הבלוג ילווה את משחקיה של ליברפול העונה, קצת ברצינות, קצת בהומור והרבה מהזווית האישית.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה, ועם האוהדים השרופים הסליחה.
מרבית הפוסטים נכתבים במהלך המשחק עצמו, או מעט אחריו.

לפני המשחק:
אתם מכירים את הסיטואציה שחזרתם מחופשה ואתם מתים לספר לחבר'ה בעבודה איך היה לכם ומיד מישהו קוטע אתכם ומזדרז לתאר את הרפתקאותיו (המשעממות כמובן) כשהוא ביקר באותו מקום לפני מאתיים שנה.
אם זה מעצבן גם אותכם אז דלגו על הפיסקה הבאה, כי אני הולך לספר לכם על הביקור שלי בוויט-הארט-ליין בכריסמס 1996.

נסעתי לבקר חבר באנגליה והחלטנו לראות שני משחקים של אייל ברקוביץ', בעונתו הראשונה בסאותהמפטון. המשחק הראשון היה הביקור שלו אצל טוטנהאם, שהסתיים בהפסד 3-1.
שלושה דברים אני זוכר מהמשחק הזה:
ראשית, היה קר. כל כך קר שקפאו לי כפות הרגליים וגם הת… לאנגלים זה כמובן לא הזיז והם לגמו בירה קפואה בשמחה ובששון. קחו את זה בחשבון כשאתם נוסעים לאנגליה לראות כדורגל בחורף.
שנית, לא נתנו לקלל. מילא, המחסור בגרעינים, אבל כל פעם שהאוהדים התחילו לקלל הגיע מיד סדרן וביקש מהם לדבר יפה. לא להאמין.
ואחרון חביב, ברקוביץ' מעל כולם. למרות ההפסד היה ברור שהבנת המשחק שלו ויכולת המסירה עולות בהרבה על כל שאר השחקנים.

ובחזרה לעתיד. מאנה, המועמד המוביל הנוכחי בקטגורית "ממשיכים לחפש בנרות מחליף לסוארז", חוזר לשחק וזו בשורה נהדרת, כי אחרי ההופעה המעולה שלו מול ארסנל, אני משוכנע שלונדון עושה לו רק טוב.

פינת הקלישאה:
"הם צריכים לשחק מולנו והמשחק יכול להיות שונה לחלוטין משני המשחקים האחרונים שלנו" (קלופ בריאיון לפני המשחק).

תחושת בטן:
מאחר וכבר ברור שעל רשת נקייה אנחנו מתקשים לשמור ומאחר וההיסטוריה בין שתי הקבוצות רוויה בשערים אני מהמר על תיקו 2-2.

המשחק:
שתיים וחצי בצהרי שבת, זו שעה מחורבנת לכדורגל. במקרה הטוב אתה מוותר על שנת היופי שלך ובמקרה הרע המשחק נופל על ארוחת הצהריים המשפחתית ואתה חשוף לחילוקי דעות מסויימים עם אשתך. כדי לפתור את הבעיה נמנמתי קצת לפני המשחק, אבל מה לעשות שאף אחד לא רעב בשעה שתיים. פרובלמה.

כל פעם שאנחנו בלונדון המחצית השניה אינה דומה לראשונה, רק שהפעם זה היה הפוך. מחצית ראשונה מעולה, עם התקפות מהירות, לחץ מצויין והרבה מהלכים מלהיבים. העניין הוא שהרבה מחץ לא היה ולולא הפנדל היינו נשארים בלי שערים. לפחות קלופ קיבל עוד הזדמנות לעשות שוב את תרגיל "עם הגב לפנדל", שבינתיים די מוכיח את עצמו.

המחצית השניה כבר היתה הרבה פחות טובה. טוטנהאם שלטה במגרש, וליברפול נראתה קצת אבודה ולקראת הסיום גם די עייפה. הלחץ כבר לא היה והמסירות לא היו מדוייקות.
אמנם הצלחנו לעשות שתי מתפרצות מעולות אבל כשמי שעומד במוקד של ההתקפות הוא לאלנה הסיכוי שהם יהיו אפקטיביות הוא די קלוש (כן, אני יודע שהנבדל היה גבולי אבל ככה זה אצלו – תמיד חסר סנטימטר למהלך הגדול).
כשמיניולה הציל נהדר את הנגיחה מכדור הקרן הרגשתי שהשיוויון באוויר, והוא הגיע ממהלך של שני המגינים של טוטנהאם בשילוב סגירה לא טובה של שני המגינים שלנו (כן, קליין לא צריך לשמור על שחקן שכבר שומרים עליו…).

שורה תחתונה:
ההחלפה של התלבושת הצהובה משבוע שעבר לאדום הנכון הועילה ותיקו חוץ 1-1 הוא בהחלט תוצאה סבירה, אם כי יכולנו לנצח. סופסוף גם הבקענו ראשונים.
לטעמי, קלופ עדיין לא מבצע שינויים וחילופים בזמן ולא עירני לתהליכים שמתפתחים על המגרש, ופתרונו לסוגיית המגן השמאלי (מילנר/מורנו) פשוט נשגב מבינתי.
מרכז ההגנה עם מאטיפ נראה טוב יותר וגם הקישור התייצב.
למאנה יש תשוקה לכדור שמתקרבת לסוארז, אבל קבלת ההחלטות, הטכניקה והקילר אינסטינקט עדיין לא באותה רמה.

מה שבטוח זה שבטוטנהאם עדיין זוכרים את הביקור ההיסטורי שלי, עובדה שעל שלטי הפרסום היה כתוב – Offer club…