הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול העונה, מעט ברצינות, קצת בהומור והרבה מהזווית האישית.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה, ועם האוהדים השרופים הסליחה.
הפוסטים נכתבים במהלך המשחק עצמו, או מעט אחריו.
לפני המשחק:
דרבי.
נלחמים על מקום שני ואולי אליפות.
בעברית – אין מה להוסיף.
באנגלית – SAY NO MORE…
פינת הקלישאה:
"צריך לשמור על העצבים וצריך להתרגש. אנחנו צריכים להיות במיטבנו. אם ננצח זה מצויין ואם נפסיד זה יגרום לבעיות. התפקיד שלנו הוא להשתיק את הקהל שלהם" (קלופ יורה סידרת משפטים מוכנה שטובה לכל משחק – קלישאות אחת אחת).
תחושת בטן:
בשבוע שעבר חזרתי להמר על הפסד וזה הצליח, ומנהג שהצליח לא מפסיקים: הפסד 2-1.
המשחק:
אמנם מעולם לא הייתי בגודיסון פארק, אבל גם דרך המסך הוא נראה אחד האיצטדיונים הכי כיפיים. מגרש כמו בספרים – קטן, דחוס, קהל קרוב לקווים וכיסאות בצבע של הקבוצה. לא סתם הוא הכי ותיק באנגליה וחוגג 124 שנים. פעם ידעו לבנות.
הפתיחה לא מבשרת טובות כשמיניולה מוסר יותר כדורים ונוגע יותר בכדור מכל שחקני ההתקפה ביחד.
אם בד"כ אנחנו מתחילים בטירוף והקבוצה השניה מחכה שנירגע, הרי היום זה בדיוק הפוך, ובנוסף אנחנו לגמרי לא מדויקים. חצי מחצית עברה ואפילו לא עשינו מהלך התקפי אחד נורמלי. כלום ושום דבר, חוץ מבעיטה לשמיים של וינאלדום. לפחות ההגנה יציבה ורגועה ומיניולה לא מוסר כדורים ליריב. אם זה לא היה דרבי אני כבר הייתי בשלב החלומות.
אחרי חצי שעה מתחילים להריח קצת שינוי מגמה, כשאנחנו מפסיקים להעיף כדורים ארוכים בסגנון אנגלי שלא מתאים לקלופ, מניעים כדור על הקרקע ואפילו מגיעים לרבע הזדמנות של אוריגי.
כדורגל אנגלי, אבל קרן ראשונה לאחת הקבוצות, מגיעה רק בדקה ה43. זה ממש לא כדורגל אנגלי.
עד כדי כך המשחק משעמם, שאני חוכך בדעתי לעבור למשחק של הפועל ת"א, רחמנא ליצלן. כשאני רואה ששם המצב קקה, והקצב איטי, אני חוזר מהר לדרבי. לפחות כאן רצים.
דקה להפסקה, ובארקלי שחולצתו קרועה, מנסה לקרוע גם את החולצה של אוריגי במרדף לאורך עשרות מטרים. הוא נכשל ואני הולך להכין קפה ולהביא קיסמים לעיניים. זה דרבי זה? מה בסך הכל ביקשנו, קצת אקשן. אפילו כיסוח קטן כמקובל בדרבים לא היה. איפה פואד כשצריך אותו בשביל לספק קצת דרמה?
כשמתחילה המחצית השניה הקבוצה באדום מתחילה להיראות כמו ליברפול ולא כמו הפועל ת"א, חוץ מפירמינו שמחטיא מול השוער כמו גילי לנדאו בימיו הטובים. אוריגי מושך כל הזמן שמאלה וכך פותח שטחים במרכז לשאר השחקנים, שמגיעים לרחבה, אבל לא למצבים.
פירמינו ממשיך לעשות שטויות וטעויות בקצב מסחרר לפני שהשוער עם השם הכי ארוך בליגה, מרטין סטקלנבורג, נפצע ומוחלף ע"י זה עם השם הקצר ביותר, ג'ואל. בינתיים השופט מרחם על בארקלי שמכסח ועל לוברן שדוחף ולא מוציא להם כרטיס אדום. פואד לא הגיע אבל הדרמה כן.
קלופ עושה מהלך שאני לא זוכר כמותו ומבצע חילוף כפול עשר דקות לסיום. ליברפול בשליטה מוחלטת במגרש, אברטון מסתפקת בעבירות ואנחנו בקרנות.
השופט מוסיף שמונה דקות ואם מכבי חיפה הבקיעו בדקה ה-95 אז גם לנו יש תקווה.
ועוד איזה תקווה. סטארידג' חופר בדקה ה-94 מימין לכיוון המרכז, מגלגל כדור שפוגע בקורה ומאנה מגיע ראשון…
רימון עשן נזרק, פירמינו מחטיא עוד הזדמנות של 99 אחוז ובדקה ה-99 השופט שורק.
שורה תחתונה:
ניצחון בשיניים בזמן פציעות.
אברטון היו בכחול ואנחנו נהיינו כמו צ'לסי: 0-1 יעיל.
כל החלק האחורי היה יציב וללא טעויות, כבר משחק שני ברציפות, שזה בהחלט הישג נכבד.
הקישור תפס פיקוד במחצית השניה והשתלט לחלוטין על המגרש.
מעט בעיטות יחסית לשער, 11, ומעט מאוד למסגרת, 4, אבל הפעם זה הספיק (דרך אגב, חצי מהבעיטות למסגרת היו במהלך של השער).
חוץ מזה, קצת מזל אף פעם לא מזיק.
השבוע הקריטי הסתיים עם שבע נקודות מתוך תשע ואנחנו עדיין בתמונה, שש נקודות מהיעילים.
עכשיו מתחיל עוד שבוע קריטי…
