הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול העונה, קצת ברצינות, קצת בהומור והרבה מהזווית האישית.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה, ועם האוהדים השרופים הסליחה.
הפוסטים נכתבים במהלך המשחק עצמו, או מעט אחריו.

לפני המשחק:
האמת שלא כל כך בא לי לכתוב הפעם.
שתי הקבוצות שלי, הפועל ראשון וליברפול, מפסידות ללא הפסקה וגרוע מזה, הן משחקות גרוע, משעמם ולא מבקיעות שערים. בשבוע שעבר שתיהן הפסידו אחרי שספגו גול מקרן בסיום המחצית הראשונה וביום שישי ראשון הפסידו שוב ושיחקו רע מאוד.
האם זה סימן לשבת?

פינת הקלישאה של קלופ:
"תודה שהזכרתם לי שטוטנהאם נמצאת בכושר מעולה. לא היה לי מושג שזה המצב כי אני לא עוקב אחרי קבוצות אחרות" (על פניו זה נראה כמו תשובה צינית ומחויכת, אבל כמו שהקבוצה משחקת לאחרונה, נראה לי שיש הרבה יותר מגרעין של אמת בדבריו).

תחושת בטן:
גם הפעם כאב בטן.
בדרך כלל אנחנו טובים נגד ה"גדולות", אבל לכל כלל יש כידוע יוצא מן הכלל…

המשחק:
יש איזה פתגם כדורגל שאומר שאם לא מבקיעים, אז סופגים, וזה מה שהרגשתי אחרי עשר הדקות הראשונות שבהם שלטנו אבל לא איימנו.

שש דקות אחר כך אני רץ לחפש את הכובע, כי מאנה מקבל אסיסט ענק מוינאלדום, כמעט נופל ברחבה, אבל לא, ומכניע את לוריס.

יש לי בבית שלושה כובעים של ליברפול ואחרי עוד שתי דקות, אני רץ לחפש את השני. מאנה חוטף במרכז, מכין נהדר ללאלנה, לוריס הודף, פירמינו, לוריס, והשחקן הכי נמוך במגרש, מאנה, משתלט על הריבאונד ומטביע מקרוב. 0-2.

עשר הדקות הבאות מטורפות לחלוטין וכוללות שתי הצלות של לוריס מול מאנה, הצלה של מיניולה מול סון וניסיון כושל של אותו סון להוציא את פירמינו מוועד הורים.
השליטה האדומה במרכז מוחלטת וכמות האיבודים של טוטנהאם אינסופית, הרבה בזכות משחק מושלם של צמד הג'יים (ג'ורדן הנדרסון וג'יג'י וינאלדום), והלבנים צריכים להודות לשוער ולחלודה של קוטיניו, על כך שהפער נשאר רק שני שערים.

אולי המחצית הכי טובה.
שחקני ההתקפה של ליברפול ידעו להיכנס מצוין ברווחים בין קווי הגנה, ובייחוד באגף השמאלי שלה, שלא הסתדר עם המהירות של מאנה וקליין. כולם שרפו קילומטרז' ענק בהגנה, עשו תנועה נהדרת בהתקפה ועל המרכז כבר דיברנו.

ומה אומר פולני גאה אחרי מחצית מושלמת: היינו צריכים להבקיע לפחות חמישייה, רק שלא…

כצפוי טוטנהאם חוזרת הרבה יותר מאורגנת ומוכנה ומצליחה לשלוט בקצב ובכדור, ואנחנו מצליחים לקבל צהובים בקצב מסוכן.
התרנגולים עוצרים אמנם את הרכבת האדומה שדרסה אותם, אבל לא מגיעים למצבים והמשחק הופך לקרב חפירות קשוח, עצבני וחסר תכלית משני הצדדים.
לאלנה ממשיך לחטוף מכות בכל חלקי הגוף ושלוש דקות לסיום וינאלדום עושה את הטעות היחידה שלו במשחק כשהוא מחטיא מול שער ריק. אז מה אם הוא היה במרחק ארבעים מטר מהשער. מצבים כאלה חייבים לנצל. מזל שאנחנו מובילים.

שורה תחתונה:
אחח, לו הליגה היתה מורכבת רק משש הראשונות ובלי כל הקטנות המעצבנות האלה, היינו זוכים באליפות בהליכה ובעיניים עצומות.
שוב פעם אנחנו מצליחים מול קבוצה שעושה את הטעות ומנסה לשחק פתוח והתקפי נגד ליברפול.
אם טוטנהאם היו עושים בונקר הם כנראה היו מנצחים. פשוט פראיירים.
כתבתי לפני המשחק שקלופ לא רואה את הקבוצות האחרות, לפי המשחק פוצ'טינו לא ראה את הקודמים של ליברפול, אחרת הוא היה עושה בונקר. פשוט פראייר, או אולי סתם נפל בחטא הגאווה, כמו כולם.
כשיש שטח פתוח הרביעייה הקדמית פורחת ופוגעת, קלופ יכול לקפוץ ולהתחבק עם כל מי שעובר לידו ואנפילד מחייך שוב.
משחק כמעט מושלם של כל הקבוצה והחשיבות של מאנה לקבוצה כנראה הרבה יותר גדולה ממה שחשבתי.

ולמרות שפתח בהרכב, שום מילה על לוקאס…

נ.ב.
קלופ היקר, סליחה שקצת פיקפקתי.