הבלוג חוזר אחרי הפסקה קצרה ועושה את זה בגדול עם שידור חי מאנפילד.
לפני המשחק:
הנסיעה ברכבת מלונדון לליברפול היא זמן טוב למחשבות וכתיבה.
שני דברים מתרוצצים לי בראש.
הראשון, הוא העובדה שבכל הפעמים שבהן ראיתי את האדומים באנגליה הם שיחקו מצויין וניצחו בגדול.
השני נקרא mind the gap.
כל מי שנסע באנדרגראונד בלונדון שמע מיליון פעם את הכרוז מבקש מכולם "לשים לב לרווח" או "לצמצם פערים". איך שלא תקראו לזה בעברית, ההגנה של ליברפול עושה את זה גרוע, אפילו גרוע מאוד.
אם גם נגד האדרספילד הם לא יעשו "מיינד דה גאפ" אנחנו שוב נאכל אותה ולי תהיה נסיעה חזרה ארוכה ומחורבנת.
הרכבת של עשר בבוקר מלאה ואנשים עומדים במעברים. חלק גדול נוסעים למשחק ואני מנסה להקשיב ולהרגיש את תחושותיהם, אלא שהמבטא האנגלי הנוראי מונע ממני להבין מה הם אומרים, ואני מזהה רק את שמות השחקנים והקבוצות בתוך בליל המילים.
בחוץ נוף אנגלי טיפוסי של מישורים ירוקים, בתים חומים, כבשים וענני כבשים.
בערך באמצע הנסיעה צמד האוהדים לידי עובר לדבר על, לא תאמינו, איפה הם בחגים, כלומר בכריסמס. האם השנה זה אצל המשפחה שלו או שלה, האם ההורים מגיעים או הולכים לישון אצלם ומה קורה עם האחים והאחיות, הסבים והסבתות, הדודים והדודות. בקיצור, אותן בעיות כמו אצלנו.
כדי לחלץ עצמות מהנסיעה הארוכה אני הולך ברגל למגרש, משהו כמו שלושת רבעי שעה הליכה, דרך השכונות של העיר. רק כשאני הולך בין הבתים החומים והמכוערים, מסתכל על המפרץ האפור והמעונן, כשאיכשהו תמיד הרוח בפנים שלי והגשם מזרזף מלמעלה, אני מרגיש קצת מה זה לחיות בעיר נמל בצפון אנגליה. נראה לי שאפורה מגדיר אותה מצויין.
בליברפול כנראה שחושבים בעיקר על עצמם ולא מאמינים או מבינים שיש תיירים בעולם, ואפילו כאלה שמעוניינים להגיע אליהם. בלונדון ליד כל מעבר חציה רשום לאיזה כיוון צריך להביט לפני שחוצים, ובליברפול כמעט ולא.
בלונדון תמצא שלטי הכוונה לאתרים החשובים ובליברפול אין שום שלט שמכוון לאנפילד, למרות שכמות התיירים שהיתה במשחק מסתכמת לדעתי בכמה אלפים. איך אני יודע?
לפי הפנים שראיתי, השפות ששמעתי וכמות הצופים שמסתובבת עם כרטיס ביד ומחפשת את מקום הישיבה שלה כשברור שזו פעם ראשונה שלהם במקדש.
המשחק:
הפעם אני יושב ממש בפינה, ליד דגל הקרן ובגובה הדשא. המגרש נראה אחרת מהזווית הזו, אבל המשחק נראה בדיוק כמו מרבית משחקי העונה הזו. תנועה שבלונית ואוטומטית, בלי דימיון וחדות, ביחוד במחצית הראשונה.
לפחות מהצד שלי, הרחוק מהקופ, נראה שאין ממש עידוד ותמיכה בקבוצה, ובהפסקה אני מרגיש שקלופ והקבוצה קצת מאבדים את הקהל. אמנם השחקנים מקבלים מחיאות כפיים כשהם חוזרים, אבל הם די דלילות.
כל הספקות והפקפוקים מול המסך מורגשים גם במגרש. כל קרן ליריב נראית כמו חצי גול, כל מסירה אחורה של ההגנה מעוררת רחשים בקהל ואפילו לפני הפנדל לא הרגשתי התרגשות עצומה מסביבי.
השערים עוררו את הקהל, אבל היתה רק פעם אחת שבה הרגשתי את הר הגעש של אנפילד מתעורר, אבל גם זה נרגע די מהר.
בסיום המשחק רק הנדרסון וג'יני עשו סיבוב תודה לקהל ואפילו קלופ הסתפק בגיחה קלה למרכז המגרש. אני לא יודע אם זה בגלל שהניצחון היה צפוי ומובן מאליו, או בגלל משבר האמון והאמונה שאני הרגשתי.
שורה תחתונה:
ניצחון בהפרש גדול, אולם רק השער של וינאלדום היה ממהלך כדורגל מתוכנן ויפה, ושני האחרים היו מטעויות בהגנה.
אני מתקשה להיות אופטימי כי לא תמיד יהיה לנו מזל שכזה. נכון שהפצועים צפויים לחזור בשבועות הקרובים, אבל האם נפגוש שוב קבוצה חסרת יוזמה כמו האדרספילד?
אין מספיק תנועה בחלק הקידמי ולא זכורה לי מסירת עומק יעילה אחת. כל האיומים הגיעו מהאגפים שבהם יש קיצוני בצד אחד (סאלח) ומגן תוקף (מורנו) בצד השני, ולכן היכולת שלהם לייצר כמות גדולה של מצבים מוגבלת, כי אין מספיק עזרה.
לאנפילד יש הילה מיתולוגית, אבל הוא בפיגור גדול בנושא השירות והנגישות לקהל. אמנם חל שיפור עצום מהביקור האחרון שלי לפני ארבע שנים, שמתבטא בהרחבת ושיפוץ המעברים ובהקמת חנות מועדון ורחבת כניסה מעוצבת שאמורה להשתדרג בשנים הקרובות, אולם זה עדיין לא בר השוואה לאיצטדיונים מודרניים.
אין כמעט שום תחבורה ציבורית למגרש ואלפי אוהדים הולכים מרחק עצום ברגל למכוניות, לרכבת או בכלל למגוריהם.
הרכבת חזרה ללונדון היתה מפוצצת מאוהדים, אז כשאני ואתם מקטרים על החניה בסמי או הפקקים לנתניה תחשבו על אוהדי ליברפול שיצאו בתשע בבוקר מהבית בלונדון, שילמו מאות שקלים לכרטיסי רכבת, שתיה ואוכל, ראו משחק ויגיעו הביתה בערך אחרי שלוש עשרה שעות ויותר. פשוט מטורף.
כשהאוהדים בקרון שלי שרים שהם רוצים קבוצה שמורכבת מאחד עשר שחקנים שקוראים להם ג'יימי קראגר, אני נזכר שרציתי לכתוב שלקבוצה הזו חסרה הקשיחות והמנהיגות שלו. פשוט אין לנו היום אף עארס כמוהו שנולד במרסיסייד וחי את העיר האפורה הזו וחסרת הרחמים.
אז ההגנה של ליברפול הקשיבה לכרוז של האנדרגראונד ושמרה על הרווחים ואני כבר יכול להגדיר את עצמי בתור הקמע הרישמי של הקבוצה, אחרי ששוב נכחתי בניצחון בפער גדול.
ומה הביטלס היו אומרים על זה?
Been away so long I hardly knew the place
Gee, it's good to be back home
