הסידרה "הריקוד האחרון" מתקרבת לסיומה והפרק השביעי היה רצף של סיפורים מרתקים עם סיום דרמטי
מייקל ג'ורדן קיים שלוש שיחות מוקלטות ומצולמות עם הבמאי ג'ייסון הייר וצוות ההפקה שלו עבור הסידרה. המפגש הראשון התקיים בחודש יוני 2018 וארך מעל ארבע שעות. בדרך כלל בשיחות מסוג זה לוקח לא מעט זמן לבנות אמון וקשר טוב בין המראיין למרואיין, בוודאי אם זה מייקל ג'ורדן, שידוע כמרואיין סגור ששומר מרחק ומתקשה מאוד לשתף בתחושותיו ורגשותיו.
אחרי כארבעים וחמש דקות, השיחה התגלגלה לכיוון היחס של ג'ורדן לחבריו לקבוצה: "אני רציתי לנצח, ורציתי שהם יהיו שותפים לניצחון. אני עושה זאת מכיוון שזה מי שאני. ככה אני משחק את המשחק. זו המנטליות שלי. אם אינך רוצה לשחק בדרך הזו, אל תשחק בדרך הזו. הפסקה".
תוך כדי דיבור, קולו של ה"איש המושלם" נשבר, הוא קם מהכיסא ומפסיק את השיחה. זה אולי הקטע הדרמטי ביותר בסידרה. החלק היחיד שבו ג'ורדן קצת נשבר ומתקשה להמשיך.
זה לא קרה לו כשדיבר על ההימורים. זה לא קרה כשדיבר על רצח אביו, וזה לא קרה כשדיבר על הכישלונות והקשיים של השנים הראשונות, אלא רק כשדיבר על מה שקרה בתוך הקבוצה, בסביבה היחידה שבה הוא הרגיש טבעי ומאושר. בסביבה שבה הוא היה מייקל ג'פרי ג'ורדן.
הסיפורים על היחס של ג'ורדן כלפי חבריו לקבוצה יצאו לאור עם פירסום הספר עליו "חוקי ג'ורדן" ב 1992, והמשיכו להתפרסם לכל אורך הקריירה שלו. הסידרה נותנת מקום של כבוד להתעללות המתמשכת שלו בסקוט בורל, שהיה פורוורד בינוני וחביב, ליחס המשפיל שלו כלפי הוראס גרנט, שבו הוא חשד בהדלפות, ולאגרוף לפנים של סטיב קר באחד האימונים, אם כי לזכותו יאמר שקר התחיל. כמובן שהיו לא מעט מקרים נוספים.
מבחינתו של ג'ורדן לא מדובר בהשפלה או ביחס מזלזל ומעליב, כי אם בדרך לגיטימית לדחוף את החברים לקצה, על מנת להוציא מהם את המקסימום כשהוא יזדקק להם. הוא חושב שאם הם יעמדו בלחץ הפסיכולוגי שהוא מפעיל עליהם באימונים, הם יעמדו בלחץ בזמן הפלייאוף.
ג'ורדן מתייחס לאנשים שחושבים שהוא אינו מיסטר נייס גאי ואומר ש"יש כאלה שיאמרו שכנראה הייתי עריץ, אבל זה אתם מכיוון שמעולם לא זכיתם בדבר". מבחינתו, הניצחון הוא חזות הכל, והכל נמדד במבחן התוצאה. התפיסה הרווחת היא שאותם שחקנים שסבלו ממנו, עשו זאת כדי לזכות בתארים וזה אכן השתלם להם, ולכן זה בסדר.
ואני שואל את עצמי האם אני הייתי מוכן לעבוד במקום עבודה שבו ה"חבר" שלי למשרד מתעלל בי לאורך זמן, ומשפיל אותי מול חברי לעבודה. האם הייתי מוכן לשלם מחיר נפשי עבור הצלחה ורווחה כלכלית, ולהשלים עם התנהגות כזו, רק בגלל שההצלחה שלי תלויה לחלוטין באותו "חבר". האם הייתי נשאר או האם הייתי קם ועוזב?
ואולי השאלה החשובה יותר שאני שואל את עצמי, היא איך הייתי מתנהג אם הקורבן היה חבר לעבודה. מה אני הייתי עושה או מה אעשה אם מחזה כזה יתרחש מול עיניי? האם אבליג ואשתוק כדי לא להיפגע או האם אעשה מעשה ואנסה להגן על אותו אומלל שסובל לידי? ואולי בכלל אין צורך להתערב מכיוון שהחבר בחר את הבחירה להישאר?
סטיב קר הוא אחד האנשים הבולטים בליגה כיום. מאמן דעתן ובעל יכולת ביטוי מרשימה, שעבר לא מעט מבחנים בחייו ויש לו קבלות. הוא שיחק תחת שניים מגדולי המאמנים, פיל ג'קסון וגרג פופוביץ', ולמרות מבנה גופו הצנום, היה כנראה אחד מהמעטים שהצליחו לעמוד מול "הוד אוויריותו". אני מודה שאני מת לדעת האם בזמן אמת הוא לא הסכים עם התנהגותו של ג'ורדן והאם עשה משהו בקשר לכך. באחד הראיונות קר אמר שג'ורדן איתגר את כולם כל הזמן ובשיטות שונות, והיית חייב לעמוד זקוף מולו על מנת שהוא יכבד אותך.
אחרי האליפות בה זכה עם סאן אנטוניו ספרס ב 2003 הוא אמר למאמן פופוביץ' "ההבדל בין ג'ורדן לטים דאנקן הוא שתמיד הרגשת שאתה משחק עם טים, ולעיתים הרגשת שאתה משחק עבור מייקל".
אפשר בהחלט לייחס את האגרופים שהוא העניק לסטיב קר ולויל פרדו לתחרותיות אובססיבית ולטעון שהיחס לבורל הוא דרך לגיטימית לדחוף אותו ואת הקבוצה למקסימום ביצועים. מצד שני, אפשר לשאול האם מנהיגות אגרסיבית כזו עדיפה על מנהיגות אחרת והאם הבולס הצליחו בזכות השיטות של מייקל או למרות דרכו.
שאלה גדולה היא האם זו בכלל מנהיגות.
ג'ורדן לחץ על סקוט בורל על מנת שיעזור לו בפלייאוף של 1998, בדרך לטבעת השישית, וקיבל ממנו משחק אחד מצויין בסיבוב הראשון מול ניו ג'רזי נטס, שאותה הם היו עוברים איתו או בלעדיו. בשאר משחקי הפלייאוף הוא שיחק מעט ותרם מעט. הבמאי ג'ייסון הייר מספר שהיום בורל וג'ורדן חברים ואף משחקים גולף מדי קיץ, כך שברור למה בחרו דווקא בו כדי לספר על התנהלותו של מייקל, אם כי אני תוהה איך אפשר להתחבר למישהו שלא כיבד אותך. נראה שגם ויל פרדו וג'אד בוכלר, שמספרים בסידרה על הפחד ממייקל בקבוצה, עברו יפה את המשבר. מעניין כמה שחקנים לא החזיקו מעמד במטחנה של ג'ורדן, בדרכו לזכות בעוד אליפות ועוד אליפות.
בסתיו 1993, אחרי רצח אביו, הודיע ג'ורדן על פרישה מכדורסל, ועבר לשחק בייסבול באחת מקבוצות המשנה של שיקאגו ווייט-סוקס. הוא שיחק כשווה בין שווים, והיה שותף לחדר הלבשה שבו לא היה לו מעמד מועדף כתוצאה מיכולת המשחק שלו. תקופה כזו היתה אמורה לתת לו תובנות חדשות על מנהיגות ויחסים בין אישיים בתוך קבוצה, ואולי לעדן מעט את יחסו לחברים. פיל ג'קסון סיפר שהוא חזר מעט שונה מתקופת הבייסבול, אבל אני מתרשם שדבר לא השתנה ומייקל נשאר מייקל.
הבמאי ג'ייסון הייר סיפר שהוא היה המום כשג'ורדן הפסיק את השיחה ולקח הפסקה. הוא לא האמין שזה יקרה בשלב כל כך מוקדם ולא ידע איך זה ישפיע על ההמשך. ג'ורדן חזר לעצמו, חזר להתראיין, שיתף פעולה והעניק להייר חומר מצויין לסידרה. הייר מתאר את ג'ורדן כאדם מקסים שלמרות מעמדו העניק יחס לבבי וחם לכל מי שהשתתף בשיחות. לאורך כל פרקי הסידרה קיים פער בין ג'ורדן של הראיונות והחיים הציבוריים, לבין מייקל של האימונים וחדרי ההלבשה. בחוץ הוא מחושב, מתוכנן וכמעט תמיד חיובי ומושלם, ובפנים הוא משוחרר, שמח ולעיתים שלילי ואלים.
ג'ורדן נתן תמיד 120 אחוז, במשחקים ובאימונים, והיה מחוייב ונאמן לקבוצה. הוא הוביל בזכות הדוגמא האישית, המקצוענות, הכישרון וגם בזכות הפחד שהוא שתל אצלם. האם זה היה מספיק במידה ורצף האליפויות היה נפסק? האם המסגרת היתה מחזיקה מעמד אם ג'ורדן היה מפסיד באחת מסדרות הגמר?
אני תוהה האם הוא הפסיק את השיחה עם הבמאי מכיוון שהוא חשש שהסיפור הזה ישפיע על התדמית שלו, או מכיוון שהוא התחרט על הדרך בה התייחס לחבריו לקבוצה. כנראה שלעולם לא נדע.
לפחות אנחנו בטוחים שלצד העוצמות יש גם חולשות. שהוא בן אדם. שהוא אנושי*.
* אחרי שסיימתי לכתוב את הטור, שמעתי ריאיון עם הבמאי, שבו הוא מתאר שני מקרים שגרמו לו להרהר האם ג'ורדן באמת אנושי.
לפני מספר שנים הוא זיהה שעיתונאית ב espn בשם האנה סטורם בהריון, עוד לפני שהיא ידעה, ובתום הריאיון האחרון איתו הוא הודיע לצוות שהוא לא יפגוש אותם יותר, כאילו חזה שהפרמיירה תתבטל….
