השיח הקבוע על "סמלים" בכדורגל הישראלי לא התחיל מהיום ולא יפסיק גם בעשורים הבאים. אוחנה, נימני ויניב קטן השאירו לאוהדים שלהם טעם של עוד, טעם שהם מבינים שקשה יהיה לטעום שוב בעידן הכדורגל העכשווי.
לאט לאט אנחנו כקהל כדורגל מבינים שעדיף לנו פחות להיקשר, אפילו לכוכבים הכי גדולים שלנו, כי כיום אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות שהם לא יחליטו, בהחלטה של רגע, לקום וללכת פתאום ליריבה הכי גדולה שלנו או שיחליט שהכסף שהוא מקבל קטן עליו. גם האוהדים הפנאטיים ביותר מתחילים להבין שאנחנו נמצאים בעידן שבו הכסף באמת מניע את כל הענף, כמה שזה קשה לנו לקבל את זה. ובתוך כל המציאות החדשה הזו, יש שחקנים שחייבים לקבל את הכבוד הראוי להם, גם אם לא הציגו לאורך כל התקופה יכולת גבוהה, גם אם לא זכו בשלל תארים וגם אם הם לא נחשבים לשחקנים הכי גדולים של המועדון שלהם לדורותיו.
דקל קינן, שהחליט השבוע לעזוב בינואר את מכבי חיפה לארה"ב לקבוצת סינסינטי שמשחקת בליגה השנייה, הוא בדיוק אחד מהשחקנים האלה. קינן שיחק במצטבר 10 שנים בבוגרים של מכבי חיפה. הוא עלה מהנוער והתקשה בהתחלה לקבל את ההזדמנות, הוא הושאל לבני סכנין ושנה לאחר מכן למכבי נתניה וחזר בשל יותר, טוב יותר והבין שהגלות בקבוצות חלשות יותר רק יחזקו אותו במקום להסתכל על זה כדבר שלילי. הוא שותף בכ-250 משחקים וכבש 21 שערים. הוא היה באליפות 2009 והיה גם שנה לאחר מכן בבלומפילד באיבוד האליפות להפועל, שהיה אחד הרגעים הקשים אי פעם של מכבי חיפה.
לאחר האליפות ניסה את מזלו באנגליה ולאחר שראה שהוא לא מממש את היכולת שלו, ראובן עטר החזיר אותו בחזרה לקבוצת נעוריו. מעבר לכל הסטטיסטיקות והמספרים, מה שהיה בולט אצל קינן וזאת הסיבה שנכנס כל כך ללב של אוהדי מכבי חיפה, הייתה העובדה שגם אם הצטיין במשחק וגם אם הציג יכולת נמוכה בחלק מהמשחקים, הוא באמת נתן את הנשמה שלו להצלחת הקבוצה. בדיוק כמו שאומרת הקלישאה הנצחית. הוא דחף, הוא תיקל, הוא בעט, הוא שנא ששחקן עובר אותו, שנא לקבל גולים והרבה פעמים אמלל את החלוצים שעמדו מולו. הקהל של מכבי חיפה שעובר שנים לא פשוטות, יודע, כמו הרבה קהלים אחרים, להבחין בין טוב ורע. דקל קינן, על אף השנים המתסכלות שעובר המועדון הירוק, הוא בין הדברים הטובים היחידים שיש לחיפה.
אמנם ההחלטה לעזוב בינואר לארה"ב הגיעה בהפתעה, אבל יש תחושה, אם חושבים על זה לעומק, שקינן עשה החלטה מצוינת. רגע לפני שהוא הופך להיות שחקן פחות רלוונטי בסגל, כאשר הוא יודע שגם היכולת שלו כבר לא בשיאה ואינו יכול לעזור לחיפה להשיב את הצלחת, הוא רוצה לעזוב כשזוכרים אותו לטובה. מה גם שהליגה בארה"ב וגם הליגה המשנית אליה עובר קינן, נמצאת במגמת עלייה ומצליחה להביא שחקנים עם קריירות מפוארות לקראת סוף הקריירה שלהם והוא רוצה לחוות אווירה אחרת וכמובן להגדיל את חשבון הבנק שלו, נושא שמעולם לא היה בראש סדר העדיפויות שלו.
קינן ככל הנראה הבין, על אף האופי הבלתי מתפשר שלו, שיהיה לו קשה לזכות בצלחת שנייה עם המועדון שהוא כל כך אוהב והחליט להגיד שלום, כשגם החלטה כזאת ראויה להערצה. קינן הוא מסוג השחקנים שדווקא את הקלטות שלו צריך להראות לילדים כדי שילמדו לאן לשאוף. שידעו שיש אפשרות להיות אדם מדהים מחוץ למגרש, דבר שהראה בכל ראיון שנערך איתו, ולעלות למגרש, לשנות את העור שלו, להיות רע על המגרש ולשים את הגוף בשביל שהקבוצה שלו תנצח. קינן חווה מעט רגעים יפים בשנים האחרונות, אבל כל מי שרואה כדורגל בתור אוהד, גם אם הוא לא אוהד את הירוקים, יכול להעריך שחקנים מסוגו.
כשמכבי חיפה זכתה לפני שנה וחצי בגביע באצטדיון טדי, יוסי בניון, שלבש את סרט הקפטן באותו משחק, לא סתם קרא לקינן להניף איתו הגביע. הוא ידע בדיוק כמה קינן חיכה לזה, כמה הוא רצה להביא אושר לקהל החיפאי אחרי כל כך הרבה זמן. הוא ידע שקינן לא רק שחקן מכבי חיפה, הוא אוהד אותה וכשאתה אוהד את הקבוצה שאתה משחק בה אין סיכוי שלא תשאיר בה חותם.
