כאשר מועדון או נבחרת נמצאים במשבר, מיד מחפשים נחמה בשחקנים הצעירים. הסיבות העיקריות לתמיכה כה נלהבת משחקנים צעירים הם הוספת דם צעיר ורענן לסגל בוגר ועייף, אמונה ששחקן צעיר ייתן את הכל על המגרש ויעריך כל דקת משחק ותחושת תקווה שהדור הבא יוכל להוביל את המועדון להישגים טובים יותר מאשר הדור הנוכחי.
לכן בכדורגל הישראלי נוטים לפרגן ולכבד הרבה יותר את הנבחרות הצעירות של ישראל ומעל כולן הנבחרת האולימפית (עד גיל 21). למען האמת, היא השאירה לא מעט סיבות לאופטימיות. לפני למעלה מעשור, בשנת 2006, הנבחרת הצעירה של ישראל בהדרכתו של גיא לוי, העפילה על חשבונה של נבחרת צרפת האיתנה לאחר 2-1 במפגש כפול. את השערים כבשו קשר מכבי נתניה אמייה טגה, וחלוץ קבוצת הנוער המפוארת של צ'לסי בן שהר (אז סהר). מעבר להישג הנדיר של הנבחרת, תחושת האופטימיות נבעה מכך שהנבחרת התבססה על לא מעט שחקנים צעירים יותר משנתוני העל של אותו קמפיין. גם גיא לוי ידע את זה ואמר בראיון לאתר וואלה! ספורט בשנת 2009: "הנבחרת שהייתה בקמפיין שלי פחות מוכשרת מהנבחרת שבאה אחריה, עם נאתכו, כיאל ובוזגלו."
(משחק העלייה לאליפות אירופה עד גיל 21 באצטדיון עירוני הרצליה. קרדיט לאתר Transfermarkt)
אותם שחקנים צעירים גרמו ללא מעט אנשים לחשוב שגדלים בכדורגל הישראלי שחקנים ברוכי כישרון עם חוסן מנטלי שלא נראה כמותו, אבל הדור המוכשר שגדל בישראל (שנתונים 86-89), התברר בדיעבד כתעתוע אחד גדול ומי שהכיר את הכדורגל הישראלי ואת שחקני הנוער צפה את תקופת השפל המתקרבת. גיא לוי אמר באותו ראיון: "שנתון 89 ומעלה, של בן סהר, הם שנתונים טובים, מה בא אחרי? אני פחות מכיר, אבל האמת היא שאני לא רואה שם משהו מדהים, לפחות לפי התוצאות של הנבחרות. זה לא נראה טוב."
היום אפשר לראות שהשלד של אותם שנתונים הוא עדיין הדומיננטי בליגה ובנבחרת למרות שכמעט כל השחקנים קרובים לגיל 30. מעבר לחוסר התחרותיות על חולצת ההרכב בנבחרת, מתרחש תהליך נוסף בכדורגל הישראלי שפוגע לא פחות על הנבחרת הבוגרת – בניגוד לשנים קודמות, כוכבי הנבחרת משחקים בליגת העל. ההיצע והביקוש שיש כלפי השחקן הישראלי כיום גבוהים יותר מאי פעם. האג'נדה של קרויף היא להביא למכבי ת"א את הישראלים הכי טובים, ובעונה האחרונה גם הפועל ב"ש החלה לרדוף אחר הליגיונרים הנותרים. במדינות ספורט מתוקנות, תחלופת שחקני הנבחרת גבוהה יותר והנבחרת בנויה משחקנים הנמצאים מחוץ לליגה המקומית. רק הכדורגל הישראלי יוצא קירח מכאן ומכאן.
כדי לראות את תהליך הנסיגה שהתרחש בשנים האחרונות, ערכתי השוואה בין נבחרות ישראל עד גיל 21 – מטורניר מוקדמות אליפות אירופה 2009, עד מוקדמות אליפות אירופה 2017.
הערה: כל נתוני השחקנים חלו על שחקנים ששיחקו בנבחרת הצעירה במשחקים רשמיים בלבד. פרטי השחקנים שזומנו ולא שיחקו או שיחקו במשחקי ידידות הושמטו.
פריסת שחקנים במהלך הקמפיין
ברב הקמפיינים אנו מקבלים תמונה די דומה שבעיקרה הולכת ומחמירה. שליטה כמעט מוחלטת של שחקני ליגת העל בצוותא עם מעט ליגיונרים ושחקנים בליגה הלאומית. הנבחרת העשירה בליגיונרים הייתה בקמפיין מוקדמות אליפות אירופה 2011 – שחקנים כמו בן שהר, ביברס נאתכו ואלמוג כהן שיחקו כבר מחוץ לישראל ולחלקם כבר היה מקום די קבוע בנבחרת של לואיס פרננדס. סטיית התקן נמצאת דווקא בקמפיין האחרון שבו לא שותף אף ליגיונר וזומנו מספר לא מבוטל של שחקנים בליגה הלאומית וזאת גם תעודת עניות לקבוצות ליגת העל שלא נותנות מספיק מקום לשחקנים צעירים. גם בקמפיין הנוכחי המגמתיות השלילית נמשכת. פרט לאור אינברום, שהספיק לחזור למ.ס. אשדוד ותום רוזנטל שמעולם לא שיחק בישראל, אין שחקן נבחרת המשחק מחוץ לשתי הליגות הראשונות בישראל.
איפה הם היום ?
השוואת שחקני הנבחרות הצעירות השונות להיום היא מאוד לא הוגנת, אבל היא מציגה תמונת מצב שיכולה ללמד לא מעט על תהליך של שחקני נבחרות צעירות. שחקנים מקבלים דקות משחק בסגלי המועדונים בגילאים הצעירים בתקווה שישתפרו או יימכרו, אך ברב המקרים כדורגלן בגיל 21 מתקשה לעשות את קפיצת המדרגה הנדרשת ממנו ועם השנים הוא מאבד את ערכו ועוזב לקבוצה נחותה יותר.
כל השחקנים בשלושת הקמפיינים האחרונים משחקים עדיין בליגות מקצועיות, אך כנראה מדובר בעניין זמני בלבד. תהליך הנסיגה בכדורגל הישראלי החל ברגע שילידי שנות ה-90' הגיעו לגילאי בוגרים והחלו לשחק בליגת העל. כמו כן, בשני הקמפיינים האחרונים צנחה כמות הכישרונות הצעירים באופן משמעותי וזה בא לידי ביטוי באי זימון לסגל הנבחרת הבוגרת. בקמפיין מוקדמות מונדיאל 2018 הדבר היה בולט במיוחד. אף על פי שהיה מדובר בטורניר חסר חשיבות שמטרתו הייתה להכין את הקרקע לקראת מוקדמות יורו 2020, לא היו שחקנים ראויים מהנבחרת הצעירה שיוכלו להתמודד על המקום בהרכב הנבחרת. רק שלושה שחקני סגל של הנבחרת הצעירה באותם ימים שיחקו בקמפיין של הנבחרת הבוגרת (דוד קלטינס, מיכאל אוחנה, ועומרי גלזר), ושנה וחצי לאחר תחילת אותו קמפיין שלושת השחקנים הפכו לשחקני ספסל בקבוצותיהם וזימון נוסף של אותם שחקנים לנבחרת הבוגרת נראה כרגע כיעד לא ריאלי.
הערה: אור אינברום ובן רייכרט שובצו בטבלה כליגיונרים.
זימוני השחקנים
כמו שגיא לוי אמר, סגלי נבחרות ישראל הצעירות של השנים 2011-2009 הם מהמוכשרים ביותר שידע הכדורגל הישראלי. במהלך כהונתם של דרור קשטן ולואיס פרנדדס בנבחרת ישראל הם השתמשו בלא מעט שחקנים מהנבחרת הצעירה והשיקול היה מקצועי בלבד. בטורניר מוקדמות אירופה 2009 שיחקו כ–33.3% שחקנים מנבחרת הנוער ואת גיא אסולין מנבחרת הנערים, זהו ממצא נוסף אשר מצביע על גיבוש השחקנים החד פעמי של שנתוני 88-89 ששולטים עד היום על הכדורגל הישראלי. מצדו השני של המתרס, אנו רואים שוב ירידה במאגר הכישרונות הצעירים ונקודת השפל הגיעה בקמפיין האחרון עם שיתוף מספר שחקני הנוער הנמוך ביותר.
במהלך אותם שנים שלושה מועדונים סיפקו את כמות השחקנים הגבוה ביותר:
מכבי ת"א, בית"ר ירושלים ומכבי חיפה. הנתון המעניין בטבלה הזאת הוא שאותם מועדונים חוו ירידה בהישגיות וביכולת הקבוצתית בשנים שלאחר מכן. אפילו מכבי ת"א בעידן זהבי ששלטו בכדורגל הישראלי וזכו בליגת העל לנוער, לא הצליחו למנף את שחקניה הצעירים לגבהים שהיא דרשה: ברק לוי, בן רייכרט ועמרי אלטמן לא תרמו דבר למכבי ת"א. שחקן נבחרת הצעירה שהצליח להפוך לשחקן הרכב קבוע הוא דור מיכה. פריסת שחקנים אלו מראה איך השקעת כספים במקומות הלא נכונים במועדונים הגדולים יכולה אולי לעזור נקודתית לקבוצות, אבל בטווח הארוך תהליך זה רק פוגע בהתפתחותם של השחקנים הצעירים ושל הכדורגל הישראלי.
הערה: מכיוון שישראל לא שיחקה במוקדמות אליפות אירופה 2013, פריסת הזימונים חושבה לפי התאריכים של אותו קמפיין.
נתונים אישיים:
מלך השערים
בטבלת מלכות השערים ניצב מעל כולם מואנס דאבור, מלך שערי הליגה השוויצרית לשעבר ומלך השערים הזמני של הליגה האוסטרית עם הישג מכובד בכל קנה מידה, שמונה שערים בשבע הופעות נבחרת בטורניר מקודמות אליפות אירופה 2015 (ממוצע של שער כל 77 דקות). את אותו טורניר סיים דאבור במקום השלישי (יחד עם אלברו מוראטה) בטבלת מלכות שערי קמפיין המוקדמות אחרי סאידו בראהינו (נבחרת אנגליה, וסטוק סיטי) וארקדיוש מיליק (נבחרת פולין, ונאפולי).
לדאבור יש כיום 107 שערים רשמיים במכבי ת"א, גראסהופרס ורד בול זלצבורג, ובנבחרת הצעירה הוסיף עוד 13. קשה להאמין ששחקן ברמה כזאת השלים פעמיים בלבד 90 דקות במשחק רשמי של נבחרת ישראל. הטעות המקצועית הגדולה ביותר של אלישע לוי בקמפיין האחרון, פרט לאי שיתוף קני סייף בנחרת ישראל, היא ההתעלמות המוחלטת מכושרו של דאבור שנכון להיום הוא שחקן ההתקפה הבכיר של הנבחרת.
הכי הרבה דקות משחק (שחקני שדה)
פרט לנאתכו, כל שחקני השדה היציבים בנבחרת היו בלמים (עמרי בן הרוש שיחק באותה תקופה כבלם). דבר זה יכול ללמד כמה דברים: קודם כל בלם זו העמדה היציבה ביותר בקרב שחקני השדה מכיוון שהיא דורשת תיאום רב עם חבריו לחוליית ההגנה והוא לא זקוק למנוחה מיוחדת לעומת עמדות אקטיביות יותר. דבר נוסף שאפשר ללמוד הוא שכמעט לא היה צורך בבלמים אלו בנבחרת הבוגרת. רמי גרשון היה השחקן היחיד שהצליח להשתבץ למשך שנים בסגל הנבחרת הבוגרת ושחקנים בדמותם של דן מורי (אז דין) ועמרי בן הרוש קיבלו גם הם הזדמנות לשחק במדים הלאומיים, אבל לאחר זמן קצר איבדו את מקומם בסגל.
נתון מעניין מאוד לגבי בלמי נבחרת ישראל, הוא ששני הבלמים הבכירים של קמפיין מוקדמות מונדיאל 2018 לא שיחקו בכלל בנבחרת הצעירה. איתן טיבי, שהיה יכול לשחק בנבחרת הצעירה עד שנת 2009 ושיר צדק, שהיה יכול לשחק עד שנת 2011, היו שחקנים שוליים בקנה מידה ישראלי. שניהם הגיעו לנבחרת ישראל דרך הדלת האחורית לאחר שיתוף פעולה וזכייה באליפות היסטורית עם עירוני קריית שמונה בעונת 11/12.
השחקן הצעיר בקמפיין
הטבלה הזאת מראה את עידן התמימות בכדורגל הישראלי ואיך לאט לאט הוא התפוגג. נבחרת ישראל הייתה רגילה לכוכב עד שני כוכבי על בנבחרת. לאחר שפיגל ושפיגלר, מלמיליאן ואוחנה, ברקוביץ' ורביבו, ויוסי בניון לבדו, היה ברור שיגדל כוכב על שימלא את החלל שבניון ישאיר. ולמה רק כוכב אחד? יש לנבחרת את בן סהר, שחקן מחלקת הנוער של צ'לסי ואת שחקן המילואים של ברצלונה, גיא אסולין שהפך לשחקן הצעיר ביותר שלבש את המדים הלאומיים. בנוסף, גם מאור בוזגלו ששיחק בעבר במחלקת הנוער של ליון, טוטו תמוז שהציג יכולות גופניות שלא נראו קודם אצל חלוץ ישראלי ואייל גולסה שהיה שחקן משמעותי בקמפיין העלייה של מכבי חיפה בליגת האלופות לפני שמלאו לו 18, היו מועמדים להוביל את הנבחרת הבוגרת בשנים הבאות. אבל חוק שימור האנרגיה בגד בכדורגל הישראלי והוכיח שאנרגיה או במקרה הזה כישרון, כן יכול להיעלם. היו ציפיות מלא מעט שחקנים להפוך לשחקנים ברמה אירופית וכולם כשלו במשימה.
בקמפיין הנוכחי (שלא נבדק) הוצתה התקווה מחדש, עם שחקן מכבי פ"ת מנור סולומון שהפך לשחקן חשוב בנבחרת הצעירה בגיל 18 בלבד. אך למרות כל הציפיות מהשחקן, בכדורגל הישראלי כבר רגילים לשחקנים בעלי פוטנציאל לא ממומש ואם בסופו של דבר הוא לא יעבור את תקרת הזכוכית המאפיינת את השחקן הישראלי, אף אחד לא ייפול מהכיסא.
מאמני הנבחרת
בהתאחדות לכדורגל מחפשים מאמן נבחרת בעל אופי מסוים, מאמן צעיר ורעב שהספיק לצבור ניסיון בליגת העל. ההיגיון מאחורי החלטה זו, הוא לגרום לשחקני הנבחרת לכבד את עברו ואת מעמדו ומאידך הם גם יוכלו להתחבר אליו מבחינה חברתית. הדוגמאות הטובות ביותר לנושא הם גיא לוי וגיא לוזון. מעבר לשמם הפרטי, נקודות רבות דומות ביניהם: שניהם ילידי פתח תקווה, שניהם החלו לאמן בפ"ת (לוזון במכבי ולוי בהפועל) בגיל צעיר מאוד בזכות נפוטיזם לכאורה, שניהם אימנו את הנבחרת הצעירה כנראה בשל אותה סיבה, שניהם עלו לאליפות אירופה עד גיל 21, שניהם חוו קפיצת מדרגה בקריירת האימון שלהם בזכות הקדנציה בנבחרת הצעירה ושניהם לעולם לא יקבלו באמת הערכה בגלל אותם קשרים שליוו אותם לאורך הקריירה.
לגבי מקצועיותם של שני אלו הדעות חלוקות לכאן ולכאן, אבל זוהי לא הנקודה המרכזית. הבעיה הגדולה היא שהדג מסריח מהראש. בגלל שהנבחרת הצעירות מעניינות פחות את הציבור הישראלי הוא מלא באינטרסים גלויים לעין והוא חסר מעוף. מינוי מאמן נבחרת הצעירה, הנוער והנערים הוא שאמור לדרוש מחשבה יתרה והיחס אל אותם אנשי מקצוע צריך להיות רציני הרבה יותר.
השינוי קודם צריך לבוא בבחירת המאמנים, ההבדלים בין מנג'ר למדריך נוער הם מהותיים. במדינות כדורגל מפותחות מאמני נבחרות צעירות הם קודם כל מדריכים ומנטורים שנשארים בהתאחדות המקומית למשך שנים, בנוסף לכך מדובר במאמנים וותיקים. הם בעלי ניסיון בקבוצות מילואים ומועדוני נוער, לעומת זאת בכדורגל הישראלי עושים ניסוי כלים ומקווים שמאמן צעיר יצליח להנחיל שינוי.
דבר נוסף שצריך לשנות הוא את המתודיקה בהדרכה של הנבחרות הצעירות. הדבר עצמו פחות רלוונטי דווקא לנבחרת עד גיל 21, אך רלוונטי יותר בנבחרות הנערים ונוער. כמות הכישרונות בכדורגל הישראלי מצומצמת וכדי למקסם את יכולות השחקנים צריך לערוך זימונים נוספים בתוך ההתאחדות או ליצור אקדמיית נוער נפרדת שתשקיע את מרב משאביה לשחקני הכדורגל המצטיינים בכל גיל כמו שעושים בהתאחדות לכדורגל הצרפתית.
נכון להיום תפקיד המאמן בנבחרות הצעירות הוא אחד הנושאים הבעייתיים בתוך ההתאחדות. מאמני הנבחרות הצעירות מנסים לחזור לתודעה ורב המקרים הם חוזרים מאמנים פחות טובים מבחינה הישגית. הניסיון היחיד לנסות משהו שונה היה עם הגעתו של מיכאל ניס, בעל ניסיון כמאמן נבחרות קטנות ויועץ מקצועי לנבחרות דרום אפריקה ויפן, אך גם פה נראה שההתאחדות לא השקיעה יותר מידי מחשבה בנושא. ניס הוא איש מקצוע בעל ידע רב, אבל הוא לא האדם שיכול להוביל שינוי בשחקנים הצעירים בישראל.
לפני 10 שנים הייתה פה אמונה שהכדורגל הישראלי במגמת עלייה. אבל המשחק עבר מהפכה גם בתפיסתו וגם בגודל ההשקעה ובזמן שכל זה קרה בכדורגל הישראלי סירבו לשמוע על רעיונות חדשים ותוכניות המיושמות ברחבי העולם, וזה לא דבר שישתנה בקרוב. כיום רמת הידע הגיעה גם לישראל, אבל אין שום התחלה לשינוי כלשהו. התקווה היחידה לכדורגל הישראלי הוא אם יגדל באופן מקרי לחלוטין דור איכותי כמו של שנתוני 89-86, אחרת תהליך ההידרדרות לא יפסק.
