טוקה ראסק (Tuukka Rask) היה עד לאחרונה השוער הראשון של קבוצת ההוקי קרח בוסטון ברואינס, אחת המועמדות לזכות בסטנלי קאפ. ראסק, 33, משחק בקבוצה מעל עשר שנים, שברובן היה השוער הראשון שלה. ב 2011 הוא היה שותף לזכיה בתואר כשוער מחליף, אשתקד הוא והקבוצה הפסידו ביחד במשחק השביעי של סידרת הגמר, והעונה הם היו הטובים ביותר עד פגרת הקורונה. ראסק מחזיק בלא מעט שיאים סטטיסטיים של הברואינס, אחת הקבוצות הותיקות והמעוטרות בליגה.
ליגת ההוקי קרח חידשה לא מזמן את הפעילות עם משחקי דירוג קצרים שהובילו לפלייאוף במתכונת שונה ממה שהיה נהוג בעידן טרום הקורונה. בדיוק כמו ליגת ה NBA הקבוצות נכנסו לתוך בועה סגורה שמתנהלת תחת תנאים ברורים ונוקשים ומגבלות על פעילות ותנועת השחקנים. ההבדל העיקרי בין הליגות הוא שאנשי הקרח פתחו שתי בועות, בטורונטו ובאדמונטון, לעומת בועת הכדורסל היחידה באורלנדו. הקבוצה הגיעה לבועה במהלך חודש יולי עם צוות שכלל שלושים שחקנים ועשרים מלווים, וקיבלה קומה שלמה באחד מבתי המלון שמארח את הפרוייקט.
בבוקר המשחק השלישי בסידרת הסיבוב הראשון מול קרולינה, אחרי שכל קבוצה ניצחה משחק אחד, הודיע ראסק להנהלת הקבוצה שהתכניות שלו השתנו: "אני מאוד רוצה להיות עם החברים שלי, אבל יש בחיים משהו חשוב יותר מספורט, וזה להיות עם המשפחה שלי". השוער הותיק ארז את המזוודות ועזב את הבועה, כדי להתאחד עם אישתו ושלושת בנותיו, הקטנה שבהן בת ארבעה חודשים. הודעה רשמית לגבי סיבת העזיבה לא פורסמה, אם כי עיתונאי שדיבר עם השחקן טען שמדובר בבעייה בריאותית משמעותית של אחת הבנות. חבריו לקבוצה גיבו את החלטתו באופן מוחלט וגורף, המשיכו לשחק וניצחו את שלושת המשחקים הבאים, כדי לעלות לסיבוב השני בפלייאוף.
בימים רגילים סביר להניח שראסק היה מטפל במשפחה במקביל למשחקים ואולי נעדר ממשחק אחד או שניים, אלא שבבועת הקורונה הדברים מתנהלים אחרת, ואירועים כאלה מחייבים את השחקנים להחלטות קרות, שמשמעותן ברורה, או שאתה בפנים או שאתה בחוץ. בבועה אין גם וגם, אין אפור, יש רק שחור ולבן.
הבועה נולדה אמנם מתוך צורך כלכלי ברור של הקבוצות, השחקנים וגופי התקשורת, לסיים את הליגה, אולם מעבר למשחקים עצמם ולשאלה איזה קבוצה מלוס אנג'לס תגיע לגמר, מדובר בניסוי אנושי וחברתי מרתק, שיספק כנראה חומר רב לסרטים, ספרים וכתבות בשנים הקרובות.
לפני יותר מעשרים שנה כיכב ג'ים קארי בסרט "המופע של טרומן" שסיפר על תחנת טלוויזיה שהקימה עיר בידיונית על אי מכוסה בכיפה מלאכותית אטומה, שבה כולם היו שחקנים, מלבד הגיבור, טרומן ברבנק, שחי את חייו השיגרתיים והרגילים, מבלי לדעת שהכל סביבו זו הצגה אחת גדולה, שמצולמת 24/7 ומוקרנת לקהל טלוויזיוני מכור ונלהב. כל ההתרחשויות בתוך הכיפה מנוהלות מבחוץ על ידי הבמאי כריסטוף, שמנחה את השחקנים, כיצד להתנהג ומה לומר. הסרט יצא כשתוכניות ריאליטי כבר היו באוויר, היתה בו אמירה ביקורתית על החיים המלאכותיים שהטלוויזיה יוצרת, והוא העלה שאלות מוסריות ועורר דיונים רבים בנושא. מעט אחרי הסרט, ואולי גם בהשפעתו, עלו משני צידי האוקיינוס, שני הפורמטים ששינו את עולם הטלוויזיה, "האח הגדול" בהולנד ו"הישרדות" בארה"ב.
כששמעתי בפעם הראשונה על רעיון הבועה, חשבתי על "האח הגדול", ואז נזכרתי בסרט. נראה כאילו הליגה פשוט לקחה את הסרט ושתלה אותו במתחם של דיסני וורלד, כשהפעם כולם יודעים שהם משתתפים בהצגה אחת גדולה, בניהולו של הבמאי/הקומישינר הכל יכול אדם סילבר. הבועה אינה בדיוק הריאליטי, או הסרט, אלא שילוב מרתק של שניהם.
שלושה מלונות שונים במתחם אוכלסו ע"י הקבוצות וסגל העובדים החיוני להפעלת המשחקים והשידורים. בזמן הכניסה למתחם נבדקו כל המשתתפים ונקבעו כללים ברורים במידה ואחד מהם יתגלה כחולה קורונה לאחר הכניסה לבועה, כולל מעקב וידאו שאמור לאתר את כל האנשים עימם הוא בא במגע, על מנת לגדוע את שרשרת ההדבקה מוקדם ככל האפשר. כל קבוצה הורשתה להכניס למתחם 37 שחקנים ואנשי צוות, ולהוסיף עובדים נוספים, אם היא תתקדם בפלייאוף. שמונה הקבוצות שיעפילו לסיבוב השני יזכו לאפשרות לארח בני משפחה בכמות מוגבלת, כולל ילדים שכפופים לתנאים שונים, תוך שימוש בחדרים שהקבוצות המפסידות פינו. האורחים כפופים גם הם לכללים של בידוד עצמי ועוברים אישור של הנהלת הליגה. שחקנים שירצו לעזוב את המתחם יוכלו לחזור בכפוף לבדיקה ותקופת בידוד קצרה של ארבעה ימים, אם עזבו באישור, או ארוכה יותר, של עשרה ימים, אם עזבו ללא אישור.
"אנחנו מקבלים את המציאות כפי שהיא מוצגת לנו, זה עד כדי כך פשוט" (כריסטוף, הבמאי בסרט)
("We accept the reality of the world with which we are presented, it's as simple as that").
חוץ מהסרט איני מצליח לחשוב על שום דבר דומה שהיה בעבר, שבו ריכזו במקום אחד ובסביבה סגורה, מאות אנשים שחלקם הגדול סלבריטאים שרגילים לחיים שונים לחלוטין. גם האנשים ה"רגילים" שהוכנסו לבועה, חייבים לתפקד ולעבוד לאורך זמן רב בסביבה חדשה ולא מוכרת. אני בטוח שהליגה והקבוצות דאגו לצייד את המתחם בכל מה שאנשי המקצוע צריכים, אולם עדיין הם חוזרים לישון לבד במשך חודשים בחדר של מלון, ולא בבית הבטוח והחם שלהם, עם בני הזוג, הילדים, ההורים והחברים. הקבוצות שיגיעו לגמר יבלו בתוך הבועה כשלושה חודשים ארוכים ומתישים, וגם אלה שיעופו בסיבוב הראשון יהיו בבועה מעל חודש וחצי.
הסיבוב הראשון שמסתיים בימים הקרובים יוכרע ברובו לטובת הקבוצות המוכשרות יותר, עם השפעה מועטה של החיים בבועה. מהסיבוב השני שאליו מגיעות קבוצות שהפערים המקצועיים ביניהן קטנים, הסדרות יוכרעו לא רק בזכות תצוגות גדולות של שחקנים, הברקות טקטיות של המאמנים, מזל ופציעות. הסדרות בסיבובים המתקדמים יושפעו משמעותית ממה שיקרה לשחקנים מחוץ לאולמות הריקים. התוצאות יושפעו מיכולתם של השחקנים להמשיך ולתפקד ברמה גבוהה למרות שהם רחוקים זמן רב ממשפחותיהם, וחיים בתוך שיגרה משעממת של מלון – אימון – מלון – משחק – מלון. קשה מאוד לדעת על איזה שחקנים הבועה תשפיע יותר. האם על הותיקים שיש להם ילדים אותם הם רואים רק דרך מסכים, או אולי דווקא על הצעירים שזקוקים לבילויים כדי לשחרר לחצים ולפרוק מתחים. ואולי זה בכלל לא משנה הגיל והמצב המשפחתי, אלא רק התכונות האישיות והמאפיינים הנפשיים של כל שחקן, וכבר ראינו שיש בליגה הזו לא מעט שחקנים שחשפו את הקשיים הנפשיים שלהם.
עד עכשיו הליגה שמרה על הסדר והשקט בתוך הבועה, ולמעט מספר מצומצם של "מפירי סדר", נראה שהרוב מצייתים לכללים ומתרכזים בכדורסל, אלא שכמו בכל תכנית ריאליטי העניינים צפויים להסתבך ולהתחמם ככל שהשלבים מתקדמים וכמות המשתתפים יורדת. כשהמועמדות לאליפות יתחילו להפסיד, וכשהלחץ יגבר על הכוכבים הגדולים, וכל זה יצטרף לחיים המוזרים בתוך הבועה, ואולי להסתננות של הנגיף לתוך הבועה, יתחילו לצאת הסיפורים הפחות יפים, ונראה שחקנים שמתקשים להתמודד עם הנטל החריג. מצד אחד ככל שהזמן יעבור השפעת הבועה על בריאותם הנפשית של השחקנים תגדל, ומצד שני הם יחששו מהפגיעה התדמיתית אם הם ישברו את הכללים.
"כשאנחנו יוצאים לסיבוב הופעות, אנחנו חיים בבועה. בגלל זה להרבה סולנים יש בעיות בחייהם האישיים" (כריס מרטין, סולן קולדפליי).
סדרות ומשחקי גמר מוכרעים בדרך כלל על ידי שחקנים שיודעים להתמודד טוב יותר עם הלחצים על המגרש ומחוצה לו. הפעם הלחצים החיצוניים כוללים גם סביבת חיים חדשה ושונה, והתמודדויות שגם שועלי קרבות ותיקים כמו לברון וקוואיי לא התנסו בהן בעבר, וסביר להניח שגם המאמנים והמנהלים שלהם לא יודעים כיצד להתמודד איתן. יכול להיות שבמקום לנתח את השלשות של יאניס, האסיסטים של לברון וההגנה של קוואיי, כדאי שננסה להבין כיצד החיים באותו חדר מלון במשך חודשיים ויותר משפיעים על השחקנים הטובים בעולם, ועל המערכת שמשרתת אותם.
סוף השבוע האחרון, שהחל עם הפרישה של מילווקי מהמשחק מול אורלנדו, כמחאה על האלימות נגד השחורים, והמשיך עם השבתת הליגה ואסיפות השחקנים שבהן התקיימו דיונים קשים לגבי הצעדים שעליהם לנקוט, הוסיף עוד פרקים נהדרים לסיפור המדהים של הבועה.
מעולם לא התרחש מהלך של פרישה ממשחק בספורט המקצועני, ומעולם לא הושבתה ליגה מסיבות של מחאה חברתית. המהלך הזה לא היה נולד, אם השחקנים היו מפוזרים בערים שונות ועסוקים בטיסות. הריכוז של כולם באותו מקום, כולל השחקנים הדומיננטיים וראשי ארגון השחקנים, איפשר קיום אסיפות, החלפת דעות וקבלת החלטות, שלא יכלו להתקיים בפלייאוף "רגיל". המחאה שהשפיעה וגררה מהלכים דומים בליגות נוספות, הוכיחה את העוצמה של שחקני ה NBA, ובוודאי תשפיע עוד בעתיד.
המחאה הביאה שחקנים שרק אתמול נאבקו אחד עם השני על המגרש, להיאבק יחדיו על מטרה חברתית. שחקני בוסטון וטורונטו שקלו שלשום ביחד לא לעלות למגרש למשחק הראשון ומחר ילחמו אחד נגד השני. רק בבועה יכול להתרחש תסריט כזה.
בנוסף ללחצים ה"רגילים" של החיים בבועה, לימים האחרונים תהיה השפעה משמעותית על חלק מהשחקנים, שהשקיעו מאמץ נפשי וריגשי עצום, וגילו מעורבות רבה בתהליך. קשה לדעת אפילו איך שחקנים מנוסים כמו כריס פול ולברון יתפקדו על המגרש, והאם שחקני מילווקי יקבלו זריקת מרץ מהפירגון שקיבלו על המהלך האמיץ. קשה לחזות האם העצמת המסר שיש בחוץ דברים חשובים יותר תשפיע על חלק מהשחקנים, לטובה או לרעה. מה שבטוח הוא שהמשקל שיושב על רוב השחקנים עלה דרמטית בימי המחאה.
היציאה מהבועה של טוקה ראסק היתה חריגה, אבל יכולה לחזור על עצמה גם בבועת הכדורסל. נכון לעכשיו קבוצתו (לשעבר) של ראסק לא נפגעה מהעזיבה, אבל אין לדעת איך החוסר שלו ישפיע בהמשך. תארו לעצמכם שג'יימס הארדן, אנטוני דייוויס או יאניס חייבים או מבקשים לעזוב את הבועה, ואפילו אם יחזרו, יאלצו בשל הבידוד לפספס לפחות שני משחקים של קבוצתם בסידרת פלייאוף.
בסיום הסרט טרומן מגלה את פתח היציאה מהכיפה ומחליט לעשות את הצעד המכריע ולצאת החוצה, אל העולם האמיתי. הוא עושה את זה עם חיוך ענקי. אני לא אתפלא אם גם השחקנים שיחזרו הביתה אחרי הפסד בסידרה, יעשו זאת עם חיוך גדול ורחב.
"העולם שבו אנו חיים הוא מקום חולה. העולם צריך להתנהל כמו הבועה (סיהייבן בסרט)" (כריסטוף, הבמאי בסרט)
("The world, the place you live in is the sick place. Seahaven is the way the world should be").