כריס פול הוא פוינט גארד, עד כה אין מחלוקת. כריס פול הוא רכז לתפארת, גם פה אין ויכוח. כריס פול יודע יותר מהרבה שחקנים אחרים למי למסור את הכדור ומתי – הבנו. אז למה זה מרגיש כאילו כריס פול נשאר מאחור ואיבד כמעט מראש כל סיכוי, בגלל כל המוזכר לעיל, לקחת אליפות?
הכל התחיל, מבחינה מקצועית כמובן, אי-שם בשנת 05' כשפול הגיע לניו אורלינס/אוקלהומה הורנטס בשנים של אחרי המעבר משרלוט, על תקן המושיע של המועדון במקומו של בארון דיוויס המוכשר וה-לא מאוד מסודר.
פול עשה הכל, קלע, הצעיד את הקבוצה לפליאוף, מינף את חבריו, נבחר לרוקי השנה, הופיע באולסטר והוביל את הליגה באסיסטים וחטיפות לא פעם ולא פעמיים. רבים יכלו לראות בו את ממשיך דרכם של הרכזים האגדיים סטיב נאש, ג'ייסון קיד, גארי פייטון וג'ון סטוקטון, שחשבו מסירה קודם וזריקה אחר כך. פול לא עצר שם והצעיד את נבחרת ארה"ב לזהב אולימפי ב-08' עם קובי ז"ל, לברון ווייד וכרמלו.
כל הליגה ידעה מי מוביל הכדור, אולי הכי טהור של אמצע שנות האלפיים, ויחד עם דיויד ווסט, טייסון צ'נדלר ופג'ה סטויקוביץ' עשו כל שביכולתם, לעתים בהצלחה יתרה בשלבים המאוחרים יותר של העונה, לגרום לשאר העולם לשים לב לאור זה שהיו "שוק קטן".
כמו כל פרנצ'ייז פלאייר שלא מתקדם כמצופה, זמנו של פול נגמר בדרום, אם כי בדרך משונה.
לקראת עונת 12' המקוצרת דובר על כך שפול יעשה דרכו אל העיר הגדולה לוס אנג'לס, שם יכדרר במעלה המגרש ויחפש את לא אחר מאשר קובי בכבודו ובעצמו. אוהדי ועכברי ה NBA כבר יודעים למה זה לא קרה ("סיבות כדורסל" מאת דיויד סטרן המנוח שהיה אמון על ההחלטות של ההורנטס בזמנו), מה שהוליד את צמד המילים LOB CITY והזניק דווקא את הקליפרס הנחותים לקדמת הבמה, עם מהלכי אליי-הופ ומשחק ריצה משובח בין הכוכב בלייק גריפין ופול.
יש שיגידו שהגורל התערב פעם נוספת וכל הבאז הזה לא הניב הצלחות במשך שש עונות, כשהספרס והווריירס לוקחות אליפויות על חשבונו של פול והחבר'ה באדום-לבן. מאחורי הקלעים סופר על מתיחות בין פול וגריפין, כשגם אי-יכולתו של כוכב נוסף לקלוע עונשין כדי להציל את חייו, דיאנדרה ג'ורדן, לא תורמת למורל.
בין לבין, בשקט בשקט, הסגנון הכללי והנטיה לקלוע בכמויות של דור הרכזים החדש כגון ראסל ווסטברוק, דמיאן לילארד, ג'ון וול וסטף קארי השתלט על העולם. אפילו דרון וויליאמס, רחמנא ליצלן, נתפש כאפקטיבי יותר לפרקים בתקופתו ביוטה וניו ג'רזי אל מול פול, שאמנם לא נשאר חייב ונתן ממוצעי נקודות נאים, אבל לאף אחד לא היה ספק שזה פחות הפורטה שלו.
ואז הגיע המבחן האמיתי, ה-להיות או לחדול של פול, כשהצטרף לג'יימס הארדן ביוסטון כדי לקטוע את שלטון הטרור של הווריירס. אם בניו אורלינס לא היו לצידו שחקנים ברמה הגבוה באמת ובקליפרס זה היה "ליד", אין מנוס במקרה זה. שנתיים לא רעות בכלל עברו, הרוקטס בהחלט הותירו חותם בפליאוף, אבל פציעה של פול, שכבר חצה את גיל 30, דפקה את הסיכויים שהתבררו כ-לא גבוהים בהכרח להכניע את הווריירס המלוכדים והמצויידים. גם כאן נרשמו מתחים בין פול המחושב להארדן, קלעי שמאוהב בכדור ונוטה לחפש את השלשה בנפילה אחורנית.
עונת 20' התבררה כדבר הכי משוגע שקרה בקריירה של פול, מסתבר. פול ארז את הפקלאות שוב, הפעם לאוקלהומה של פוסט עידן ווסטברוק ופול ג'ורג'. מיותר לציין שהבדיחות בשלב זה היו אך ורק על חשבונו של פול, שבינתיים סגר 34 אביבים ונגיף הקורונה השבית את היקום (בערך).
שאלות כמו: "למה שזה יקרה עכשיו?" ו-"למה שזה יקרה בקבוצה שבונה את עצמה מחדש ללא כוכב אמיתי בעמדת מפתח שיעזור לפול בנטל הקליעה?" צפו על פני המים. נכון, חיכו לו דנילו גלינרי, סטיבן אדמס ודניס שרודר, ולמרות זאת, הזמן של פול יקר מדי ואוזל להטביע חותם ולהביא טבעת שתוכיח את גדולתו.
קאט לאמצע העונה והת'אנדר צוחקים על כולם בחזרה עם מקום טוב באמצע במערב הפרוע. שוב נמצאה ההוכחה שהישן והטוב יכול לעשות קסמים בקונסטלציה הנכונה.
מצד שני והנה הפאנץ': בתור GM/ מאמן אתה בצרות אם הדמות הכי חזקה שלך נמצאת בעמדת הרכז ואת זה יוכיחו אותם סטיב נאש, ג'ייסון קיד, גארי פייטון וג'ון סטוקטון (פייטון וקיד גנבו טבעת בדרך הביתה, סטוקטון ומאלון נאלצו להתמודד מול מייקל ושיקגו האימתניים של הניינטיז).
גילוי נאות, אני לא מחסידיו של פול ותמיד חשבתי שמדובר ב-פה ואגו גדולים מדי כשהמצלמה לא פועלת, אך מה ששלו שלו והוא הבסיס למרענן הרשמי של הקיץ עם חזרת הליגה בסוף החודש.
כמו שזה נראה כרגע הסיכויים של OKC "רזים" מאוד, אבל זה הזמן להודות לכריס פול על תרומתו בעבר, בהווה ובעתיד ולהצדיע לאחד שעשה את זה בדרך שלו, צבר כמה חברים ואויבים, ולא נכנע לטרנד הקיים של הרכזים בימינו, להפוך מה"מבשלים" ל"מתחזרים".
