2012
״איפה אתה משרת?״ שאל אותי בחור ברכבת לתחנה המרכזית באר שבע למראה מדי הזית שלי, עיניו נצצו. ללא ספק, יש משהו בללכת עם מדים ברחבי הארץ. תקופתי הקצרה בצבא עוד הספיקה להשיג הנחת חייל משמעותית לשניצל בפיתה ברחוב כורזין בגבעתיים. התקשיתי לענות לו, מעמדי באותו בסיס עוד לא היה ברור, אבל ליבי היה זקוק לשיחה שתעביר לי את הזמן עד היעד והתחלתי לשפוך. סיפרתי לו הכל. על כל מה שעברתי, על הסיפוח, איך שמו אותי חמישה ימים בתוך תל השומר, בלי לעשות כלום, אשכרה כלום. הטירונות. על ההצבה ההזויה כנהג משאית כאשר קצינת מיון של מז״י באמצע הטירונות הובילה אותנו אל אוטובוסים מבלי לגלות לאן, וכשגילינו שאנחנו מוכרחים לחתום על טופס ירוק לרישיון משאית היא איימה במשפט על מי שלא יחתום. על הבלאגן בטירונות, האנשים שאיימו להתאבד. הוספתי מספרים, סטטיסטיקות, את הנתון המאיים הבא: יש יותר מתאבדים בצה״ל מאשר חללי מערכות ישראל. אותו בחור הביט בי וחייך כמתנשא, אמר ״אין מה לעשות, זה הצבא, אין מה לעשות״.
הגעתי לשיבטה. רגליי שקעו צעד צעד אל תוך החולות שסבבו אותי. רוח דרומית מדברית התנגדה לי ועיניי הצטמצמו לכבודה. לא יכולתי לדמיין לוקיישן יותר טוב מזה. החולות היו נוצצים ומבריקים והעצימו את תחושת האבדון שהרגשתי בתוכו. ראשי החל לדמיין את סצנות הקרב הקרובות. ליבי הגביר פעימותיו. הרגשתי שכל חיי מתנקזים לרגע הזה. זהו רגע מכונן. זהו רגע שהולך לחצות את חיי – לפני ואחרי. כמה אחריות מוטלת עלי. אני אחראי לקבוצה שלמה, להורים, לקריירה, לכדורגל עצמו. זוהי לא הקדמה למשחק גביע במגרש של רמת עמידר. זוהי הקדמה לשחקן כדורגל שנשלח לבסיס בדרום כדי להסתדר בצבא.
שמעון קורק ז״ל היה המנהל של מחלקת הנוער בבני יהודה כששיחקתי שם. הוא היה לחלוטין דמות. חדרו היה מעושן ומעוטר במאפרות ותמונות ובדלי סיגריות. הוא היה מדדה ורועד בכל הגוף וזה רק העצים את תחושת המאפיונר הסיציליאני שבקעה מפניו. ״משיח״, הוא אמר בקול צרוד מהטלפון. כשבן אדם כזה מתקשר אתה נדרש לעצור את העולם. ״מה קורה איתך שם, הסתדרת כבר?״. קולו הצרוד נדד אל תוך אוזניי והותיר בי אנחה. ״לא, לא הסתדרתי, אבל אני אסתדר״. האמת, לא הסתדרתי ולא ראיתי גם איך אסתדר. יאוש עטף אותי וניסיתי לא להישמע כך. לא ידעתי מה לומר. לא רציתי לאכזב אותו, אבל גם לא ראיתי איך אני מתמודד עם הדבר הזה, שנקרא, צבא ההגנה לישראל. "יש מכבי חיפה בשבת, אתה זוכר?״. איזו מחויבות זו, להסתדר בצבא. אני עומד בודד אל מול האימפריה הזו. אני הולך להפסיד, חשבתי, הם הולכים להביס אותי.
לא ידעתי אם אעמוד בזה. החיים שלי התחילו להרגיש כמו שעון חול והרגשתי שמשהו פשוט רודף אותי. איך אני אמור לעשות את זה? אבל זה המצב, אין מה לעשות. יש כשלוש מאות שחקנים בליגת העל לנוער ואחדים מקבלים ספורטאי מצטיין ועזרה מהמדינה. כל השאר מסתדרים. מסתדרים, זה אומר, מאיימים להתאבד, משקרים שהם טיפשים בצו ראשון, מביאים מכתבים מפוברקים מפסיכיאטרים, פסיכולוגים, ממציאים בעיות במשפחה, מערבים אנשים, מפעילים קשרים, אבל אני, אני לא הצלחתי. אני פשוט לא הצלחתי להלחם ולשקר ולעמוד בזה. אני נכשלתי והרגשתי שנכשלתי והרגשתי את הכישלון מגיע מכל פינה.
האם נועדתי לכל כך הרבה אחריות? כנראה שלא. אמנם אני משחק בתור בלם ותפקידי הטבעי הוא להיות אחראי, אבל לתפקיד הזה לא נועדתי. לא נועדתי להלחם אל מול הצבא, זה הרגיש לי מטורף. בסופו של דבר הגעתי ליעד. נעליי מלאי חולות ועיניי אדומות מהרוח. מה שהתחולל שם צילק אותי ומשפיע עלי אפילו עד היום. אנשים שעומדים מולך ופשוט מחליטים להשפיל אותך כדי שתיכנע. אתה הופך להיות מיואש וחסר אונים. אתה מגלה שיש אנשים שהתפקיד שלהם זה להתיש אותך. יצאתי מהקרב מושפל. זוהי לחלוטין תבוסה. החולות הרבים והנוצצים הטביעו אותי אל תוך אבדון מוחלט והרוח הדביקה לי את הדמעות אל הלחיים. התקדמתי לעבר היציאה כמו כמעט מת אשר מחכה לנס. ליבי דפק, גופי רעד מאכזבה, מעצבים, מהשפלה. דפקתי נפקדות. ברחתי. המטרה הייתה להסתדר בצבא, ואני נכשלתי. אני לא שקרן מספיק טוב. חשבתי שאפשר לפתור דברים במילים. אי אפשר לפתור דברים במדינת האין מה לעשות. אנשים מתאבדים בצבא, יותר מאשר חללי מערכות ישראל. זו סטטיסטיקה. אנשים מתאבדים בצבא לא כי הם אובדניים, אלא כי זו הדרך היחידה שלהם לגרום לצבא להבין שהם היו במצוקה.
2017
ברק בכר צוטט בשבוע שעבר ותיארתי אותו לבוש קולר ומפקדי צה״ל מוליכים אותי ואומרים לו מה לומר. ״הזדמנות לתקן״. נו, באמת. מה שאתה חווית, גם אני חוויתי. אני מנסה להבין את מה הוא רוצה לתקן, ולא מצליח. האם הוא מנסה לתקן את הרגע בו הוא לא הסכים שיאנסו אותו להתגייס לשריון ולוותר על קריירה? אולי. בכל אופן, זה ניצחון לצבא. ניצחון לצבא וללאומנות המזדיינת עם המוסר הכמעט אבסורדי הזה שצריך לעשות צבא כדי לאמן בנבחרת. ברק בכר שעסוק בלקדם את עצמו ולא מסתפק בלהיות מאמן מחונן ואינטלגנט, שוכח לרגע את מה שהוא עבר ומה שעוברים כנראה שחקנים רבים שמתגייסים לצבא. הוא ברגע אחד רמס הכל. היחידי שיכל להגיד משהו נגד הצבא, נגד ההתנהלות של הצבא, נגד המדיניות שחוסמת שחקני כדורגל (וספורטאים בכלל) בכל הכוח. הצבא נלחם בנו. נלחם בפרופיל שלנו. בתשוקה שלנו. בקריירה שלנו. אבל לברק בכר לא אכפת. הוא שכח. אז הפרויקט יוביל שחקנים מצטיינים (כנראה, עדיין, אחוז בודד), אבל האם שחקן ליגת העל לנוער שמשחק באשקלון יקבל את אותה הזדמנות לקדם את הקריירה שלו דרך הצבא? כנראה שלא. צאו מהסרט, הצבא הוא מהגורמים המרכזיים להגדלת הפערים במדינה שלנו. ואיך שהמדינה שלך נראית, ככה גם הכדורגל שלך נראה.
הצבא מקדם את כל תחומי האזרחות האפשריים. הוא מקדם שחקני תיאטרון, הוא מקדם אנשי קולנוע, תסריטאים, הוא מקדם אנשי מחשבים, הוא מקדם אנשי סאונד, שדרים, הוא מנגן נגנים וזמרים, הוא מקדם מפיקים, וקוסמים וכל דבר אפשרי הוא מקדם. אבל דבר אחד הוא לא מקדם – ספורטאים. הוא מחלק ״ספורטאי מצטיין״ לאחוז בודד (וגם זה לפעמים תלוי בפרוטקציות) ותוקע לשאר את הקריירה. השאר צריכים, שוב, להוריד פרופיל בכל דרך אפשרית. את הצבא אפשר לצמצם בחצי. הצבא מלא באבטלה סמויה ובאלפי חיילים שלא תורמים אפילו מעט לביטחון. אז למה לגייס ספורטאים שהקדישו את כל חייהם בכוח? אין לזה תשובה הגיונית. הרי כולם יודעים מה ספורטאי עושה בצבא בסופו של דבר – כלום. לא תורם לאף אחד. לא לעצמו, לא לספורט, ולא לצבא. אז למה? לצבא יש פתרונות לכל כך הרבה תחומים, ורק לספורט אין. וברק בכר, שהיה יכול להגיד איזו מילה, על מה שהוא עבר, ועל הסבל הזה, ועל המלחמה הלא צודקת הזאת, החליט ללכת עם הצבא ולעשות מילואים. נתן עוד חותמת הזויה לכך שחייב לעשות צבא בשביל לאמן בנבחרת. עוד חותמת לכך שהגיוס לצה״ל אחראי לחיי האזרחות. הוא לא חושב על ההשלכות, ההתאחדות לא חושבת על ההשלכות. אין דבר כזה השלכות. העיקר לנצח בשבת. אין דבר כזה דור עתיד. חינוך. מחשבה לאורך טווח. העיקר כאן ועכשיו, ומהר, עדיף בלי לחשוב יותר מדי.
*כתבה מאתר אישתון על התאבדויות בצבא:
גיבורים נולדים במותם 2011: 99% מהחללים נפלו ללא מעורבות אויב, 57% מהנופלים עד גיל 21 הם מתאבדים
