איוון גזידיס עוזב את ארסנל לטובת מעבר מתוקשר למילאן, בה ירוויח ארבעה מיליון אירו לעונה. בפה מארוטה לא הצליח להגיע לסיכום על הארכת חוזה ביובנטוס והוא מנהל מו"מ עם מספר קבוצות מובילות ביבשת, ביניהן אינטר ומנצ'סטר יונייטד, כששכרו המוערך יעמוד על 3.5 מיליון אירו. אד וודוורד, שנמצא בעין הסערה במאבק מול המנג'ר שלו, ז'וזה מוריניו, עלול למצוא את עצמו מחוץ למנצ'סטר יונייטד, כך לפי מספר כלי תקשורת בממלכה.
מה משותף לכל השלושה שמקושרים לכסף גדול מאוד, קבוצות אדירות מימדים וכותרות ראשיות באתרי הספורט? אף אחד מהם לא שחקן כדורגל. כולם מנהלי כדורגל "אפורים" שהפכו בשנים האחרונות לכוכבים האמיתיים של המשחק.
Credit to Ed Woodward facebook page
אין בכך כדי להמעיט בהישגיהם הלא מבוטלים של השלושה שהוזכרו. גזידיס הצעיד את ארסנל לביטחון כלכלי ארוך טווח וכעת מקווים במילאן לעתיד דומה; מארוטה הפך את יובה מקבוצת סרייה ב' לאימפריה עולמית; ו-וודוורד, למרות הביקורות, אחראי לעוצמה הכלכלית חסרת התקדים של היונייטד. יחד עם זאת, לפני כמה שנים רק אוהדי הקבוצה המסורים והשרופים ביותר ידעו מי המנכ"ל שלה, אך היום, במציאות בה קבוצות נסחרות בבורסה, זהות המנכ"ל הפכה לידועה בעולם הכדורגל כולו. אין מדובר במנהלים מקצועיים שנהנו מאבק כוכבים מסוים בשל העובדה שרובם היו בעברם שחקני כדורגל נוצצים, אלא במנהלים שעסוקים בדו"חות כספיים, הגדלת הכנסות ושיווק מקסימלי של הקבוצות שלהם. אז איך הם הפכו לשמות מוכרים בכל מוח חולה כדורגל? התשובה נעוצה בשורה התחתונה שהפכה לכותרת העיקרית של הקבוצות.
עידן הכדורגל הנוכחי, בו קבוצות הפכו למותגים והן נמדדות על פי שורת הרווח ואפשרויות הכניסה שלהם לשווקים חדשים דוגמת אמריקה ואסיה, הפך את הניהול לחשוב מאי פעם. גם בעבר, כמובן, הייתה חשיבות לניהול, אך החשיבות התמקדה ביכולת הניהול של המאמן – בחירת שחקנים, ניהול חדר הלבשה, ייצור והצלחות במגרש. "ניהול מוצלח" נחשב לבחירת מאמן טוב וקשרים עם ההתאחדות. כך המנג'ר באנגליה היה כל יכול. המאמן האיטלקי בחר את שיטתו ושחקניו, והאיש שעמד על הקווים בספרד היה כוכב שני רק לשחקניו על המגרש. אך כיום, הבכורה ניטלה ממנהלי המשחק ועלתה קומה– אל שדרת הניהול. לאונרדו חשוב יותר לאוהדי מילאן מאשר גאטוסו, מוריניו ואונאי אמרי הם מאמנים שיכולת ההשפעה שלהם על הנעשה בשוק העברות קטנה מאי פעם, ומונצ'י, המנהל הספורטיבי של רומא, הוא האלוהים בעיני בעלי הקבוצה האמריקאי ג'יימס פאלוטה.
המערכות הפכו לגדולות יותר, מורכבות יותר ובעלות סיכויי רווח אדירים יותר. מצב חדש זה יצר גם סיכון גבוה יותר כתוצאה מניהול כושל. לכן הפכו האוהדים למעודכנים הרבה יותר בזהות האנשים שלוקחים את ההחלטות. זאת מאחר ובנייה לטווח ארוך וייצור אפיקי רווח התחילו לעניין הרבה יותר את ההנהלות, התקשורת והאוהדים כאחד. אך בשעה שמצב בו המנג'רים או המנהלים המקצועיים הופכים לכוכבי על הוא עוד הגיוני ומדמה שליטה מקצועית בריאה יותר בדומה לנעשה בספורט האמריקאי, הגיעה שעת הזוהר של המנכ"לים ולקחה את הסגידה האמריקאית לכסף צעד אחד קדימה.
הכדורגל הופך ליותר אמריקאי משנה לשנה, והסגידה לרווח הפכה לאחד מעקרונות המשחק כשהשאיפה היחידה של קבוצות על רבות ברחבי היבשת היא פשוט להגיע למקום שמוביל לליגת האלופות, זאת כדי לא להתנתק מעטין ההכנסה המרכזי שירחיק אותן משאר האימפריות. אין פלא שהזרקור מופנה למנהלים. המשחק הופך להרבה יותר כלכלי וגורלי, אבל הרבה פחות מלהיב ויצרי. המנכ"לים הופכים לגדולים, חשובים ומוכרים כי הם מובילים את המהלכים החשובים ביותר עבור המועדונים – מיקסום רווחים במקום מיקסום חוויות לאוהדים.
הספורט האמריקאי הוא מוצלח הרבה יותר מהכדורגל בכל הנוגע לניהול ושורת רווח. כך הפוטבול הוא הספורט הרווחי ביותר בעולם כשאין באמת מקום להשוואה בין רמת הפופולריות שלו לזו של הכדורגל. הפערים הללו החלו להצטמצם, בין היתר בזכות העבודה המעולה של המנהלים. אך המעבר ממצב של הכרה בעבודה ניהולית טובה להפיכת החליפות לכוכבים האמיתיים, שאוהדים מייחלים להגעתם או פיטוריהם, היא מסוכנת לכל מי שרומנטיקה וסיפור חשובים לו יותר מחיוך מסופק של בעלים עשיר. אמור לי את מי אתה מעריץ, ואומר לך מה מצב הספורט שלך. כשהזרקורים עוברים ממסי, מודריץ', הזאר וסלאח לאנשים שחתומים על החוזים שלהם, המצב נראה כמעט מייאש. הכל באשמת המעמד המתהווה של כוכבי הכדורגל האפורים והחדשים, שהפכו למוכרים, משפיעים ומסוכנים מאי פעם.
Credit to Ivan Gazidis facebook page
