אוליבייה ג'ירו.
אי אפשר להישאר אדיש בפני איש הזה.
האנדרייטד הכי אוברייטד, כמו שנוהגים לכנות אותו.
שם שיוצר דיון מיידי כשהוא עולה בחדר.
לפעמים, הוא נראה הכי מבריק שיש. עוד פיניש אלגנטי, עוד דאבל פס שלא מתאים לבחור שנראה מעט מסורבל במבט ראשוני, שער נגיחה עוצמתי נוסף או דחיקה שגורמים לשמחה המיוחדת הזו שזורמת בגוף כשאתה יודע שחזית הרגע בגול של חלוץ אמיתי, שמחה שלפעמים מתוקה יותר מטיל מ-30 מטר או מבצע אישי.
ויש ימים שהוא לא פוגע.
מחמיץ שערים בטוחים, מאט את המשחק בצורה בלתי נסבלת, לא מצליח לגרום לעליונות על קבוצות שארסנל חייבת לנצח, וגורם לעצבים שגורמים לכם למכור אותו ראשון במשחקי המחשב כשאתם פותחים בקריירה עם ארסנל.
הוא כובש שערי ניצחון ומחמיץ מצבים קורצים, הוא "לא מספיק טוב לליגה הצרפתית הראשונה", כך אמרו עליו, אבל הוא לקח אליפות לפריז העשירה על הפרצוף כמלך שערים, וכבש בהמשך נגד מנצ'סטר סיטי, מנצ'סטר יונייטד, ליברפול, צ'לסי וטוטנהאם.
הוא הביא גביעים, אבל לא מספיק טוב בשביל אליפויות.
הוא יכבוש במספרת עוצרת נשימה מול באיירן מינכן, אבל בפיגור אסטרונומי.
הוא הגיע ל-100 שערים.
בתחילת עונתו השישית בארסנל, בדיוק חצי עשור, בשער ה-100, שנכבש באופן סמלי, בליגה האירופית, שם נפל האסימון –
אוליבייה ג'ירו הוא פשוט התגלמותה של ארסנל של העשור השני של המאה ה-21 בשחקן אחד.
ג'ירו הוא ארסנל, וארסנל היא ג'ירו.
יפה ואטרקטיבי, מעצבן וכמעט טוב מאוד, מקום 2 בעונה רעה ומקום 5 בעונה טובה. שווה גביע אבל לא אליפות.
האנדרייטד הכי אוברייטד.
