הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול העונה, מעט ברצינות, קצת בהומור והרבה מהזווית האישית.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה, ועם האוהדים השרופים הסליחה.
הפוסטים נכתבים במהלך המשחק עצמו, או מעט אחריו.

לפני המשחק:
אחרי יותר מחודשיים ועשרה משחקים רצופים ללא הפסד, אני מפחד לכתוב דברים שינחסו את הקבוצה.
ברור לי שכל עובדה חיובית שאציין, או כל התפתחות חיובית, או החלטה נכונה של המאמן, יתהפכו מיד במשחק הקרוב, כך שאני נזהר מאוד.
אמנם אני נוקש על המקלדת, אבל היא עשויה מפלסטיק ולא מעץ, כך שלא בטוח שזה יעבוד.

נושא שאי אפשר להתעלם ממנו לקראת המשחק זה הסיפור של כריסטיאן בנטקה מול ה"הגנה" של ליברפול.
תקציר היסטורי: בנטקה נרכש בתחילת העונה שעברה תמורת 32 מיליון פאונד. מדובר בהשקעה השניה בגודלה בתולדות הקבוצה, כאשר הראשונה היתה כשלון מוחלט (אנדי קארול תמורת 35 מיליון פאונד). אחרי עונה אחת, קצת שערים ותמורת כמה מיליונים פחות אנחנו נתמודד היום מולו.

העוצמה שלו היא בדיוק החולשה שלנו – שערים בראש. יש לו הכי הרבה שערי נגיחה בארבע השנים האחרונות בליגה.
נוסיף על זה שהוא כבש את שער הניצחון עבורינו בעונה שעברה, שרק פעם אחת לא ספגנו השנה, שממוצע השערים בין הקבוצות הוא מעל 3.5 שערים למשחק, שפאלאס לא ספגה יותר מגול למשחק בבית העונה.
מסקנה: ההתקפה שלנו תהיה חייבת לכבוש לפחות שני שערים כדי לנצח וכריסטיאן יבקיע.

פינת הקלישאה:
"אם שחקן לא רוצה להיות שמח, איני יכול לשנות זאת. אם הוא רוצה להיות שמח, זה קל מאוד עבורי לשמח אותו" (קלופ על ההחלטה להעביר את בנטקה – משום מה אני רואה בצורה הפוכה את תפקיד המאמן).

תחושת בטן:
סיכמנו שיהיו גולים. והרבה: 2-2.

המשחק:
אני מתחיל לכתוב את הפוסט בהפסקה כי כמות האירועים שהיתה במחצית הראשונה יכולה להספיק למחזור שלם בליגה שלנו.
ציפיתי שיהיו הרבה שערים, אבל לא לשיטפון כמו שהיה אתמול באילת.
בדרך כלל אני משתדל להימנע מביטויים מפוצצים, אבל תגידו ת'אמת – מתי פעם אחרונה ראיתם מחצית כזו?
קצב מסחרר, הזדמנויות על ימין ועל שמאל, מהלכי כדורגל מבריקים וטעויות מסמרות, תנועה נהדרת ללא כדור של ליברפול וחמישה שערים, מהם ארבע נגיחות.

אז מה היה לנו במחצית הזו:
שער של צ'אן בשלוש נגיעות.
שער של פאלאס בשלוש שגיאות.
חזרה לחיים של לוברן בשער תוך שלוש דקות.
מורנו שומר את הידיים מאחור (כמו שהמאמן נילסן זצ"ל לימד אותנו לפני שלושים שנה), אבל סוגר גרוע את ההגבהה והתוצאה? עוד שער נגיחה של פאלאס.
ואז – קרן לליברפול. מאטיפ מגיע מאחור כמו טריילר בהתקפה מתפרצת בכדורסל, מתרומם לדאנק ונוגח פצצה מתחת למשקוף.

2-3 לליברפול בהפסקה. וואו. מה יהיה בסוף? 4-6 או 5-5?

בתחילת המחצית השניה פאלאס מתחילה לשחק כדורגל, להחזיק בכדור ולהתקיף. מצד אחד זה טוב כי זה מייצר שטחים פתוחים להתקפה של ליברפול ומצד שני כשיש לך הגנה חדירה עם מגן שמאלי מבוהל (מורנו) ושוער מבולבל (קריוס), השיוויון הוא רק עניין של זמן. מסתבר שגם השופטים באנגליה עושים פנקסנות, כמו אצלנו, והשופט לא שורק לפנדל לפאלאס, בגלל שגם אותנו הוא קיפח במחצית הראשונה. יותר מזל משכל.

בדיוק כשאני חושב שהמגרעת הבולטת של קלופ זה החילופים המאוחרים והתגובה האיטית לאירועים במגרש, הנדרסון מוסר כדור עומק נהדר לפירמינו שמשום מה מתעקש לנסות להבקיע ברגל, בניגוד לסיכום המוקדם בין הקבוצות שמבקיעים רק עם הראש. מתעקש ומצליח. הוא נותן צ'יפ/הקפצה/קטנה מבריקה מעל השוער. 2-4.
בשבוע שעבר השדר אמר במצב כזה "game over" וכמעט אכלנו אותה, וגם השבוע השדר האנגלי מתעקש על הביטוי המסוכן הזה. נראה לי שאשלח מייל לקלופ כדי שיטפל בלקונה הזו.

השער הזה כבר הוציא את האוויר מהניסיונות של פאלאס להשוות, ואני יכול לחזור ולנשום.

שורה תחתונה:
מחצית ראשונה מסחררת ושניה הרבה פחות.
אם מבקיעים כל כך הרבה שערים, אפשר להגיד את המילה אליפות.
אם סופגים כל כך הרבה, ובקלות, אסור להגיד את המילה הזו.

משחק מעולה להנדרסון במרכז המגרש, בשבירת התקפות, בניהול ובאסיסט המכריע.
ציפיתי שנספוג שניים, טוב שכבשנו פי שניים. טוב ששיחררנו את בנטקה.

אוהדי קריסטל פאלאס שרים בפתיחה: "glad all over" – מתאים לי.