הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול העונה, קצת ברצינות, מעט בהומור ומהזווית האישית.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה, ועם האוהדים השרופים הסליחה.
מרבית הפוסטים נכתבים במהלך המשחק עצמו, או מעט אחריו.
לפני המשחק:
שישה משחקים בחודשיים האחרונים. זה מה שהיה לנו אחרי שהקבוצה שיחקה תשעה משחקים, בכל המסגרות, בחודש ינואר.
נכון שבחודש מרץ היו שני משחקי צמרת נגד ארסנל וסיטי, אבל אני חייב להגיד שקצת ירד לי החשק מהעונה הזו. לא רק הזמן הרב שחולף בין משחק למשחק בגל הפגרות למיניהן, אלא גם העובדה שיצאנו ממאבק האליפות. יכול להיות שהסיכוי לאליפות היה רק בדימיון שלי ונכון שלהגיע לצ'מפיונס בעונה הבאה זה חשוב, אבל זה הרבה פחות מעניין מאשר לרוץ לאליפות או להילחם על איזה גביע, מקומי או אירופי.
במחשבה שניה, אני לא בטוח שהשתתפות בצ'מפיונס בעונה הבאה זה טוב לקבוצה. תראו את שתי האלופות האחרונות, לסטר וצ'לסי, שהיו פנויות למאבקי הליגה ולא התעייפו במירוץ אחרי הטייקונים מספרד וגרמניה. ברור לי היתרון הכלכלי והתדמיתי של השתתפות בליגת האלופות, אבל הסגל של הקבוצה עדיין לא יציב, רחב ואיכותי מספיק כדי לרוץ בשתי מסגרות כל כך תובעניות במקביל. אני מבטיח להתייחס לנושא הזה בהרחבה בפגרת הקיץ.
אם נחזור להשלכות של פגרות באמצע העונה, אז השורש של פגרה הוא פ.ג.ר….
פינת הקלישאה של קלופ:
"פציעה או הרחקה של שחקן אחד יוצרת הזדמנויות לשחקנים אחרים ולכן יש לנו סגל רחב" (מעניין, כי לא משנה מי חסר, תמיד לוקאס עולה במקומו).
המשחק:
לפעמים אירוע או משחק נשארים בזיכרון בזכות תמונות מסוימות, וככה התחיל בשבילי הדרבי הזה.
קודם כל המראה של אמרה צ'אן מתפלל לצלילי YNWA עם כפות הידיים פתוחות ופרושות קדימה. אחר כך הנשים המבוגרות ששרות בקול ובחיוך גדול את ההמנון של הקבוצה ולסיום הקדימון היתה המחווה היפה לרוני מוראן, שנפטר לפני כשבוע אחרי ארבעים ושש שנים במועדון כשחקן ומאמן. אין דברים כאלה.
התמונה היפה הראשונה של המשחק היא מאנה שמחליק ישר לכיוון של קלופ מיד אחרי השער הנפלא שלו. אני לא בטוח מה היה יותר מרגש, המבצע האישי והגול או המחווה של מאנה למאמן שלו.
תמונה שניה: הפנים של ילד אנונימי לחלוטין עד היום בשם פנינגטון אחרי שכבש את השער הראשון בחייו בליגה, במשחק הראשון בחייו בליגה. בדרבי. ישר מול הפנים של האדומים השרופים שיושבים במרחק נגיעה ממנו.
תמונה שלישית: הערימה השמחה של שחקני ליברפול שחיבקה כל כך הרבה זמן את קוטיניו אחרי השער שלו. נראה לי שזו גם תחושת ההקלה של חזרה מהירה ליתרון וגם הגעגועים לגולים שלו שמזמן לא היו כאן. חוץ מזה היה עוד שער אחרי מבצע אישי מבריק, כשבדרך הוא מפרפר את פנינגטון מהתמונה הקודמת.
מחצית ראשונה כיפית ביותר עם קצב מסחרר וכדורגל גברי וקשוח, אולי קשוח מדי ביחוד מהצד של בארקלי הכחול, שהקפיד לדרוך על כל רגל אדומה שהוא ראה בסביבה.
ההגנה עשתה עבודה יעילה, חוץ מהשער כמובן, והעלימה לחלוטין את לוקאקו האיום, ומצד שני המבצעים האישיים חיפו על כך שבקישור של ליברפול אין אף אחד שמסוגל למסור כדור עומק פשוט.
תמונה רביעית: סאדיו מאנה נשכב ממש על הקו אחרי הפציעה שלו, כדי למשוך קצת זמן ולאפשר עוד טיפה חימום למחליף שלו.
תמונה חמישית: קוטיניו מוסר כדור שעובר מאחורי אוריגי, אבל במפתיע שם אותו לבד מול השוער בדרך לעוד גול מבריק. 1-3 לליברפול.
תמונה שישית: הדמות הקטנה והצנומה של קוטיניו על רקע היציע האדום המריע, בדרכו לספסל, אחרי שהיה מעורב בכל השערים של ליברפול ובאמת עשה קסמים היום.
שורה תחתונה:
ניצחון גדול במשחק כמעט מושלם ומהנה מאוד למרות הרכב מוגבל יחסית.
ההגנה והקישור סגרו בצורה מושלמת את הרחבה, את לוקאקו ואת קווי המסירה, מיניולה לא טעה ואפילו הציל ושוב ראינו מה ההתקפה המהירה והיצירתית יודעת לעשות כשיש לה שטח פתוח ומרחב פעולה. שלושה שערים נפלאים אחרי מבצעים אישיים ששילבו שליטה בכדור, תנועה נהדרת וראיית משחק, ממש כמו אחד השירים החביבים על הקהל: poetry in motion.
משחקים בשבת בצהריים יוצרים לפעמים דילמה והתנגשות בין ארוחה משפחתית לישיבה על הכורסא או הספה. למזלי יש לי ילדים בוגרים שמתעוררים בצהריים, כך שהפעם לא היתה לי דילמה ועליתי רגוע לגמרי למסך. נראה לי שזה התבטא גם על המגרש…
מצד שני משחק בצהריים נותן לנו זמן לנוח לפני משחק העונה בבאר שבע…
שאלה אחרונה לקלופ: לא כדאי שתשתמש כבר בג'יימס בונד? עד היום לא ידענו שהוא אוהד ליברפול, אבל עכשיו כשאנחנו יודעים, אתה יכול להפסיק להחביא אותו ולחשוב שאתה יכול להסתדר לבד?
ואחרי משחק כזה חזר לי גם החשק לכדורגל של ליברפול. רק שהמשחקים הבאים מול "הקטנות" לא יפגעו שוב בבלוטת החשק.
