דירוג מאה השחקנים הגדולים ביותר מגיע לשיאו – ואנחנו עם מקומות 20-11, שחקני הספסל של הגדולים בדור האחרון. הבלם הזר שהגיע לכאן בטעות והפך לקפטן, השחקן הכישרוני שלא מפסיקים לפקפק ביכולותיו, החלוץ הזר הכי טוב ששיחק פה ומכונת השערים הכי גדולה בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי
לשאר הטורים בפרויקט גדולי הדור
20. מיגל ויטור – דמות סאטירית של עצמו
קריירה: בנפיקה (2007-2008, 2008-2010, 2012-2013), אווש (2008), לסטר סיטי (2010-2011), פאוק סלוניקי (2013-2016), הפועל באר שבע (2016-)
הישגים: 2 אליפויות ישראל (2016/17, 2017/18), אליפות פורטוגל (2009/10), גביע המדינה (2019/20), 3 גביעי הליגה הפורטוגלית (2008/09, 2009/10, 2011/12), גביע הטוטו (2016/17), 2 אלוף האלופים (2016/17, 2017/18), כדורגלן העונה בישראל (2016/17)
טורס ודראס, העיירה בה נולד מיגל ויטור, היא עיירה קטנה שמתגוררים בה רק כ12,000 איש. מדי שנה נערך בה פסטיבל גדול במקביל לפסטיבל בריו דה ז'ניירו, בו מוצגות לרוב דמויות סאטיריות של מנהיגי העולם ואנשים מפורסמים. העיירה הקטנה, שרחוקה רק 50 ק"מ מליסבון, היא גם מקום הולדתם של כמה כדורגלנים בינלאומיים. השוערים טיאגו ונלסון ששיחקו בספורטינג ואנדרה סנטוס, קשרה החדש של גרסהופר משוויץ, גם הוא התחיל בספורטינג. מכל הכדורגלנים שגדלו בעיירה נדמה שהתקווה הגדולה הייתה מיגל ויטור, שכבר בגיל 18 ערך את הופעת הבכורה שלו בהרכבה של בנפיקה בעקבות פציעתו של דויד לואיז. במידה מסויימת גם הוא הפך עם השנים להיות דמות סאטירית של עצמו.
התחושה היא שבשנים האחרונות לא מגיעים לכאן באמת זרים טובים, ולכן ההגעה של מיגל ויטור לישראל בקיץ 2016 תפסה את אוהדי הכדורגל נדהמים. השחקן הזה היה אמור להיות תקוותה של ההגנה של נבחרת פורטוגל אבל בפועל מעולם לא שיחק בנבחרת. כבר בגיל 21 בלסטר הוא ספג את הפציעה הרצינית הראשונה שלו, במה שהפך לרצף ארוך של פציעות שגרמו לו לפספס חלק גדול מהקריירה. זאת גם הסיבה שהוא מצא את עצמו בנתב"ג באותו יום של קיץ ב2016, מנסה לפרוש מחדש את כנפיו ולהמריא חזרה לאירופה.
במקום זה הוא מצא בנגב בית. הוא נהנה מהעובדה שלכל מקום שהלך הוא פגש אוהדים שהעריצו אותו. הוא עשה דברים שמעטים הבלמים בישראל עשו לפני – הנעת כדור מושלמת ויציאה חכמה ללחץ גבוה. כל אלה הספיקו כדי לתת לבאר שבע בעונת 2016/17 את העונה הכי דומיננטית שלהם בליגה. הוא היה שם למרות שהפסיד חלק גדול מהמשחקים, שוב בגלל פציעות. הוא יכול היה להיות הרבה יותר מזה אם הגוף שלו לא היה בוגד בו, אבל אז אוהדי באר שבע לא היו זוכים שינחת בקבוצה שלהם, יהפוך לקפטן ולפנים של הקבוצה בה הוא משחק בקושי ארבע שנים. הוא יכול היה להיות גדול יותר, אבל גם מה שהוא הפך להיות פשוט ענק על הליגה שלנו.
למה הוא כאן? בעונה הראשונה שלו בישראל הוא זכה באליפות, סופרקאפ, גביע הטוטו ושחקן העונה בישראל. אחד הבלמים הכי גדולים ששיחקו בישראל ושחקן שהיה גדול על הליגה ברוב העונות שלו. שתי אליפויות וגביע בארבע שנים בקבוצה שהלכה והתפרקה הן יבול מדהים עבור הקפטן הבאר שבעי.
19. איגביני יעקובו – The Very Very Happy Yak (נמרוד קדוש)
קריירה: ז'יל ויסנטה (1998), הפועל כפר סבא (1999-2000), מכבי חיפה (2000-2003), פורטסמות' (2003-2005), מידלסברו (2005-2007), אברטון (2007-2011), לסטר סיטי (2011), בלקבורן (2011-2012), גוואנגז'ואו ר.פ. (2012-2014), א-ריאן (2014), רדינג (2015), קייסריספור (2015-2016), קובנטרי סיטי (2017)
הישגים: 2 אליפויות (2000/01, 2001/02)
"יאק הבר מתאפיין במבנה גוף מוצק בכבדות עם מראה מגושם ומרשים בו זמנית, יחד עם רגליים חסונות". אם נוסיף להגדרה של ויקיפדיה גם עיניים גדולות וצוחקות, חיוך תמידי ויכולת מופלאה לרתום את כל התכונות האלה למטרת כיבוש שערים, נגיע להגדרה המדויקת של יעקובו "היאק" איגביני. האגדה מספרת שכששיחק במשחק אימון ראשון בנוער נגד בני סכנין סימנו אותו שחקני היריבה ובעטו לו ברגליים בלי סוף, אך הוא בתגובה פשוט התעלם מהם ודרס את כל מי שהעז לעמוד מולו.
אם אפשר לזקק את מי ומה היה יעקובו לכדורגל הישראלי לדבר אחד, זה כנראה יהיה הרגע הבא: הדקה היא הדקה ה-60 למשחק, הבמה היא ליגת האלופות והמקום הוא משחק ה-"בית" הראשון אי פעם של קבוצה ישראלית בליגת האלופות. אחרי שלא שיחק במשחק ההפסד למנצ'סטר יונייטד בגלל הרחקה, הניגרי מגיע למשחק הזה כאילו נורה מלוע של תותח וכובש מהנקודה הלבנה בדקה ה-27. באותה הדקה ה-60 כדור תועה מגיע לכיוון אחד הבלמים היוונים. איגביני, שהיה מעט מאחורי הבלם, מתחיל פתאום בשעטה לכיוון הכדור. את שחקן ההגנה שלידו הוא מנער בכוח כאילו היה אוויר ובפס חלש, אך מאוד מדויק ואלגנטי, שולח את הכדור לתוך הרשת. אם תמיד היה נראה שהוא גדול וחזק רק בהשוואה לליגה הישראלית, מגיע יעקובו לבמה הכי גדולה שיש לכדורגל האירופי להציע ומראה שהוא גדול גם עליה.
אם בטעות היה נשאר פה אצלנו, היה תופס את המקום הראשון בדירוג הזה ללא תחרות. צריכים הוכחה לזה? מדובר על שחקן אשר הבקיע יותר שערי פרמייר ליג משמות קטנים כמו רוד ואן ניסטלרוי, דניס ברגקאמפ או אריק קנטונה. מספר השערים הנמוך יחסית אותו הבקיע בליגת העל הוא תולדה של גילו הצעיר והעובדה שעזב לאנגליה באמצע עונת השיא שלו. בסך הכל, מדובר בשחקן שהשאיר חותם ענק בליגה על אף העובדה ששיחק פה רק שלוש שנים נטו (זכר לחצי עונה בה ישב בחוץ עד שעבר "חוק יעקובו").
מקל הנדודים אותו אחז לקראת סוף הקריירה והבחירה ללכת אחרי הכסף הגדול בליגות חלשות קצת "לכלכו" את המורשת שלו (במיוחד זכורה לרעה ה-"עונה" בה הגיע עם עודף משקל מטורף לקובנטרי). אך בפרפרזה על מה שאמר באחד הראיונות האלמותיים שלו בארץ, אוהדי הכדורגל בכלל ואוהדי מכבי חיפה בעיקר Very very happy שכוכב הכדורגל הזה זהר לו לתקופה מסוימת במגרשי ארצנו.
למה הוא כאן? כנראה השחקן הזר הכי איכותי ששיחק כאן בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. היה פה רק לרגע קט ולכן דורג יחסית נמוך עם מעט הישגים. עוד שנתיים שלוש היו שמות אותו בטופ 5 לפחות.
18. סלים טועמה – הראי של טועמה
קריירה: הפועל תל אביב (1998-2003, 2006-2007, 2010-2014), מכבי פתח תקווה (2003-2004, 2005-2006), קייסריספור (2004), סטנדרט ליאז' (2007-2009), לאריסה (2009-2010), בני לוד (2014-2015), מכבי שעריים (2015-2017)
הישגים: 2 אליפויות בלגיה (2007/08, 2008/09), אליפות ישראל (1999/00), 5 גביעי המדינה (1998/99, 1999/00, 2006/07, 2010/11, 2011/12), הסופרקאפ הבלגי (2008/09), 2 גביעי טוטו (2001/02, 2003/04), 2 גביעי טוטו של ליגת המשנה (2014/15, 2016/17)
בספר הראשון של "הארי פוטר" הארי משוטט ברחבי בית הספר הוגוורטס ונתקל במראה גדולה המכונה "הראי של ינפתא". לוקח לו קצת זמן להבין אבל אז הוא קולט – המראה הזאת מראה את כמוסות ליבו של מי שמסתכל בה, את הדבר שהוא הכי משתוקק אליו. אדם מאושר לחלוטין יסתכל במראה ויראה בה פשוט את עצמו, אבל מי שמחפש אחר האושר יוכל לראות שם לרגע קט את כל מה שהוא היה רוצה להיות. ל90 דקות במהלך הקריירה שלו מצא סלים טועמה את "הראי של ינפתא" שלו.
היה שם רגע אחד ב23 בנובמבר 2006 בפארק דה פראנס בו היה נראה סלים טועמה כמו אחד השחקנים הכי גדולים בעולם. הפועל תל אביב שיחקה בשלב הבתים של גביע אופ"א מול פריז סן ז'רמן. זאת הייתה אמנם פריז של לפני הכסף הגדול, אבל גם אז היא הייתה ענקית בקנה מידה ישראלי. למרות ניצחון אדיר של מכבי חיפה כמה שנים לפני באותו המקום, הפועל תל אביב הייתה האנדרדוג הברור. בדקה השביעית טועמה קיבל כדור שנראה די אבוד שהוגבה מהצד השני ושלח אותו לרשת ברגל שמאל הקטלנית שלו. הגול השני היה אפילו גדול יותר. טועמה ניצל את חוסר הניסיון של המגן מול, סבסב אותו להנאתו ושלח מהצד של הרחבה כדור שמצא את עצמו בעזרת המגן והשוער ברשת. עד סוף המשחק הוא הוסיף עוד בישול נהדר לברדה וסגר את הסיפור.
זאת הייתה התמצית של כל מה שטועמה היה יכול להיות. הכישרון הגולמי שלו היה קרוב מאוד לזה של יוסי בניון, אבל בעוד התכשיט מדימונה בילה בליגות הכי גדולות באירופה, התכשיט מלוד לא אהב לעבוד קשה ולא רצה לחצוב את דרכו. הוא הסתכסך בצעירותו עם גורמים בהפועל תל אביב ועבר מכבי פתח תקווה, הוא חזר והלך ישר לחתום בבלגיה במקום קבוצות יותר בכירות שלא הבטיחו לו מקום בהרכב. הוא חזר להפועל והתעמת עם כמעט כל מי שהיה בתוך המועדון. כישרון אדיר, אחת מרגלי השמאל הגדולות בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי וטכניקה פנטסטית סיים את הקריירה בתחושת החמצה. הוא יכול היה לעשות כל כך הרבה יותר, אבל בחר כל פעם את הבחירות הלא נכונות.
למה הוא כאן? גם מבחינת הכישרון וגם מבחינת הפיקים בקריירה שלו הוא בטופ 10. ההישגים הרבים שלו ברמה הקבוצתית מכסים עם הרבה שנים של בזבוז קריירה במאבקי כוח מול שחקנים אחרים ומול הקבוצות בהן שיחק. ועדיין הוא הצליח להשיג המון.
לטור של יוחאי שטנצלר "בולט בהיעדרו – סלים טועמה"
17. אלון מזרחי – לא נפסיק לכבוש
קריירה: בני יהודה (1988-1990, 1991-1993, 1995-1997, 2004), הפועל תל אביב (1990-1991), מכבי חיפה (1993-1994, 1997-1999), ניס (1999-2000), בית"ר ירושלים (2000-2001), הפועל כפר סבא (2001-2003), אחי נצרת (2003), הפועל באר שבע (2003-2004, 2004-2005)
הישגים: 2 אליפויות (1989/90, 1993/94), גביע המדינה (1997/98), 3 גביעי טוטו (1991/92, 1993/94), 1996/97), ארבע פעמים מלך השערים של ליגת העל (1991/92, 1992/93, 1993/94, 1997/98), פעמיים מלך השערים של גביע המחזיקות (1993/94, 1998/99), מלך השערים של ליגת העל בכל הזמנים (206 שערים)
אנחנו חוזרים רגע לניצחון ההוא של נבחרת ישראל על אוסטריה ב1999. רק לרגע. אחרי הניצחון 4:2 בשנה שעברה כל תקשורת הספורט תהתה לעצמה – האם הסגל של הנבחרת הזאת יכול להתחרות בסגל של אותה הנבחרת מ1999. ההסכמה הייתה שכמעט בכל העמדות הסגל של 1999 היה יותר טוב, למעט בעמדת החלוץ, שם טענו שערן זהבי ייכנס בקלות לנעליו של האווירון כחלוץ הראשי של נבחרת ישראל. גם אם יש מקום להגיד שערן זהבי שחקן גדול יותר מאשר אלון מזרחי, מדובר בשטות מוחלטת.
בואו נעשה משחק. אתם מאמנים של כל קבוצה שחייבת שער. בדקה ה90 הכדור נמסר קדימה לחלוץ. אם הייתה ניתנת לכם האפשרות לבחור כל חלוץ שבוודאות מירבית ישים את הכדור בפנים מי זה היה? קשה להאמין שאדם שראה את אלון מזרחי משחק היה אומר משהו אחר. אלון מזרחי היה פרויקטור לענייני הבקעת שערים, שכלל את זה למקסימום. רובם היו שערים כמו ההוא נגד אוסטריה – עובר את השוער ומגלגל בקלילות לרשת, דוחק ממטר פנימה עם הראש, נותן פס שטוח לפינה הרחוקה. אלון מזרחי אף פעם לא התעסק ביופי של השערים, ביכולת שלהם לקבל לייקים באינסטגרם.
מאיפה נובעת היכולת הזאת, הכישרון הזה שמוביל את החלוץ מיד אליהו להיות מלך השערים של כל הזמנים בליגת העל, פעמיים מלך השערים של הגביע למחזיקות גביע (הישג נדיר שמעטים בעולם בכלל התקרבו אליו)? אולי זהו חוסר המודעות המובנה, זה שהוציא ממנו משפטים אגדיים כמו "אני רוצה לשחק באירופה או בספרד". דור הופמן אמר פעם על שחקן ישראלי מסויים שיש לו תמיד חשיבה של שני צעדים קדימה, אבל זה שני צעדים של כריסטיאנו רונאלדו. גם אלון מזרחי תמיד חשב שני צעדים קדימה של רונאלדו, אבל הוא לא נתן לזה להפריע לו כדי לממש את החשיבה שלו.
למה הוא כאן? מלך השערים של ליגת העל בכל הזמנים היה מלך שערים גם בעונת 1997/98 במכבי חיפה והוביל אותה לאליפות. גם אם אחרי הוא נחלש קצת הוא עדיין היה סקורר בחסד כמעט בכל מקום שרגליו נגעו בכדור.
16. סרגיי טרטיאק – מסך הברזל
קריירה: קריסטל חרסון (1981), סק"א אודסה (1982-1983), צ'רנומורץ (1984-1992), בית"ר ירושלים (1992-2000), הכח רמת גן (2000-2001)
הישגים: 3 אליפויות (1992/93, 1996/97, 1997/98), גביע אוקראינה (1991/92), גביע הטוטו (1997/98)
בקיץ 1991 הנחיתה מכבי תל אביב בישראל את אלכסנדר פולוקארוב, בלם סובייטי שהיה חלק משמעותי מהאליפות האדירה באותה העונה. בינתיים בירושלים בית"ר ירושלים התחילה להתעצם וחזרה לליגה הראשונה אחרי עונה אחת בליגה השנייה, ובירושלים רצו לשחזר את האליפות של מכבי תל אביב בעונה הראשונה אחרי העלייה. היה לה מקדימה את אלי אוחנה הגדול ואת רונן חרזי, אבל היא הייתה צריכה שליט הגנתי. שחזור מבצע פולוקארוב בבירה הסתיים עם ההחתמה של סרגיי טרטיאק.
התוצאה הייתה מיידית – בית"ר זכתה באליפות מדהימה שפתחה עידן חדש ובינלאומי בבית"ר ירושלים, עידן שהגיע לשיאו בשתי עונות, 1996/97 ו1997/98. בעונות האלה טרטיאק היה בשיאו. הוא לא היה בלם מהיר או מאוד טכני, אבל היה חכם מאוד, מנהיג אמיתי מאחור, כזה שלא יכול להיות שונה מאחרים. "היה לנו פעם משחק נגד גלאזגו ריינג'רס, וזה יום כיפורים" סיפר טרטיאק בראיון אחרי שפרש. "כולם מסביב צמו לא אכלו ולא שתו אז גם אני צמתי כי זה לא נראה לי הגיוני שכל החברים שלך לא אוכלים ורק אתה תהיה יוצא מהכלל ותאכל ותשתה כי מותר לך".
הבחירה שלו להישאר בישראל ולהילחם על קבלת אזרחות ישראלית לא מובנת ממבט ראשון, אבל כשמבינים עד כמה בית"ר הייתה גדולה אצלו ועד כמה הוא היה גדול אצלה. הוא אמנם הגיע לשני גמרי גביע המדינה עם בית"ר והפסיד בשניהם, אבל היה אחד הווינרים הכי גדולים בירושלים, סמל למסך הברזל שאותו השתי על שער בית"ר ירושלים בשנות התשעים.
למה הוא כאן? אחד הבלמים הכי יציבים ואיכותיים ששיחקו כאן בדור האחרון היה האבן היציבה בהגנה של בית"ר הגדולה בשנות התשעים. הוא לא היה מהיר כמו ויטור, אבל קבלת ההחלטות הפנטסטית שלו חסכה המון שערים מבית"ר והוא היה יחד עם קורנפיין מעוז ההגנה בצהוב.
15. אלירן עטר – מה עשה הילד (יריב קרן)
קריירה: בני יהודה (2004-2010), מכבי תל אביב (2010-2013, 2017-2020), סטאד ריימס (2013-2015), מכבי חיפה (2015-2017), בית"ר ירושלים (2020-)
הישגים: 2 אליפויות (2012/13, 2019/20), גביע המדינה (2015/16), 2 גביעי טוטו (2017/18, 2018/19), כדורגלן העונה בישראל (2012/13), פעמיים מלך השערים של ליגת העל (2008/09, 2012/13)
מה לא אמרו עליו כבר? אמרו עליו שאין לו סיכוי. אמרו עליו שהוא עבריין. אמרו עליו שהוא אפור. אמרו עליו שהוא מתעסק בהכול חוץ מכדורגל. אמרו עליו שהוא שכיר חרב. אמרו עליו שהוא לא יכול להיות כוכב של קבוצה. אמרו שהוא עצלן וכשרון שהלך לפח. אמרו עליו שהוא שחקן של מהלך אחד בקריירה. אמרו עליו כל כך הרבה דברים רעים לאורך חייו האישיים והמקצועיים.
הילד משכונת התקווה, שבמשחקו הראשון בקריירה בישל שער ניצחון בדקה ה94, כבש כל כך הרבה הרים וגבעות וערים ולבבות בחייו עם חיוך אחרי גול שאומר "חכו, יש עוד הרבה מאיפה שזה בא". עם המון סטייל וטכניקה נהדרת אלירן עטר סלל את דרכו להפוך לאחד מהסמלים הגדולים של עידן מיטש גולדהאר במכבי תל אביב, והיה חלק ממכבי תל אביב הגדולה של עונת 12/13 שסימנה אצל המון אוהדים את תחילתו של עשור דומיננטי בצבעי צהוב כחול בליגת העל בכדורגל. 22 השערים שכבש בעונה ההיא הבטיחו לו מקום בלבבות צהובים רבים, שנשברו כשהודיע על עזיבתו העונה לטובת בית"ר ירושלים.
עטר הוא הסיפור הקלאסי שכל אוהד של קבוצה רוצה לראות. הילד שהתחיל במקום מאוד נמוך בחיים, ולאט לאט טיפס ושרט את דרכו עד לפסגה, עם המון קשיים שנערמים בדרך, ואת כולם הוא צולח בצורה מעוררת השראה. אמרו עליו כל כך הרבה דברים רעים לאורך חייו האישיים והמקצועיים. אז אמרו, שימשיכו לדבר, ואנחנו נמשיך להתפעל ממה שעשה הילד.
למה הוא כאן? אחד הכישרונות הגולמיים הכי גדולים בדור האחרון, אבל גם עם אישיות מאוד מסובכת שגרמה לו לקבל החלטות לא טובות לאורך כל הקריירה. בעונת 2012/13 הוא היה הדבר הכי גדול בכדורגל הישראלי והצליח סוף סוף לממש את הציפיות שתלו בו כשהתחיל לשחק בשכונת התקווה. חוץ מזה, הוא גם היחיד שהיה מועמד לשער השנה בעולם עם המספרת הנדירה שלו מול מכבי נתניה ב2009.
14. איציק זוהר – השאיר חותם (גיל שלו)
קריירה: מכבי יפו (1987-1988), מכבי תל אביב (1988-1994, 1995-1996, 1998-1999), רויאל אנטוורפן (1994-1995), בית"ר ירושלים (1996-1997, 2002-2003), קריסטל פאלאס (1997-1998), מכבי חיפה (1998), מכבי הרצליה (1999-2000), מכבי נתניה (2000-2002), מ.ס. אשדוד (2003-2004), הפועל נוף הגליל (2005)
הישגים: 3 אליפויות (1991/92, 1995/96, 1996/97), 3 גביעי המדינה (1993/94, 1995/96, 1997/98), 2 גביעי טוטו (1992/93, 1998/99)
בשנות התשעים גדל בארצנו דור יוצא דופן של קשרים. הנבחרת התברכה בשחקנים כגון ברקוביץ, רביבו, עטר, בנין, ולפעמים נמני. אולי ה-שחקן שסבל מהאינפלציה חסרת התקדים הזו, היה איציק זוהר. בעוד ה"חיפאים" השאירו חותם עם קריירות מרשימות באירופה ובישראל ובעוד נמני תופס מקום של אל בקרב אוהדי מכבי ת"א, מוזר שקצת נשכחת תרומתו הגדולה של זוהר להצלחת מכבי ת"א בתחילת העשור, אחרי 13 שנים עקרות מתארים.
באליפות הראשונה (ועונת הבכורה שלו) כבש זוהר 14 שערים מעמדת הקשר. בעונה שלאחר מכן כבר כבש 22 שערים בליגה. אי אפשר לשכוח איזה מבצע היה זוהר לכדורים חופשיים. זוהר נתן קרדיט לאורי מלמיליאן, בהקשר הזה. ובאמת, זוהר היה מדויק מאוד, אך גם שיחרר בעיטות חזקות מאוד, שילוב שהכניע לא מעט שוערים. את אחד מהשערים הכי מרשימים שלו כבש זוהר מול אובארוב, במדי בית"ר, כשעקף את החומה, דווקא לצד הפינה הקרובה. לזוהר הייתה ראיית משחק טובה שאפשרה לו (בליגה שלנו) לשחק כמעט בהליכה. הדברים לא היתרגמו להצלחה בחו"ל, שם הקצב גבוה בהרבה, אבל זה כן הספיק לעונות מצוינות במכבי ת"א ובית"ר ירושלים, כולל תרומה מכרעת לזכייה בתואר האליפות.
במשך שנים זוהר היה הקסם האמיתי, הדבר עם הכי הרבה סטאר קוואליטי שדרך על מדשאות הכדורגל הישראלי. האלגנטיות במסירה, בבעיטה, בתנועה עם הכדור, הייתה כל כך מושכת שמהר מאוד גם הפכה להיות מושכת אש. גם בשנות הקריירה האחרונות שלו, כשהיה רחוק משיאו, הצליח לחלץ את בית"ר ירושלים מירידת ליגה בזכות הבעיטות החופשיות המדהימות שלו. אולי בועט החופשיות הגדול ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי.
למה הוא כאן? אחד השחקנים הכי מעניינים ששיחקו בישראל היה עם הילה סביבו לאורך כל הקריירה, היה בעייתי כמעט כמו שהיה גדול. הפנים של הדאבל ב1995/96 ושל האליפות של בית"ר בעונה שאחרי, גדול בועטי הבעיטות החופשיות בדור האחרון בכדורגל הישראלי.
13. אישטוון שאלוי – התאהבות הכדורגל הראשונה שלי
קריירה: פהרוואר (1985-1989, 1990-1993), גיור (1989-1990), הונבד (1993-1994), בית"ר ירושלים (1994-1999), מכבי הרצליה (1999-2000)
הישגים: 2 אליפויות (1996/97, 1997/98), גביע המדינה (1997/98), שחקן העונה בהונגריה (1992/93)
התאהבות היא רגש שקשה להסביר. על אהבת אמת עובדים שנים, צריך לחזק אותה לשמן אותה כדי שלא תחרוק. אבל התאהבות מגיעה בבום, מחכה לזמנה האמיתי. גם אני והכדורגל היינו ככה. לא גדלתי בבית של ספורט בכלל וכדורגל בפרט. אבא שלי אהב לראות את מכבי בחמישי כי זה היה הדבר הישראלי לעשות וסימפט את בני יהודה כי הוא בא מהאיזור, אבל אני גדלתי בבית דתי בירושלים, ילד שלמד מהר לקרוא ספרים ועלה לכיתה א' בבית הספר הכי יוקרתי בעיר. ודווקא שם בחצר גיליתי משחק ושמו כדורגל. זה היה מהפנט, מרגש, אבל בעיקר מסוכן. כל הכיתות מא' עד ו' יצאו ביחד להפסקה והיו משחקות בו זמנית על אותו מגרש אבן ישן. זה היה כמו שזה נשמע – עשרות ילדים רצים עם עשרה כדורים שונים על המגרש, עשרה שוערים בכל שער שיותר ממה שמנסים למנוע מהכדור שלהם להיכנס מנסים לא לחטוף בראש כדור תועה. לילד בכיתה א' זה היה ג'ונגל מופלא.
כשגיליתי את הכדורגל בחצר בית הספר גיליתי אותו גם במגרש ובטלוויזיה. כבר במשחק הראשון שראיתי את הקבוצה המקומית של העיר בה גדלתי זה קרה. הוא היה בלונדיני, מסודר ושיחק בצורה מדהימה. לא הבנתי אז שמה שאני רואה מול העיניים זה לא סתם כדורגל, זאת אמנות חד פעמית שלא ראו כמוה בארץ. קראו לו אישטוון שאלוי, אבל כולם קראו לו סטפן. אישטוון היה שם קשה לאוזן הישראלית, והעובדה שאחריו נחתו עוד שניים כאלה בבית"ר לא החזירה לו את שמו. הוא שיחק כדורגל בצורה חלומית, ממש משייט עם הכדור כמו הברווזים בבריכה שלהם בגן החיות התנכ"י, כאילו כל הדברים האחרים שיש על המגרש – יריבים, שוערים, שופטים, כאילו הם שם רק לתפאורה של הגדולה שלו.
מאז היה לי ברור – סטפן שאלוי הוא הדבר הכי גדול שאראה מול עיני. וגם כשעברו השנים והתזה הזאת נסתרה, הוא עדיין הראשון שגילה לי את סוד הקסם של משחק הכדור. מאז גיל 6 ברור שהמספר שלי הוא תמיד 9, גם בדברים שלא קשורים בכדורגל. זה היה מספר המזל שלי, ועם הזמן הבנתי כמה מזל היה לי להיות בדור שראה אותו רץ על המגרש בטדי במו עיני. מבחינתי זה היה כמו לחיות בדור של ון גוך או לשמוע הרצאה של אלברט איינשטיין. מעורר רגש כבוד עצום, אפילו שמעולם לא אהדתי את הקבוצה בה הוא שיחק. עד כדי כך הערצתי אותו שכשגם שעבר למכבי הרצליה (ולא הפסיק לכבוש גם שם) התמלאתי בסימפטיה אדירה לקבוצה הזאת שיותר מקבוצת כדורגל הייתה בירוקרטיה עירונית. היו רבים אחריו שאהבתי לראות, אף אחד מהם לא ריגש אותי כמו השער הראשון שראיתי של סטפן שאלוי.
למה הוא כאן? הרגש מדבר כאן בצורה משמעותית ולכן זה קצת לא אובייקטיבי. ועדיין, סטפן שאלוי היה אחד הזרים הכי גדולים ששיחקו בישראל. היכולת ההתקפית האדירה שלו והשילוב המוחץ שלו עם אלי אוחנה בחוד הבית"רי היה בלתי ניתן לעצירה.
12. יוסי אבוקסיס – מריח דם
קריירה: הפועל תל אביב (1987-1993, 2001-2003, 2003-2007), בני יהודה (1993-1994), צפרירים חולון (1994/95), בית"ר ירושלים (1995-2001), מ.ס. אשדוד (2003), מכבי יפו (2008-2010)
הישגים: 3 אליפויות (1987/88, 1996/97, 1997/98), 2 גביעי המדינה (2005/06, 2006/07), 2 גביעי טוטו (1997/98, 2001/02), כדורגלן העונה בישראל (1997/98), חבר היכל התהילה של הכדורגל הישראלי
המשחק האייקוני ביותר של הכדורגל הישראלי בדור האחרון היה במוקדמות יורו 2000 באצטדיון רמת גן. זאת אמנם לא הייתה נבחרת אוסטרית יוצאת מגדר הרגיל אבל נבחרת ישראל לא השאירה שם מקום לספק – זה היה דור הזהב שלה. ההרכב שעלה בכחול באותו יום באצטדיון רמת גן מעורר רטט התרגשות בכל אוהד כדורגל ישראלי. דוידוביץ', שלח, חרזי, בנאדו, גרייב, חזן, בנין, אבוקסיס, ברקוביץ', רביבו, מזרחי. אולי ההרכב הישראלי הכי איכותי שקובץ אי פעם ביחד.
במשחק הזה עד היום מתמקדים בהופעה ההיסטורית של אייל ברקוביץ', בכדור החופשי המדהים של רביבו ובדומיננטיות הישראלית. האוסטרים פתחו חזק ושמרו לוחץ את השחקנים ההתקפיים של הנבחרת, עד שבדקה ה26 כדור מדהים מעיגול האמצע מצא את אייל ברקוביץ' ברחבה, ומשם הכל היסטוריה. את הכדור הזה הכניס לרחבה יוסי אבוקסיס, אחד הקשרים המרכזיים הכי גדולים ששיחקו בכדורגל הישראלי, וכיום מאמן הפועל באר שבע.
וכמו כמאמן, גם כשחקן לאבוקסיס פחות שינה עניין הסטייל במשחק, פחות היה אכפת לו להיות שחקן טכני ומהיר. זה בשביל השחקנים בהתקפה שיעשו את השטויות שלהם. לאבוקסיס הייתה מטרה אחת: לנצח, ובכמה שיותר. במשחק הראשון של הפועל תל אביב מול צ'לסי באותו מסע בגביע אופ"א שמעון גרשון כבש את הפנדל שעשה 1:0 והלך לחגוג עם כל הקבוצה, כראוי. ניצחון 1:0 היה ניצחון גדול ומקדמה לגומלין. אלא שליוסי אבוקסיס היו תוכניות אחרות. הוא רץ לקחת את הכדור מהרשת וצעק לחברים שלו להפסיק לחגוג ולחזור לכיוון עיגול האמצע. הוא הריח דם. ואכן, שש דקות עברו וכדור אדיר שלו מצא את הראש של קלשצ'נקו וזה נכנס. יותר מכמעט כל אחד בדור הזה אבוקסיס ידע דבר אחד – לנצח. ולא עניין אותו מי עומד מולו, בין אם יהיה זה זינדין זידאן אותו סגר הרמטית במשחק הנבחרת או שחקן של עירוני בית דגן כשהוא מעלה את מכבי קביליו יפו מליגה ג' אחרי שכבר פרש באופן רשמיץ
למה הוא כאן? כי מדובר באחד הקשרים המרכזיים הכי איכותיים בדור האחרון בכדורגל הישראלי אם לא האיכותי שביניהם, אחד שאין שום סיכוי לעבור אותו מבלי שהוא ייקח לך רגל. ווינר כפייתי שלא בוחל באמצעים כדי להגיע לניצחון.
11. אלון חרזי – היה שם כמעט בכל רגע
קריירה: הכח רמת גן (1989-1990), מכבי חיפה (1990-1997, 1998-2009), בית"ר ירושלים (1997-1998)
הישגים: 9 אליפויות (1990/91, 1993/94, 1997/98, 2000/01, 2001/02, 2003/04, 2004/05, 2005/06, 2008/09), 3 גביעי המדינה (1990/91, 1992/93, 1994/95), 5 גביעי טוטו (1993/94, 1997/98, 2002/03, 2005/06, 2007/08)
כשאלון חרזי עזב לבית"ר ירושלים בקיץ 1997 הוא סיים שבע שנים הפכפכות מאוד במועדון הירוק. מצד אחד 2 אליפויות נדירות ומצד שני רצפי פציעות שהובילו אותו לא לשחק הרבה בשנתיים האחרונות. הבלם שהוסף לעמדה מעמדת החלוץ שהגיע מהכח רמת גן היה עוד שחקן רכש של מכבי חיפה, לא משהו מאוד גדול להתגעגע אליו. הוא היה כבר בן 26, לא נער צעיר. היה נדמה שהסיפור שלו במכבי חיפה נגמר. גם בבית"ר של קשטן, האלופה היוצאת, לא חיכה לו מעמד מובטח בהרכב שכלל כבר את תומר אזולאי וסרגיי טרטיאק במרכז ההגנה.
התפתחות הקריירה שלו משם ועד לערב שבו נפרד מהמגרש במשחק האחרון של שלב הבתים בליגת האלופות 2009/10 הייתה מדהימה. בגיל בו כבר אי אפשר להשתנות אלון חרזי השתנה כל פעם, התחזק והפך לאחד הבלמים הגדולים בדור האחרון. בשקט, ברוגע, בלי להתלכלך בשום צורה הוא הפך לסמל ענק של מכבי חיפה, האבן המשלימה במרכז ההגנה לחוליית ההגנה הטובה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי.
חרזי לא היה דברן גדול, את מה שהיה לו להגיד הוא נתן על המגרש. שיתוף הפעולה שלו עם בנאדו הפך את הגנת מכבי חיפה לברזל, ואפילו מעט השערים העצמיים שלו הפכו לאגדה, כמו הכדור שהוא החזיר לדודו אוואט ועבר מתחת לרגל של השוער. גם שם, אגב, חרזי לא לקח ללב. חזר אל אוואט ועודד אותו על השער שספג. הוא היה מנהיג שקט, כזה שקורא את הסיטואציה רגע לפני שהיא מתפוצצת ומנטרל אותה. וכך, הבלם שנפצע קשה בבגיל 26, שהיה נראה כי לא יסחוב עד גיל 30 בכדורגל המקצועני, שיחק 18 שנים במכבי חיפה, נחרט לנצח בהיכל התהילה שלה ושל הכדורגל הישראלי, וסיים את הקריירה שלו בגיל 39 בשלב הבתים של ליגת האלופות, בפעם השנייה שהוא הגיע עם המועדון שלו לשם. קשה להאמין, אבל הוא עשה את זה בשקט וברוגע ובמנהיגות.
למה הוא כאן? בדור שהיו בו כמה בלמים ושחקני הגנה דגולים אלון חרזי היה אולי הבלם המשלים הטוב בדור האחרון. עם שיאי הופעות מטורפים במכבי חיפה ובליגה בכלל, עם אהבה גדולה מהקהל ועם טונות של תארים, אין מתאים ממנו לפתוח את 11 הגדולים בדור האחרון.
