השערים הכי מביכים שקיבלתי והשער שכל שוער חייב לקבל

בשבת חטפתי את השער הכי מביך שקיבלתי אי פעם. כדור שנבעט מהצד השני של המגרש עשה את דרכו לעברי. מטר וחצי לפני שהגיע אליי, קפץ הכדור על הרצפה והתכוננתי לתפוס אותו בביטחון של פיטר שמייכל. אבל לכדור היו תכניות אחרות; הוא קפץ גבוה משציפיתי ולפני שהספקתי להגיד אנדוני זוביזרטה, הכדור פגע לי בפנים וחדר לרשת. אוי ויי. הכל הסתובב לי, וממש לא בגלל שהכדור היה חזק או משהו כזה, הבושה פשוט אכלה אותי. היה נדמה לי ששחקני הקבוצה שלי יורדים מהמגרש מרוב תסכול. שמעתי צעקות, צחוקים, רציתי שסופרמן יבוא להציל אותי.

יש כמה סיבות עיקריות שבגללן אני אוהב להיות שוער רוב הזמן; אני מתעייף מהר, בשער יש לי פחות סיכוי לעשות טעויות והכי חשוב – אי שם בנעוריי, הייתי שוער לא רע בכלל. אמנם הכי רחוק שהגעתי בקריירה היה ביה"ס לכדורגל של מכבי ת"א במועצה אזורית גזר, אבל היי – בני טבק היה המאמן שלי וזכיתי אצלו בגביע שוער מצטיין. למזלי הגדול בגיל 13 שברתי את יד שמאל בצורה חמורה במיוחד, מה שגנז את החלום שלי להיות שורה אובארוב והציל אותי משנים של אכזבות.

אבל די לקשקש, כולנו יודעים שהגעתם לכאן כדי לקרוא על הפדיחות שלי, אז הבה ניתן לכם את הסיפוק המיוחל.

הטיל של פשארה

הקבוצה הראשונה שלי בתור ילד הייתה "עירוני רמלה", שם שיחקתי לראשונה עם ערבים. מסיבה שלא חקרתי עד היום, לערבים יש וואחד טילים ואני לא חושב שהיה יהודי בקבוצה שבעט חזק כמו הערבי שבועט הכי חלש בקבוצה. רוברטו קרלוס של עירוני רמלה היה ילד בשם פשארה, שאף אחד לא העז לעמוד מול הבעיטות שלו, חוץ ממני כמובן, משוגע כיאה לשוער אמיתי. באחד מאימוני הבעיטות, פשארה בעט את אחת הפצצות המפורסמות שלו, ואני זינקתי לכדור והדפתי אותו בתיאטרליות של לירן שטראובר אל המשקוף. כשקמתי מהרצפה הסתכלתי ימינה ושמאלה וחיפשתי את הכדור, אבל כל מה שראיתי היה פרצופי השתאות של שאר הילדים בקבוצה. בעודי מחייך וחושב שכולם מתפעלים מהעצירה שלי, חטפתי מכה בראש, שהתבררה ככדור של פשארה, שעלה גבוה לשמיים, נחת על ראשי ונכנס לשער. בושות.

רונלדיניו הקטן

החלק הכי מביך בסיפור הזה הוא העובדה שבגיל 16 כתבתי באיזה פורום ספורט באינטרנט ואחת לכמה חודשים היינו עורכים מפגש של כל חברי הפורום ומשחקים כדורגל. החברים בפורום היו בגילאים שונים, מה שיצר סיטואציות מוזרות כמו גבר בן 30 שמשחק באותה קבוצה עם ילדון בן 12. במהלך אחד המשחקים בעט אותו בן 30 כדור ארוך לילדון שעמד לבד ברחבה שלי. הכדור פגע בטעות לילד בראש והוקשת מעליי באלגנטיות. רונלדיניו הקטן לא ידע את נפשו מרוב אושר ונשארתי עם הבושה פור לייף.

הקרן הלא מסובבת

הגול הזה היה הכי טראומתי מבחינתי, כי הוא ילווה אותי בכל קרן עד קץ הימים. הדבר ששוערים הכי מפחדים ממנו בקרן, הוא שהמרים יסובב את הכדור ישירות לשער. זה לא מה שקרה לי.

מה שקרה, זה שאף שחקן הגנה לא שמר את הקורה, המרים בעט חזק ואני פשוט הדפתי את הכדור לשערי שלי בניסיון להציל את המצב. מאז ולנצח, אני מעדיף להישאר על קו השער כשאין שחקן על הקורה, העיקר לא להבקיע את אותו שער עצמי אומלל.

לקורה ופנימה

אתם בטח שואלים את עצמכם מה כל כך מביך בלקבל גול כשהכדור פוגע בקורה ונכנס פנימה. אבל מה אם אני אגיד לכם, שלא הכדור פגע בקורה, אלא הראש שלי? לרופא בבית החולים סיפרתי כמובן שהיה שווה לחטוף זעזוע בראש כי לפחות הצלתי גול. אבל את האמת הכואבת אתם כבר מבינים לבד.

השער שכל שוער חייב לקבל

זה אף פעם לא נעים, לפעמים השוער בכלל לא אשם, אבל כל שוער חייב לקבל לפחות פעם אחת גול מיותר מחצי מגרש. לא בדקתי את הנושא, אבל אני בטוח שאפילו ג'אנלואיג'י בופון חטף שער כזה מתישהו במהלך הקריירה המפוארת שלו.

זה היה סיכום קצר של הקריירה הכושלת שלי שנגררת עד היום במגרשי הכדורגל השכונתיים השונים ברחבי העולם, בכל הזדמנות אפשרית. אה וגם, אם זה גורם למישהו לרחם עליי פחות, אחרי אותו השער המביך שחטפתי בשבת, שמרתי על רשת נקייה במשך חמישה משחקים עד סוף הערב. סוף טוב, שוער לא משהו.