הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול העונה, מעט ברצינות, קצת בהומור והרבה מהזווית האישית.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה, ועם האוהדים השרופים הסליחה.
הפוסטים נכתבים במהלך המשחק עצמו, או מעט אחריו.
לפני המשחק:
בסידרת פלייאוף שהיא קצרה ואינטנסיבית תמיד אומרים על המשחק הבא שהוא החשוב ביותר.
בליגה ארוכה ומתמשכת לוקחים בחשבון שיהיו נפילות והפסדים, גם לקבוצה שרצה לאליפות.
מקובל לחשוב שבליגה האנגלית, תקופת חג המולד שבה משחקים בד"כ שלושה משחקים בשמונה ימים, היא המבחן האמיתי.
המבחן האמיתי של ליברפול, שיקבע אם פניה לאליפות או רק לצ'מפיונס, הוא בשמונת הימים הקרובים, בהם נשחק נגד שלוש קבוצות מהחלק התחתון של הטבלה: ווסטהאם, מידלסבורו ולסיום הדרבי נגד אברטון. שלושה נצחונות ואנחנו במירוץ בלי קשר למתחרות. פחות מזה כנראה יוריד אותנו מדרגה.
פינת הקלישאה:
"ההחלטה של ג'ואל מאטיפ לוותר על אליפות אפריקה היא שלו בלבד" (בחייאת יורגן, לא נתת לו שום רמז, לא זרקת שום מילה, שום ציוץ… אני לא מאמין).
תחושת בטן:
איתן, הקמע שלי (המכונה באוסטרליה זימק, ואצלנו צמח) התקשר אליי באחת עשרה בלילה (שלו) כדי להבטיח לי שננצח 1-3. בחודש האחרון כשהוא התקשר לפני משחק אז ניצחנו וכשלא אז לא.
המשחק:
עוד בטרם הספקתי להוציא את שקיק התה מהכוס ועוד בטרם הבנתי מה צבע המכנסיים של ווסטהאם, התקפת תנועה קלאסית של ליברפול מסתיימת בשער נהדר של לאלנה אחרי אסיסט של מאנה משמאל, למרות שבד"כ הוא משחק בימין.
הכל נראה ורוד, אבל משהו במשחק נראה לי מוזר, וזה לא הטורקיז במכנסיים שלהם.
לאט לאט ווסטהאם חוזרים למשחק, במאבק על כל כדור בהגנה, וכדורים ארוכים בהתקפה שתמיד נראים מסוכנים.
שוער תמיד יעשה טעויות, השאלה מתי ומה יהיה המחיר שלהן. כשפאייט התארגן לבעיטת עונשין וקאריוס נעמד בפינה היתה לי תחושה לא טובה, ולצערי צדקתי. כמה דקות אח"כ מאטיפ מתבלבל ברגליים ווסטהאם עולה ליתרון.
קצת לפני ההפסקה אני מבין מה מוזר – בד"כ במחצית השניה אנחנו מתקיפים לצד של הקופ והפעם בראשונה. תקנו אותי אם אני טועה.
בהפסקה אני חוזר שוב למנהג האנגלי שהוכיח את עצמו קודם של afternoon tea ומאנה חוזר שוב לאגף השמאלי, מסבסב את המגן ואוריגי מנצל טעות של השוער (גם לנו מגיע מדי פעם) כדי להשוות. אנחנו בשליטה מוחלטת, אבל כל פעם חסר סנטימטר בבעיטה או במסירה האחרונה, ויותר מדי התקפות מסתיימות בהגבהות מיותרות. מאנה מעורב מאוד במשחק בשני הצדדים, אבל לא מייצר איומים ומילנר שורף קילומטרים על הקו ללא תוצאות.
מרוב פצועים אין לקלופ שום דבר על הספסל אז הוא לא עושה חילופים, והפעם בצדק.
שורה תחתונה:
אנחנו בעטנו שמונה עשרה פעמים לשער והם רק שבע, אבל שתי הקבוצות הבקיעו פעמיים.
אני לא חושד באוהדי ווסטהאם שיש להם סנטימנטים לאוהדי ארסנל וצ'לסי, אבל הקבוצה שלהם עשתה את העבודה לאחיות מלונדון.
ניצחנו בכל הפרמטרים הסטטיסטיים, כרגיל, אבל הפסדנו את המלחמה. תיקו לא מספיק כדי להישאר במאבק האליפות.
יכול להיות שאנחנו לא מספיק טובים?
האם הריצה המטורפת של תחילת העונה היתה אשליה?
אני רוצה להאמין שלא, אבל כרגע אנחנו נראים הרבה פחות טוב מצ'לסי, וגם מארסנל.
למרות שאין צ'מפיונס הלחץ המטורף בכל משחק, גובה מחיר ובשלב מסויים, לקראת סיום משחקים, הקבוצה נראית עייפה, כבויה ודי חסרת רעיונות. אם ההגנה לא תשתדרג ותשמור על רשת נקיה ביותר משחקים אנחנו לא נוכל להתקדם.
שש נקודות מצ'לסי – נכון לעכשיו זה נראה מאוד רחוק. בינתיים ירדנו מדרגה.
נ.ב. 1: איתן – נגמר הקסם…
נ.ב. 2: נמרוד אומר שנימני מביא לנו את הנאחס. הנושא יבדק בהמשך…
