אני לא מאלה שאוהבים להתרפק על הנוסטלגיה, אבל הצלחת נבחרת העתודה בכדורסל באליפות אירופה, העלתה בי זיכרונות יפים לשנת 1992, לנבחרת הנוער בכדורעף של ישראל.
בתחילת הדרך לא הרבה ראו פוטנציאל בנבחרת הנוער דאז, שהייתה מורכבת משחקנים עם נתונים פיזיים לא מרשימים בקנה מידה אירופאי. שחקנים בגובה ממוצע של 1.90 מטר; השחקן הגבוה ביותר שלנו היה 1.96, מוסר וחוסמי אמצע נמוכים יחסית, רוב השחקנים היו שחקנים משלימים במקרה הטוב בקבוצות הבוגרות. אבל בדומה לנבחרת העתודה בכדורסל, הייתה שם חבורה של גברים, שהאמינו שהם מסוגלים לנצח כל נבחרת שתתייצב מולה.
זה התחיל כבר במוקדמות אליפות אירופה, בה הוגרלנו לבית של חמש קבוצות. ביניהן נבחרת בולגריה, שהייתה שנתיים לפני המוקדמות אלופת העולם, ונבחרת ספרד שלאחר המוקדמות זכתה במקום השני באליפות אירופה.
אחרי שני ניצחונות על קפריסין ופורטוגל, המשחק הבא היה נגד נבחרת ספרד. ניצחנו 3-2, כשהמערכה האחרונה נגמרה בתוצאה 17-15.
למרות שהיינו מושלמים עם שלושה ניצחונות, עדיין לא הבטחנו את העלייה לאליפות אירופה. המשחק האחרון במוקדמות זימן לנו את נבחרת בולגריה, כאמור אלופת העולם היוצאת. לשתי הקבוצות היה ברור שמי שמנצחת, עולה לאליפות אירופה. ומי שמפסידה, נשארת בבית להתבוסס בהרגשת הכמעט.
נבחרת בולגריה הגיעה למשחק עם הרבה שחקנים מעל 2.00 מטר, שחלקם היו חלק מאותה נבחרת שזכתה באליפות העולם רק שנתיים קודם. האמת, למרות שהיינו אנדרדוג, לא הרגשנו אנדרדוג. ההרגשה נראתה לנו טבעית. המשחק הסתיים בניצחון שלנו 3-0, סיימנו את המוקדמות עם ארבעה ניצחונות ללא הפסדים ועלינו לאליפות אירופה שנערכה בפולין.
משהו התקבע אז בתודעה של הנבחרת. אין נבחרת בעולם שאנחנו לא יכולים לנצח ביום נתון.
עד לאליפות אירופה ערכנו מספר טורנירים, בהם הוכחנו לעצמנו שוב ושוב שאנחנו מסוגלים לנצח נבחרות שעל הנייר עדיפות עלינו. קוריוז קטן, היה במשחק אימון שערכנו מול הנבחרת הבוגרת של ישראל, שגם אותו ניצחנו.
לאליפות אירופה הגענו בכושר לא אידאלי, מאחר והיא נערכה מספר חודשים לאחר סיום הליגה. הוגרלנו לבית עם נבחרות צרפת, הולנד, צ'כיה, פולין וברית המועצות. התחלנו את האליפות עם ניצחון על צרפת, לאחריו הפסדנו להולנד ולפולין.
המשחק הרביעי היה מול ברית המועצות, בזמנים טרום ההתפרקות שלה למספר מדינות. ברית המועצות סומנה כמועמדת לזכות באליפות אירופה, עם שחקנים שרובם מעל 2.00 מטר (אחד מהם היה 2.16 אם אני זוכר טוב), שלימים נהיו לשחקנים מובילים בליגות העל באירופה ובנבחרות הבוגרות. למשחק עצמו לא הגיעו הרבה צופים, שכן יחסי הכוחות והתוצאה בו היו ברורים לכולם עוד טרם התחיל המשחק. ברורים לכולם חוץ מלנבחרת שלנו.
שום דבר לא סימן את מה שעמד לקרות באותו משחק, במיוחד לא התחלת המשחק. הרוסים הובילו עלינו 2-0 (15-12, 15-6), כשהם פשוט מנחיתים מעל החסימות שלנו. עד המשחק הזה, מעולם לא נתקלנו בנבחרת כל כך אתלטית ועדיפה עלינו כמעט בכל פרמטר.
מה שליווה אותנו לאורך כל התקופה בה שיחקנו יחד כנבחרת, בדומה מאוד לנבחרת העתודה בכדורסל, היתה האמונה שאנחנו יכולים לנצח כל נבחרת, כל עוד אנחנו ממשיכים לעבוד קשה ולשחק ביחד. מאמן על אגדי בדמותו של גילי לוסטיג (אפרופו עודד קטש), שידע לחבר אותנו ליחידה אחת בה השלם גדול מסך חלקיו, ברמה שרצינו לנצח גם בשבילו, בשביל לא לאכזב אותו. גיבוש חברתי שהפך אותנו, חבורה של קיבוצניקים ועירוניים, מאוסף של יחידים לקבוצה שאוהבת להיות ביחד, נהנית לשחק ביחד, לשחקנים שמאמינים ומפרגנים אחד לשני ושמים את טובת הקבוצה לפני טובתם. גם העובדה שחלק מהשחקנים היו כבר שנה-שנתיים חלק מהקבוצות הבוגרות בליגת העל ושיחקו בליגת הבוגרים סייעה לנו בחוזק המנטלי. עבודה צמודה עם פסיכולוגית קיבעה לנו בראש שכשאנחנו ביחד, אנחנו כמו אגרוף. והיו עוד כמה אמונות טפלות מטופשות שליוו אותנו, כמו למשל לראות את "גבעת חלפון אינה עונה" לפני כל משחק במוקדמות… יעלי?
בחזרה למשחק. את המערכה השלישית ניצחנו 15-10. גם את הרביעית ניצחנו 15-11. הרוסים היו המומים ולנו היה ברור שאת המשחק הזה אף אחד לא יוכל לקחת לנו. את המערכה החמישית והמכרעת, ניצחנו בשובר שוויון בתוצאה 16-14, למה שהפך להפתעת הטורניר. ניצחנו את ברית המועצות הגדולה.
ביום המחרת למשחק, הרוסים, שזה היה ההפסד הראשון שלהם באליפות ושבעקבותיו ירדו למקום השני בבית, אסרו על השחקנים שלהם לצאת מהחדרים במשך כל היום, כחלק מהמשמעת הסובייטית וכעונש על ההפסד.
בסוף משחקי הבית, בגלל יחס מערכות פחות טוב מהקבוצה שלפנינו, נמנע מאתנו לעלות לבית העליון ולנסות ולהתמודד על אחד מחמשת המקומות הראשונים, שהיה מקנה כרטיס לאליפות העולם. אני מאמין שאם היינו מגיעים בכושר טוב לאליפות, היינו עומדים גם ביעד הזה. סיימנו את האליפות במקום התשיעי, עם ארבעה ניצחונות ושלושה הפסדים. ההישג הגדול ביותר של נבחרת נוער בכדורעף לתולדותיה. מאז ועד היום, 25 שנה, לא הצליחה נבחרת נוער בכדורעף לעלות שוב לאליפות אירופה.
יודעי דבר בכדורעף מסמנים את נבחרת הנוער הנוכחית, אותה מאמן עידו כהן, כאחת שמסוגלת לעשות זאת. נחזיק לה אצבעות שאכן זה יקרה. מאמן טוב יש להם, עכשיו הם צריכים להתגבש כנבחרת, לקבל כמה שיותר ניסיון בינלאומי בטורנירים בינלאומיים, להתאמן ולשחק עם שחקנים טובים מהם בקבוצות הבוגרות ובעיקר אמונה אמיתית שהכל אפשרי.
לימים, חלק מאותם שחקני נבחרת הנוער ההיא, היו חלק מנבחרת ישראל הבוגרת של 96-97, שהייתה האחרונה שהייתה קרובה לעלות לאליפות אירופה לבוגרים (לא עלתה בגלל יחס מערכות). גם היא דרך אגב, הודרכה על ידי המאמן גילי לוסטיג.
אין לי ספק ששחקני נבחרת העתודה בכדורסל, לא משנה כמה רחוק יגיעו בקריירה שלהם, כמו גם שחקנים בנבחרות אחרות שחלקם יגיעו ל-NBA, תמיד יזכרו את האליפות הזו, בהם הם היו בגיל 20, חשבו שהם מסוגלים לנצח כל נבחרת בעולם, וניצחו. לכל שחקני העתודה בכדורסל, ובמיוחד לעודד קטש, מגיע שאפו גדול. פשוט תותחים.
מעבר לאמונה והביחד, מה שניתן ללמוד מהם מקצועית ולהשליך על כל ענפי הספורט בישראל בכל הגילאים, זה שנבחרות ישראל צריכות לשחק על הדברים בהם יש לנו יתרון יחסי על יתר המדינות. בדרך כלל זה לא יהיה האתלטיות או הפיזיות, אלא חוכמת המשחק, היצירתיות, החוצפה, העבודה הקשה והמלחמה על המגרש. ליתרונות האלה צריך להתאים את שיטת המשחק.
לא אסיים בלי להזכיר את חבריי לנבחרת הנוער של 92': יובל כץ, גל גלילי, שגיא ברעם, סיון ליאוני, רועי ימנר, אורן אלפסי, גולן אלפסי, גיא בילואר, אמיר אלעד, עדי תדמור, איליה בלקין, עופר מרק. עוזר המאמן גיורא הלפרין, והמנהל האגדי מוטלה קינזון.
אחרי האליפות ההיא, התפזרנו כל אחד לדרכו, אבל תמיד נהיה חלק מאותה נבחרת שניצחה את ברית המועצות.
