גם למי שחי מחוץ לקופסה יש תיקרה

שני ג'נרל מנג'רים מוערכים סיימו את תפקידם במהלך חודש אוקטובר.
שניהם דיברו על מספרים, והשתמשו בהם בדרכים חדשות.
שניהם עוררו הרבה עניין, מכיוון שהם מצליחים, כריזמטיים, בולטים ומוכשרים.
שניהם הביאו תוצאות מעולות, הגיעו לבאר ולא שתו ממנה.
שניהם השפיעו על עולם הספורט המקצועני ואולי שינו אותו.

בילי בין ודאריל מורי מחפשים היום אתגר חדש.

בתחילת חודש אוקטובר פורסם שבילי בין, המנהל האגדי של קבוצת הבייסבול אוקלנד אתלטיקס ( Oakland A's ), אמור להצטרף לקבוצת השקעות ספורט בראשות ג'ון הנרי, הבעלים של ליברפול ובוסטון רד סוקס. המשמעות של מהלך כזה היא עזיבת אוקלנד, אותה הוא מנהל מאז 1998.
מספר ימים מאוחר יותר הודיעו יוסטון רוקטס ודאריל מורי, הג'נרל מנג'ר של הקבוצה מ 2008, שהם הגיעו להחלטה משותפת להיפרד.
אפשר להגיד שאם שני מנהלים כה בולטים פורשים במקביל, מדובר בצונאמי, או לפחות דרמה שמכה גלים בספורט האמריקאי.

בילי בין הוא מאניבול. אין כמעט חובב ספורט שלא שמע על המונח הזה, ואלה שאינם חובבי ספורט, מכירים אותו דרך הסרט עם בראד פיט. בין הגיע לאוקלנד כמנג'ר צעיר וחסר ניסיון וכשחקן עבר כושל. המטרה שלו היתה לייצר יתרון תחרותי לקבוצה חסרת אמצעים כלכליים, והוא עשה זאת ע"י שימוש שונה במספרים ובסטטיסטיקות, ממה שהיה מקובל עד אז. במקום להישען על שיעור החבטות או הסגנון של כל שחקן, הוא חיפש שחקנים יעילים שיכולים להתקדם בין הבסיסים בכל דרך שהיא, כלומר לייצר נקודות. מאחר וזווית הראייה שלו היתה שונה, הוא הצליח למצוא את אותם שחקנים שעמדו בקריטריונים שלו, במחירים זולים יחסית, להפיק מהם תוצאות, ולמנף את השווי החדש שלהם, לעסקאות טובות.

בשנים שבהם הוא הוביל את הקבוצה, היא דורגה במקום השישי בכמות הניצחונות בעונה הסדירה, למרות שסך ההשקעה הכספית שלה היא בין הנמוכות בליגה, עונה אחרי עונה. בתקופה הזו היא הגיעה לפלייאוף 11 פעמים, בהחלט הצלחה מרשימה, אולם ניצחה רק שתי סדרות ולא הגיעה אפילו לסידרת הגמר האיזורית.
לשם השוואה, בשלושת העשורים טרום עידן בין, הקבוצה הגיעה לפלייאוף עשר פעמים, וזכתה בתואר ארבע פעמים, מתוך שישה ביקורים בסידרת הגמר. הזכייה האחרונה שלה בוורלד סירייס היתה ב 1989. הקבוצות של בילי בין השיגו ניצחונות, הגיעו לפלייאוף שוב ושוב, אולם נכשלו פעם אחר פעם על הבמה הגדולה.

דאריל מורי החל לנהל את יוסטון רוקטס ב 2008. גם עבורו זה היה התפקיד הניהולי הראשון, אלא שבניגוד לבין הוא לא היה שחקן, והוא הגיע לניהול ספורטיבי אחרי לימודים וקריירה קצרה בעולם היעוץ העסקי. מורי חיפש גם את היתרון שאפשר להשיג בהסתכלות שונה על המשחק, והיה בין הראשונים לזהות את היתרון הסטטיסטי של זריקות השלוש והעונשין, ובהתאם לכך גייס שחקנים ומאמנים שיממשו את החזון המקצועי והניהולי שלו. בניגוד לבילי בין, שלא קיבל כמעט כסף לביזבוזים, למורי היתה אפשרות להגיע לרמות השכר המקובלות בליגה, והוא שילם משכורות עתק לשחקנים בהם רצה. אומנם שני הבעלים של הקבוצה תחתם עבד מורי, לא היו מוכנים לחרוג מתיקרת השכר, אולם המשכורות שהרוקטס שילמו, מיישרות קו עם תיקרת השכר בליגה.

בשנים שמורי מנהל את הרוקטס, הקבוצה השיגה את מאזן הניצחונות השני בטיבו במהלך העונה הרגילה, והגיעה עשר פעמים לפלייאוף, אולם את הדרך לסידרת גמר המערב היא עשתה רק פעמיים, ובשני המקרים הפסידה לגולדן סטייט. בפעם הראשונה ההפסד היה אחרי פציעה של כריס פול, ומשחק שביעי עם רצף בלתי נתפס של 27 החטאות רצופות משלוש, ובפעם השנייה למרות פציעה של קוין דוראנט, שהיתה אמורה להקל עליה.

אז איך זה שהקבוצות של שני המנהלים המוערכים והמשפיעים הללו, מצליחות כל כך יפה בעונה הסדירה לאורך שנים, אולם מתקשות שוב ושוב בפלייאוף?
בסרט מאניבול אומר בילי בין "התפקיד שלי הוא להביא אותנו לפלייאוף. מה שקורה אחר כך זה כבר מזל מחורבן". האם זה באמת רק מזל?

קשה לשים את האצבע על סיבה ספציפית שמנעה מבין ומורי להניף גביע, אבל אפשר להניח שמדובר בשילוב של מספר גורמים: כסף, תורה ואנשים.

שתי הקבוצות לא שילמו את השכר הגבוה בליגה, ולפחות לגבי אוקלנד אפשר להניח שאם היתה מצליחה להביא כוכב או שניים, אולי היתה מצליחה יותר, אם כי גם כשכבר ניסתה מהלך כזה, עם פיצ'ר מעולה כמו ג'ון לסטר, היא נכשלה ועפה כבר בשלב הראשון בפלייאוף. יוסטון אמנם לא חורגת מתיקרת השכר, אולם מי שמשלם כבר מספר שנים משכורות עתק לשחקנים כמו הארדן, ווסטברוק וכריס פול, אינו יכול להתלונן שאין לו כסף.

כנראה בעידן שבו יצרנים סיניים יודעים לחקות מוצר אמריקאי עשר שניות אחרי שהוא בשוק, גם תורות ניהוליות ומקצועיות הופכות להיות נחלת הכלל, מהר יותר מסל בהתקפת מעבר של ווסטברוק. זמן קצר אחרי שהמתחרים הבינו את עקרונות הניהול האנליטי של בין ומורי, הם הלכו באותה הדרך, והיתרון היחסי שהיה לשתי הקבוצות הלך והצטמק, ואולי אפילו נעלם לגמרי, מכיוון שהיום כולם יודעים לנתח את הנתונים, וכולם עסוקים בלחפש את אותו מספר שיתן להם יתרון יחסי. יכול להיות שההצלחה שלהם היתה בעוכריהם.

איני מכיר את השחקנים שעברו באוקלנד בשנותיו של בין, אולם לפחות לגבי הרוקטס, אני משוכנע שיש פער לא קטן בין איכות הניתוח האנליטי של הנהלת הקבוצה לבין הבנת החומר האנושי שעומד לרשותם. הפציעה של כריס פול אולי באמת היתה חוסר מזל מחורבן, אולם היא לחלוטין לא הפתיעה, לאור ההיסטוריה הרפואית שלו וכמות הדקות שהוא שיחק עד אז. זו היתה תאונה ידועה מראש. חוסר היכולת של ווסטברוק לקבל החלטות נכונות, וההעלמות הקבועה של הארדן בסיום כל משחק מכריע, הן התנהגויות שנמשכות כבר שנים, והתעלמות מהן היא בעיני כישלון ניהולי. אחרי הפרידה המיותרת מכריס פול, מורי היה חייב להביא שחקן שישלים את הארדן ויקח מנהיגות, והוא לא עשה זאת, ואולי בכך קבע שהארדן ישאר בלי תואר, למרות כל המספרים המפלצתיים שהוא מנפק.
נכון שבשביל הצלחה צריך טיפת מזל, אבל חייבים לדעת לשלב בין מספרים ואנשים.

איך אפשר לסכם את הקדנציות הארוכות של הצמד מורי ובין. האם הם הצליחו או נכשלו?

בעולם שבו הצלחה נמדדת אך ורק לפי השורה התחתונה, הם לא הצליחו. בעולם כזה, אם הגעת לפלייאוף עשר פעמים ולא זכית, ואפילו לא עלית לגמר, אז נכשלת.

בעולם שבו יש משמעות לדרך, לעקביות, לנחישות ולאומץ לנסות לשנות ולחדש, הם הצליחו. ביג טיים.
אני בהחלט מסכים עם המשפט של בילי "בראד פיט" בין שהמטרה של מנג'ר היא להביא את הקבוצה לפלייאוף מדי שנה, ואני חושב שמנג'ר שמעמיד קבוצה תחרותית באופן עיקבי הוא מנג'ר איכותי ומצליח, ושניהם עשו זאת. אני חולק על החלק שאומר שבפלייאוף זה בעיקר מזל. משהו היה חסר בקבוצות של בין ומורי ולכן הן לא הצליחו בפלייאוף.

בסוף אוקטובר זכתה לוס אנג'לס דודג'רס באליפות הבייסבול אחרי ניצחון בסידרה על טמפה ביי רייז. הדודג'רס היא אחת הקבוצות הבזבזניות בליגה. טמפה היא אחת החסכניות שבהן. השכר ששילמה השנה לוס אנג'לס גבוה פי ארבע מזה של טמפה. השכר שקיבלו שני הכוכבים של הדודג'רס, קלייטון קרשאו ומוקי בטס, שבפלייאוף היו מצויינים, שווה לשכר שקיבלו כל שחקני טמפה. אוקלנד, שהודחה השנה בסיבוב הראשון בפלייאוף שילמה מעט יותר מטמפה, כשליש מהשכר של הדודג'רס.
טמפה היא גירסה משופרת של אוקלנד, והיא הצליחה להגיע רחוק יותר מאוקלנד, אולם גם היא נתקלה בתיקרת זכוכית. גם היא מבינה שכדי לעשות את הצעד הנוסף, צריך להשקיע כסף ולגייס שחקנים מובילים. גם בטמפה למדו שסקאוטינג מעולה ואנליטיקס יכולים להביא אותך קרוב, מאוד קרוב, אבל לא מספיק קרוב.
הרייז נכשלו אבל הוכיחו שהדרך של בילי בין נכונה, היא רק צריכה עוד קצת כסף.

אולי בילי בין ודאריל מורי לא זכו באליפויות, אבל ההשפעה שלהם על הבנת המשחק וניהולו היתה משמעותית מאוד, ובזכותה יזכרו אותם שנים רבות.
חוץ מזה, אני הייתי מת שבראד פיט ישחק אותי בסרט.