המסע של ליברקלופ: התיקו מול יונייטד

הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול העונה, מעט ברצינות, קצת בהומור והרבה מהזווית האישית.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה, ועם האוהדים השרופים הסליחה.
הפוסטים נכתבים במהלך המשחק עצמו, או מעט אחריו.

לפני המשחק:
יש משחקים שאתה יכול להרגיש או לדמיין מה יקרה בהם ויש כאלה שאין לך שמץ מושג.
המשחק היום הוא מהסוג השני.
אין לי אפס קצהו של מושג. הכל נורא מבלבל.
יונייטד מגיעה בכושר מצוין ועם זלאטן האיום ופוגבה המאיים ואנחנו מגיעים אחרי אפס שערים בשני משחקי הגביע השבוע, מה שלא מבשר טובות. מצד שני, אין מצב שהם ישחקו בונקר כמו במשחק הראשון, מה שאמור להקל עלינו בנושא האיומים על השער.
כשאני קורא לפני המשחק את הידיעה המוזרה על המלחמה בין מאטיפ לקמרון שמונעת ממנו לשחק (מישהו אמר מכבי חיפה ומקרה הפקס?) וגם מנסה לבטא את השם של המחליף של קליין בהגנה, אני מרגיש עוד יותר מבולבל.
בדבר אחד אני בטוח – שעמום כמו במשחק הראשון לא יחזור. זה פשוט בלתי אפשרי.

פינת הקלישאה של קלופ:
"גדלתי לא לאהוב את יונייטד ואני בטוח שגם הם לא אוהבים אותי" (מילנר לפני המשחק).

ליברפול מנצ'סטר יונייטד 15.1.17
Credit to "Liverpool FC" Facebook page

המשחק:
אחרי רבע שעה, אני מתחיל לחשוב שהמשפט שכתבתי לפני המשחק על השעמום אינו נכון. שתי הקבוצות עצבניות, אינן מרוכזות ומציגות בלאגן אחד גדול. השעמום נגמר עם שתי הרחקות שלומיאליות של לוברן שמסתיימות בהחטאות של זלאטן ופוגבה. תוך כדי ההילוך החוזר אני חוכך בדעתי האם העיטור הצהוב בשערו של הצרפתי הוא מתוך סולידריות עם הצבע שלנו היום.

פתאום, כאילו משום מקום, אולי לפי הוראה של הקלופ, האדומים-צהובים מתחילים ללחוץ בטירוף ולהשיג כדורים, שאחד מהם משיג קרן, שנעצרת ביד של פוגבה. מילנר, אוטומט הפנדלים הידוע, לא מפספס.

פתאום, כאילו משום מקום, אנחנו מפסיקים ללחוץ ויורדים להגנה. יונייטד יושבים עלינו ורק נס מציל אותנו משיוויון של זלאטן בעונשין משישה עשר מטר. בעצם זה לא נס, כי אם השוער מיניולה, שסופסוף עומד במקום הנכון, לא פעם אחת כי אם פעמיים. פעם שניה באחד על אחד מול מחטריאן. הללויה. יש שופטים בישראל ויש שוער בשער (בלי פוליטיקה בבקשה, זה רק מין ביטוי שכזה).

כשמוריניו מהמר על כל הקופה ומכניס את רוני למחצית השניה, ברור שיהיה לנו אקשן, כי יונייטד ילחצו, אבל יהיו יותר חשופים במרכז ומאחור. צל"ש או טר"ש למוריניו?

בניצחון על סיטי הצליח לנו הבונקר במחצית השנייה, אבל כשאתה משחק נגד סקורר כמו זלאטן זה מסוכן. מסוכן מאוד, אולי מסוכן מדי.
רק אחרי עשרים דקות אנחנו מצליחים לחבר שתי מסירות בחצי של יונייטד ואפילו לגרום לדה חאה להתכופף. לא להתאמץ חס וחלילה, רק להתכופף.
בדקה ה 70 מילנר מגלה את השורשים האיטלקיים שלו ושוכב שעה על הדשא אחרי שרוני דורך עליו. מסתבר שזה לא בושה למשוך זמן גם בפרמייר.

ליברפול מנצ'סטר 2יונייטד 15.1.17.jpg
Credit to "Liverpool FC" Facebook page

אתם זוכרים את יוסטון רוקטס ושני המגדלים שלה בשנות השמונים? גם מוריניו נזכר בשיטה, מבין שאין לליברפול שחקן נוסף מהספסל שיעזור בכדורי הגובה ומכניס את פלאיני לצד זלאטן. יאללה הגבהות. יאללה בלאגן.

שבע דקות לסיום מוריניו מתכונן לטקס הצל"שים, אחרי ששניים מהמחליפים שלו תורמים לשער השיוויון. רוני מגביה, הסנטר המחליף פלאיני מסיט עם הראש לקורה וולנסיה מגביה את הריבאונד כדי שהסנטר הפותח, זלאטן אולאג'ואן, ינגח מגובה הברכיים למשקוף ופנימה. איזה באסה. הניצחון כל כך קרוב וכל כך רחוק.
אח, זלאטן, זלאטן. איפה קונים את היכולת הזו להבקיע שערים כאלה? איפה?

שורה תחתונה:
תיקו שכולו הפסד לשתי הקבוצות.
תיקו שכולו ניצחון ללונדוניות.
תיקו שכולו קצב אנגלי מסחרר, מלחמה על כל כדור, דריכה על כל נעל ותפיסת כל חולצה. אף אחד לא רצה להפסיד.

אני כנראה לא אכתוב זאת הרבה, אבל היום קלופ הפסיד למאמן השני. מוריניו עשה את כל החילופים הנכונים וקלופ, כמעט כרגיל, לא עשה. נכון שהסגל מצומצם ולא איפשר כל כך שינויים, אבל זה רק תירוץ. מוריניו היה היום טוב יותר.
נכון שיונייטד כמעט ולא הגיעו למצבים במחצית השניה ואנחנו הגענו, אבל הם שלטו בה לחלוטין, ובמבחן התוצאה גם הצליחו להשוות למרות שפוגבה היה חלש מאוד.

מיניולה היה מצוין בשער והיה שווה נקודה וגם המחליף של קליין, טרנט…., היה לא רע.
רצנו הרבה יותר מיונייטד וכל השחקנים נתנו אקסטרה מאמץ בצד ההגנתי, אבל הקישור לא הצליח במחצית השניה להחזיק בכדור ולשחרר לחץ.

שבע נקודות מצ'לסי זה לא טוב, אבל גם לא נורא.

Print Friendly, PDF & Email
 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח