך מראש. העצוב הוא שכולם מודעים לזה חוץ ממנו עצמו. הנישה הקלישאתית של שלום תקווה, זה שנכנס לקראת הסוף וסוחף אחריו את הקבוצה כשקצת קשה, כאילו נתפרה במיוחד עבורו כדי לכתוב את הפרק האחרון בסיפור האגדה (לפרטים, פנו למכבי נתניה). אבל האגו רוצה אחרת, ובניון נכנע לו שוב ושוב. וזה שוב קורה דווקא כשהמועדון מסביבו מראה ניצני צמיחה, בדיוק כמו הגביע הירוק בעונת 2015/16. כך קרה שבשנת 2017, שם התואר שמלווה את בכיר כדורגלני ישראל בדור הנוכחי הוא כבר לא מוצלח, אלא מאוס.
הקשר הוותיק יכול להאשים בכך רק את עצמו. ההחלטה שלו לחזור לשחק בארץ ריגשה אפילו את אוהדי היריבות הציניים ביותר, וכולם ציפו לדמות גוליבר שתביא איתה סוף סוף קצת כדורגל לארץ הגמדים. אז כשבניון חזר ללבוש את הירוק של מכבי חיפה, ובמקום להתאמן נסע להתלונן בפני יעקב שחר על מעמדו, האשמתי את המערכת המבולגנת בכרמל. כשערק לצהוב של תל אביב ומיהר להכריז שאחד מהשערים בטראומת ההפסד לזניט היה שלו, הנורה נדלקה זמנית. כשניהל בקיץ משא ומתן זול על חוזה באמצעות כתבים ואתרי ספורט, עוד הבנתי. כשקיבל כבוד אחרון בנבחרת כדי לעגל את מספר ההופעות ל-100, פרגנתי. אבל כשבניון – שוב נזכיר, כמעט בן 38 (!) – לא מסוגל לצאת לרגע אחד מהפוקוס, גם במחיר פגיעה במועדון שמוביל את הליגה לראשונה מאז גאידמק ונמצא בנקודת מפנה מבחינתו, אז האסימון כבר נפל. בחבילה הנוצצת ששמה יוסי בניון, החסרונות כבר עולים על היתרונות.
הסיומת העגומה הזו לקריירה כואבת בעיקר עבור בניון עצמו. כמו הרבה תסביכי אגו אחרים, שהפילו רבים וטובים, התוצאה הפוכה ממה שביקש להשיג. את הקלאסה והאינטליגנציה, את ההכרה שבאמת ובתמים מגיעה לו, הוא מכתים במו ידיו והתנהלותו התינוקית. התשוקה שלו להמשיך להוכיח לכולם יכלה להיות ראויה להערצה, אילו רק הייתה מתובלת בקמצוץ של מודעות עצמית והתאמה למציאות. גם שחצנים מהסוג של רונאלדו וזלטאן יודעים שהצלחה אישית עוברת דרך זו הקבוצתית. וכשיצטרכו לשים את עצמם בצד, הם יעשו זאת. בניון, לעומתם, עשה בדיוק את ההיפך בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו מאז שחזר ארצה. כשמכבי חיפה החבולה ביקשה בסך הכל לחגוג גביע נחמה, הוא גנב לה את ההצגה. כשאוהדי בית"ר רצו לחלום רק עוד רגע אחרי הניצחון בסמי עופר, צצו שוב הכותרות השליליות ופוצצו את הבועה.
המריבות השטותיות עם אוהדים ביציע; ההיגררות לאיומים בתביעות משפטיות; הסצנה המביכה בחגיגות הגביע הירוקות; ההצהרות המיותרות במעבר לבית"ר ירושלים. יוסי בניון יכול לסיים את הקריירה המפוארת שלו בדרגה של אל מקומי. כזה שגם בעתיד, שחקנים אחרים היו רק מתקרבים אליו, אבל לעולם לא מצליחים לגעת ולשחזר את מה שעשה. להערכתי, עוד לא מאוחר עבורו להיות האל הזה. אם רק ימשיך לעשות על הדשא בטדי את מה שעשה עד עכשיו, ויהיה אפילו בורג קטן בעונה גדולה של בית"ר ירושלים, אז אולי, אולי נשכח את הכתמים שהוא מתעקש לפזר על אותו ילד מוצלח שכולנו אהבנו לאהוב.
