גדולי הדור – דירוג הגדולים בדור האחרון – מקומות 100-81

מתחילים את העניין הרציני – דירוג השחקנים הגדולים בדור האחרון, מקומות 100-81: הקוצר מלנינגרד, מלך הליגה הלאומית, הבועט הכי טוב עם הראש הכי מסובך, הזר הכי ותיק והחלוץ שמצא בישראל בית

100. אייל גולסה – רק שיישאר בריא (יוחאי שטנצלר)

קריירה: מכבי חיפה (2008-2014), פאוק סלוניקי (2014-2016), מכבי תל אביב (2016-)

הישגים: 4 אליפויות (2008/09, 2010/11, 2018/19, 2019/20), 2 גביעי טוטו (2017/18, 2018/19)

העניין המרכזי לגבי גולסה הוא לא באיזה מקום הוא מדורג, אלא באיזה מקום היה יכול להיות מדורג. איפה היה מדורג אם כן היה יוצא ללאציו בגיל 17? אם לא היה נפצע כל כך הרבה פעמים? אם לא היה פורץ מוקדם מדי? אם לא היה נשחק בעונה וחצי הראשונות שלו? גולסה פרץ לעולמנו כקשר עם שיער קצת ארוך, התקפי שאפילו מזכיר קצת את בניון. הוא היה משמעותי באליפות של מכבי חיפה ובקמפיין בליגת האלופות. ואז בין לילה נסע לאיטליה לחתום בלאציו. העסקה נפלה, גולסה נפצע ולא שיחק עד תום העונה, לאחר מכן השנים הרעות – סכסוך עם מכבי חיפה על הארכת חוזה, שנתיים לא מוצלחות בפאוק, החזרה למכבי תל אביב, והמון פציעות.

והנה, בעונה האחרונה, 10 עונות לאחר מכן הוא עשה את עונת הפריצה המחודשת שלו, מזכיר לנו אולי את השחקן שהפסדנו כל השנים. קשר 50/50 משובח עם חוכמת משחק, אגרסיביות וטכניקה טובה, אחד שיודע מתי לרדת לגליץ' איתמני ומתי להגיח מאחור ולכבוש עוד שער חשוב. עם 30 משחקי ליגה העונה, יותר מבכל עונה אחרת בקריירה שלו, הופך להיות בורג משמעותי באליפות של מכבי ת"א ומרכז השדה הבלתי עביר שלה. אם יש עמדה שבה ישראל התברכה בעשור האחרון היא בעמדת הקשרים המרכזיים, ולא מעט מהם מעל גולסה בדור האחרון. אבל כש"הילד" כשיר, הוא לא נופל מהם, והוא רק בן 28, יש לו עוד כמה שנים לתת. רק שיישאר בריא.

למה הוא כאן? גולסה אף פעם לא מימש לחלוטין את הפוטנציאל שלו. הפציעות, ההחלטות הכואבות, כל אלה השאירו אותו בסימן שאלה גדול. העונה, בגיל 28, הוא מתחיל לפרוע אותו. נקווה שזה לא מאוחר מדי.

כתבה של דור טיטו על גולסה מתאריך 27.10.19

https://hazavit.co.il/%d7%a9%d7%95%d7%91%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%a1%d7%94/

99. יואב זיו – האופי יוצר את השחקן (גיא רוה)

קריירה: מכבי חיפה (2000-2001), הפועל חיפה (2001-2003), הפועל נוף הגליל (2012-2013), בית"ר ירושלים (2005-2009), לוקרן (2009-2010), מכבי תל אביב (2010-2016), הפועל פתח תקווה (2016-2017)

הישגים: 6 אליפויות (2000/01, 2006/07, 2007/08, 2012/13, 2013/14, 2014/15), 2 גביעי המדינה (2007/08, 2014/15), גביע הטוטו (2014/15)

יואב זיו לאורך כל הקריירה היה אניגמה, מעין עוף מוזר שאף אחד לא ידע איך להגדיר. מצד אחד לא השחקן הכי טכני, מצד שני מדובר במגן הנבחרת שזכה ב-6 אליפויות כולל דאבל, טרבל וחלק משתי שושלות מהחזקות שנראו בכדורגל הישראלי. אבל המגן השמאלי, שהתחיל בכלל כקשר התקפי, מעולם לא זכה ליותר מידי אהבה מצד הקהל או העיתונים. הסתכלו עליו בעין עקומה, ביקרו אותו וירדו על היכולת שלו.

אבל יואב הוא שחקן מזן מיוחד, כמה שחקנים כמוהו היו בטופ כ"כ הרבה שנים? נכון שהוא לא הכי מדויק, שצורת המשחק לא הכי אסתטית אבל יואב היה יוצר כאוס במשחק, מחרב לשחקני היריבה התקפות מעבר, מפעיל לחץ בהתקפה ושחקן חכם שידע לתמוך בשחקני ההתקפה כדי שאלה יממשו את תפקידם. יואב זיו הוא שחקן המשנה הקלאסי, שלא משנה כמה כוכבים יש, כל קבוצה צריכה אחד כזה, שיודע לסייע איפה שצריך, כזה שרץ בלי הפסקה ויודע לממש את התוכנית הטקטית של המאמן בתוך כל המולת המשחק.

הרבה ליגיונרים הגיעו למכבי בתחילת תקופת גולדהאר, זיו מהבודדים שנשארו לאורך השנים ולא במקרה. יואב זיו הוא ההוכחה שלא רק הכישרון, אלא האופי יוצא הדופן, הדמות שאתה משמש בחדר ההלבשה, זה מה שצריך כדי לבנות קבוצה מנצחת. וזאת בדיוק הסיבה למה יש לי חולצה שלו בארון, כי מבחינתי, האיכויות שלו כאדם וחבר לקבוצה, הן השתקפות המכביזם שאני מחפש בכל שחקן של המועדון.

למה הוא כאן? למגנים קשה להתבלט ולזיו, על אף האיכויות הנהדרות שלו כמגן תוקף, היה כמה חסרונות הגנתיים משמעותיים. למרות זאת, בניגוד לרבים אחרים הוא ידע לפלס את דרכו וראוי למקום בתוך הרשימה.

98. ואסילי איבנוב – הקוצר מלנינגרד

קריירה: זניט (1987-1990), צסק"א מוסקבה (1990-1994), מכבי הרצליה (1995-1999, 2001), מכבי חיפה (1999-2001), צ'רנומורץ נובורוסיסק (2002-2004, 2006), וולגר (2005)

הישגים: אליפות ברית המועצות (1991), גביע ברית המועצות (1991)

ואסילי איבנוב שמע הרבה דברים ברוסיה על מכבי תל אביב. זה המועדון הכי גדול בישראל, אמרו לו, צסק"א מוסקבה שלמרגלות הים התיכון. הוא הרי בדיוק סיים חוזה בצסק"א, אז הוא הגיע לארץ. אבל אז העניינים קצת הסתבכו מול מכבי, הם פתאום רצו לשלם הרבה פחות, הוא רצה יותר דקות מובטחות וחיפש אופציות נוספות. אז שמע שמכבי הרצליה רוצה אותו, ואמר לעצמו בטח "זה מכבי וגם זה מכבי, בטח אותו הדבר".

ואסילי היה שחקן מרתק, כזה שממבט ראשון אתה מסתכל עליו ולא מבין איך העלה הנידף הזה יוכל לעצור את התקפות היריב. אבל ואסילי היה שחקן קשוח, עוצמתי. לא משנה אם היה קשר אחורי, בלם או מגן שמאלי, הוא היה אחד השחקנים הכי קשוחים שהיו כאן בשנות התשעים. כל כך איכותי הוא היה במדי הרצליה שיעקב שחר הלך לבוררות עם שיימן כדי להעביר אותו לחיפה. שם, אולי הוא לא זכה בשום דבר ועזב לפני האליפות של מכבי חיפה ב2000/01, אבל העוצמות שלו מאחור והעובדה שנכנס כל כך בקלות לנעליו של אלון חרזי הפצוע הפכו אותו לתופעה. גם היום השם הזה מעביר צמרמורת בחלוצי היריבות בשנות התשעים כשהם נזכרים לרגע במלך הצהובים מלנינגרד.

למה הוא כאן? הוא לא זכה בכלום בישראל, אבל בשנים שלו פה הוא היה גרזן הגנתי עם בעיטות מהפנטות. עיקר ההצלחה שלו היה בהרצליה הקטנה אבל גם המעבר למכבי חיפה לא שבר אותו.

97. חיים סילבס – מלך הליגה הלאומית

קריירה: מכבי חיפה (1994-1997, 1998-1999), מכבי פתח תקווה (1997-1998), בית"ר ירושלים (1999-2000), בני יהודה (2000-2001), הפועל כפר סבא (2001/2002), אחי נצרת (2002-2003, 2004-2005, 2007-2009), עירוני קריית שמונה (2003-2004), הפועל עכו (2005, 2006), הפועל באר שבע (2005-2006), בני טמרה (2007), אחווה עראבה (2009-2010), הפועל עפולה (2010-2011)

לכאורה, בגזרת התארים וגלריית הקבוצות, חיים סילבס לא היה אמור להיות כאן. למעשה, הוא אפילו לא היה אמור להיות קרוב לכאן. רוב שנות הקריירה שלו עברו בקבוצות קטנות בליגת העל או בלאומית, והוא לא זכה אפילו בתואר אחד, אבל חיים סילבס כאן בשתי מטרות.

המטרה הראשונה היא כי אין בדור האחרון שחקן שיותר מייצג את הליגה הלאומית מאשר חיים סילבס. "קבלן העליות" של הליגה הלאומית היה אחד החלוצים הכי דומיננטיים בהיסטוריה של הליגה השנייה, כזה שכשהיה מקבל את הכדור במחצית המגרש הקבוצה שלו כבר הייתה מתחילה להתחבק. במידה מסויימת, הבחירה שלו להישאר כשחקן מוביל בליגה השנייה יכולה להיתפס כבריחה מהתמודדות ברמה הגבוהה, אבל סילבס העדיף להיות במקום שבו הוא המוביל, ובזה היה מודע ליכולותיו.

אבל המטרה השנייה והחשובה יותר היא להזכיר עד כמה גדול הוא היה יכול להיות. בקיץ 1995 אירחה מכבי חיפה את אייאקס אמסטרדם למשחק ידידות. אייאקס, למי שלא זוכר אלופת אירופה, הגיעה בהרכב חזק והתוצאה הייתה 1-1 רגע לפני סיום המשחק. הכדור נכנס לרחבה והגיע לשחקן מכבי חיפה שהחזיר אותו אחרונה לרגליו של חיים סילבס, מרחק 20 מטרים מהרחבה. סילבס התכונן לבעיטה, החליק ועדיין הטיס את הכדור לחיבורים של ואן דר סאר. עם התנהלות נכונה ופחות פציעות, הוא היה בטופ 20 בדירוג הזה, ועדיין, הוא הוכיח שגם לשלוט על הלאומית זה דבר לא מובן מאליו.

למה הוא כאן? כמובן שלא יכול היה להיות יותר גבוה, אבל המקום כאן הוא סמל לאחד משחקני ההתקפה המעניינים ביותר שיצאו מהנוער של מכבי חיפה בדור האחרון. עם קצת מזל, ארון הגביעים שלו היה צמוד לכישרון שלו.

96. גיא צרפתי – פשוט, חזק וטוב

קריירה: מכבי תל אביב (1996-2002), מכבי נתניה (2002-2004), הפועל תל אביב (2004-2005), עירוני קריית שמונה (2005-2009), הפועל פתח תקווה (2009-2012), הפועל חיפה (2012-2013), מ.ס. אשדוד (2013-2014)

הישגים: גביע המדינה (2000/01), גביע הטוטו (2012/13)

נניח וניקח את המחזור השמיני של עונת 2004/05 כדוגמא. הפועל תל אביב אירחה את בני סכנין במגרש בהרצליה. הפועל פתחה את העונה בצורה מגומגמת ורצתה לצבור נקודות, אלא שכבר בהתחלה יוסי אבוקסיס נפצע, וסכנין עלתה ל2:1. נניח ויש כדור חופשי בדקה ה89, 35 מטר אלכסונית מהשער, נניח וגיא צרפתי מגיע לבעוט, מה יקרה אז?

צרפתי שלח הגבהה מדוייקת שמצאה את הראש של שי אבוטבול, משם ניתז הכדור אל אסי דומב, וזה שוויון. אבל שם זה לא נגמר, וכפיר אדרי טייל ברחבת סכנין דקה אחרי, הכדור ניתז אחורה לצרפתי, ומשם זה כבר היה 3:2. ואם תרצו, זה המשחק הכי צרפתי שיש – לא מבריק, לא נוצץ, לא טכני במיוחד. אבל כדור פוגש את הרגל ומוצא את הרשת, כדורגל בפשטותו.

וגיא צרפתי היה הכדורגל בפשטות – מסירה טובה קצת קדימה, כדור חופשי מסובב מעל חומה, הגבהה מדוייקת לרחבה. לא דברים שמוציאים אותך לאירופה עם סרטוני היילייט מטורפים ביוטיוב. אבל כאלה שהופכים את הקבוצה שלך ליותר טובה – הוא לא היה מכונה של תארים, אבל כן היה משפר את הקבוצה – את קריית שמונה העלה ליגה, בהפועל תל אביב, הפועל פתח תקווה והפועל חיפה הוא שדרג את הקבוצה. כי כזה הוא היה, מהרגע שעלה עם הרבה פוטנציאל מהנוער של מכבי תל אביב ועד שפרש במדי אשדוד הוא היה שחקן ששיחק פשוט, חזק וטוב.

למה הוא כאן? הוא לא זכה בהרבה תארים ולא כבש המון שערים, מה שמקשה לשים אותו במקום גבוה יותר. אבל הוא היה שחקן מעולה, קשר שבנה קבוצות, גם אם לא הגיע איתם לתארים.

95. קרלוס גרסיה – מאמן על המגרש

קריירה: אספניול (2003-2004), פולידפורטיבו אחידו (2004-2005), אלמריה (2005-2009, 2010-2012), בטיס (2009-2010), מכבי תל אביב (2012-2016), אלניהספור (2016-2017)

הישגים: 3 אליפויות (2012/13, 2013/14, 2014/15), גביע המדינה (2014/15), גביע הטוטו (2014/15), אליפות אירופה עד גיל 16 (2001)

כשקרלוס גרסיה קיבל את ההצעה ממכבי תל אביב הוא נטה להגיד לא. אחד הבלמים הכי מוכשרים שזכה עם הנבחרות הצעירות של ספרד בתארים לא חשב בכלל לעזוב את ספרד כדי להגיע לישראל. אבל הנוכחות הקטלאנית המשמעותית בקבוצה הצהובה בדמות אוסקר גרסיה וג'ורדי קרויף פעלה לטובת מכבי והבלם חתם. אם תרצו, זאת מורשת קרויף במכבי – הבאת שחקנים שגדולים על הליגה הישראלית כדי לבצר את הדומיננטיות של מכבי.

ושלא יהיה ספק, אחד הדברים הכי משמעותיים שביצרו את הדומיננטיות של מכבי בשלוש שנות האליפות היה גרסיה. לפניו לא היה למכבי תל אביב בלם כל כך דומיננטי, כל כך עושה משחק מאחורה. אם אתם רוצים לדעת מי הפך את שרן ייני מהפלופ שהיה בתקופתו הראשונה במכבי ובנה אותו להיות מנהיג מאחורה? מי הפך את איתן טיבי מבלם כושל לבלם ראשון של הנבחרת? זה היה גרסיה, שמלבד באלמריה, זה היה המקום בו הוא היה הכי חד, הכי בשיאו. כל כך סמך עליו קרויף שהזעיק אותו לבוא להיות העוזר שלו אחרי שהסיפור עם מקלארן עלה על שרטון ומכבי נראתה נורא.

קרלוס גם היה דומיננטי מאוד ברמה החברתית, עד כמה שזה קשה עבור שחקן זר בארץ שמעולם לא שמע את השפה שמדברים בה. הוא היה מנהיג על המגרש גם בלי הצורך בסרט הקפטן. גם אם מאמנים לא הפסיקו להתחלף במכבי, היה ברור שיש דמות יציבה בהגנה שתמנע בלאגנים, וזאת הגדולה שלו.

למה הוא כאן? כי הוא בלם מאוד איכותי שהגיע למדינה זרה ומימש את הפוטנציאל שלו. מיעוט השנים והעובדה שהיה חלק מקבוצה עמוסת כישרונות ולא הצליח להתבלט לגמרי ברמה ההתקפית מונעים ממנו דירוג גבוה יותר.

כתבה של מור דמרי על גרסיה מתאריך 30.12.17

https://hazavit.co.il/%d7%9b%d7%9e%d7%94-%d7%98%d7%95%d7%91-%d7%a9%d7%91%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%99%d7%aa%d7%94/

94. ראדה פריצה – חלון לחיזוק הנכון (גיל שלו)

קריירה: יונגבי (1995-1998), הלסינגבורג (1998-2002, 2015-2016), הנזה רוסטוק (2002-2006), אולבורג (2006-2008), סנדרלנד (2008-2009), רוזנבורג (2009-2012), מכבי תל אביב (2013-2015), מכבי פתח תקווה (2016), לנדסקרונה (2016)

הישגים: אליפות שבדיה (1999), אליפות דנמרק (2007/08), 2 אליפויות נורבגיה (2009, 2010), 3 אליפויות ישראל (2012/13, 2013/14, 2014/15), גביע המדינה (2014/15), שני גביעי טוטו (2014/15, 2015/16), מלך השערים בליגה הדנית (2006/07), מלך השערים בליגה הנורבגית (2009)

חלון ינואר הוא בדרך כלל חלון שלא קורה בו כלום. אתה מקבל בסך הכול חודש לבוא לסקאוט ולהתחנן בפניו שימצא לך בדיוק את הדמות שחסרה כדי לסגור לך את העסק, אבל לרוב זה לא קורה. שום דבר טוב לא קורה באמת בינואר, כך אומרים בעולם הכדורגל. וזה די נכון, אלא אם לוקחים בחשבון את החלון של ינואר 2013 עבור מכבי תל אביב, ואז מדובר בקשקוש מוחלט.

אמרתם חלון ינואר 2013 – אמרתם ערן זהבי.

אבל כנראה שכחתם לומר ראדה פריצה. החלוץ הזר הכי יעיל וקטלני ששיחק במכבי ת"א. מעבר להיותו חלוץ ששלט בשתי הרגליים ובעל משחק ראש מצוין, מדובר על חלוץ חזק שהשתמש גם בכוח הפיזי שלו כדי לשריין לעצמו עמדות כיבוש. עם 8 שערים ב18 משחקי ליגה בעונת הבכורה, הוא גם גרר אחריו את אלירן עטר לעונת השיא שלו בישראל, חילק אסיסטים והיווה שותף מצוין כמובן גם לזהבי. את הקדנציה במכבי הוא סיים עם הקונצרט הבלתי נשכח, בגמר הגביע של 2014-15 מול הפועל ב"ש. הגיל המאוחר, שאפשר את הבאתו לליגה שלנו, הוא גם הדבר היחיד שהכריע את השחקן הנהדר הזה.

למה הוא כאן? למרות שלוש שנים בלבד בישראל (שתיים וחצי במכבי תל אביב וחצי שנה אצל הלוזונים) הוא זכה בכמות תארים בלתי נתפסת, כבש שערים חשובים והיה אחד הכוכבים הגדולים של הטראבל הגדול של מכבי בעונת 2014/15. בגלל כל זה הוא עוקף בקצת את גולסה וגרסיה ומתמקם לפניהם.

כתבה של רוני אלפרן על פריצה

93. חיים רביבו – עונה ששווה לזכור

קריירה: בני יהודה (1990-1993), הפועל תל אביב (1993-1994), מכבי חיפה (1994-1996), סלטה ויגו (1996-2000), פנרבחצ'ה (2000-2003), גלאטסאריי (2003), מ.ס. אשדוד (2003-2004)

הישגים: אליפות טורקיה (2000/2001), גביע המדינה (1994/95), גביע הטוטו (1991/92), פעמיים כדורגלן העונה בישראל (1994/95, 1995/96), פעמיים מלך השערים של הליגה הלאומית (הליגה העליונה דאז – 1994/95, 1995/96), חבר היכל התהילה של הכדורגל הישראלי

נתחיל בהבהרה, למרות שהיא כתובה בפסקה הראשונה בכתבה הזאת – ההישגים שנלקחו בחשבון בדירוג הזה הם ההישגים בליגה, בגביע ובאירופה מקיץ 1995 והלאה. עכשיו, בואו נחזור לרביבו. הרי ברור שחיים רביבו הוא לא במקום ה93 בכדורגלני ישראל בכל הזמנים, כמובן שהוא הרבה יותר מזה. אלא שרביבו, כמו רבים אחרים, נפל בדיוק בין הכיסאות של ההגדרות שלנו. ב25 השנים האחרונות הוא שיחק שנה וחצי בלבד בקבוצות ישראליות, שנה אחת במכבי חיפה לפני שיצא לאירופה וחצי שנה באשדוד לפני שפרש. אז למה בכל זאת הכנסנו את רביבו לכאן?

גם אם מנתקים את המשך הקריירה שלו באירופה, חיים רביבו נתן בעונת 1995/96 את אחת מעונות היחיד הגדולות בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. עשרים ושישה שערים שזיכו אותו בתואר מלך השערים ובתואר שחקן העונה בקבוצה שלא באמת הייתה אפילו קרובה לאליפות. בעונה הזאת רביבו הוביל את מכבי חיפה יחד עם ברקוביץ' וקנדאורוב אבל בעיקר כבש שערים. הרבה אנשים בדור הזה כבשו שערים, ולרובם זה לא הספיק כדי לעבור את דרישות הסף. אבל אצל רביבו כל שער הייתה אומנות מזן אחר, כל גול נתן תחושה של היילייט.

כמו כל דבר טוב, גם רביבו ומכבי חיפה נגמר מהר, עם שתי זכיות רצופות בשחקן העונה ובמלך השערים (בשנים שמכבי חיפה לא לקחה אליפות) הוא עבר לספרד, ושם הפיץ את שמו גם באירופה. אנחנו שמחים שלרגעים קטנים ראינו אותו עושה את הקסמים שלו פה איתנו.

למה הוא כאן? הוא לא שיחק מספיק שנים בדור האחרון בארץ כדי שיהיה יותר גבוה, מצד שני העונה האחרונה שלו לפני היציאה לאירופה לא הייתה יכולה לעבור בשקט, ולכן זה המקום של רביבו.

92. משה גלאם – היה שווה את זה?

קריירה: בית"ר נתניה (1987-1992), מכבי נתניה (1992-1993, 1999-2000, 2001-2002), מכבי חיפה (1993-1997), מכבי תל אביב (1997-1999), מ.ס. אשדוד (2000-2001), מכבי רמת עמידר (2002-2003), אחי נצרת (2003-2004), מכבי כפר יונה (2006-2008), מכבי השרון נתניה (2009/2011)

הישגים: אליפות (1993/94), גביע המדינה (1994/95), 2 גביעי טוטו (1994/95, 1999/00)

בקיץ 2005, כשהוא לא מצליח למצוא קבוצה שתקלוט אותו, התראיין משה גלאם לאביעד פוהורילס במעריב. הוא היה נשמע אז שבור לגמרי. את כל הסכומים הגדולים שהוא הרוויח על המגרש הוא הפסיד בהימורים, וחזר לגור אצל אימו. אביו נפטר כשהיה בן 13 ומשה גלאם נאלץ לפלס לעצמו לבדו את דרכו מבית"ר נתניה הקטנה, בלי קשרים ובלי שום עזרה חיצונית. למזלו הוא היה שחקן ענק, אבל הראש שלו הסתובב מהר מדי אחרי הפיתויים.

בפרספקטיבה קצת יותר רחבה, גלאם השיג כמעט הכול בכדורגל הישראלי. הוא היה מגן שהתחיל בכלל כחלוץ, הגיע מהר מאוד לנבחרת ולמכבי חיפה, איתה נתנן עונות אדירות. גם באותו 3:2 ענק מול צרפת הוא היה שם במדי הנבחרת. הוא היה אחד המגנים הכי גדולים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, אבל במידה מסויימת המעבר ממכבי חיפה גמר אותו, הוא הסתבך כספית עם גורמים עברייניים והסתבך גם עם חבריו הטובים שנטשו אותו.

על המגרש משה גלאם היה אגדה, אחד השחקנים הכי חשובים בקבוצה הבלתי מנוצחת של הירוקים. אבל מחוץ למגרש לא היו לא מעצורים כדי שיעצרו אותו מלדרדר את עצמו. אין ספק שאנחנו נהנינו מכל רגע שהוא היה עלל המגרש, אבל השאלה האם המחיר ששילם מחוץ למגרש שווה את זה עדיין פתוחה.

למה הוא כאן? אחד המגנים השמאליים הכי טובים שהיו בכדורגל הישראלי, אמנם לא היה בשיאו בדור האחרון, ועדיין היה דומיננטי במכבי ת"א ובמכבי נתניה בסוף שנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים.

91. ליאור רפאלוב – הדור האבוד (יוחאי שטנצלר)

קריירה: מכבי חיפה (2005-2011), קלאב ברוז' (2011-2018), אנטוורפן (2018-)

הישגים: 3 אליפויות ישראל (2005/06, 2008/09, 2010/11), 2 אליפויות בלגיה (2015/16, 2017/18), 2 גביעי בלגיה (2014/15, 2019/20), 2 סופר קאפ בלגי (2016, 2018), גביע הטוטו (2005/06), כדורגלן העונה בישראל (2010/11)

אולי קצת קשה להאמין, אבל בתחילת הדרך ליאור רפאלוב היה קצת ירדן שועה. אמנם לא בכמות הרעש, הסקנדלים והסיקור התקשורתי, אבל עוד ישראלי צעיר מוכשר שקצת מנסה להוכיח יותר מדי , לא משחרר את הכדור בזמן, ועושה פרצופים ותנועות ידיים כשמורידים אותו לספסל.

אבל לאופי הזה יש צדדים טובים. לא עוד שחקן שעושה פוזות של כוכב, אלא אחד שדורש את הכדור, לוקח אחריות ורוצה תמיד לנצח, גם אם זה כקשר שמאלי, עושה משחק או אפילו חלוץ שני שכובש שער ניצחון בגביע הבלגי בגיל 32. עיקר התהילה שלו בכדורגל הישראלי הושגה בבלגיה כאמור שם הפך לאגדה, אבל 7 העונות שלו בארץ הספיקו כדי להכניס אותו לדירוג שלנו.

רפאלוב נכנס למערכת של מכבי חיפה בשנותיו של רוני לוי ורשם מספרים לא מספיק טובים, אבל לשיא שלו הוא הגיע תחת אלישע לוי עם תפקיד מרכזי, שתי אליפויות וקמפיינים אירופאים מוצלחים, כולל 11 שערי ליגה בעונתו האחרונה שהקנו לו את תואר שחקן העונה.

הדירוג הנמוך יחסית של רפאלוב הוא רק בגלל שהוא לא היה כאן מספיק זמן, אבל לא רק המיקום שלו היה נמוך מדי בגלל העזיבה שלו, והוא רק חלק מהסיפור. לאחר אותה עונה, ב-20 ביוני 2011, הוא נמכר תמורת 2.5 מיליון יורו לקלאב ברוז'. יממה לאחר מכן חתם תומר חמד במיורקה כששנה קודם לכן גם בירם כיאל עזב לסלטיק. מאז מכבי חיפה לא זכתה באליפות, ולא ממש הייתה קרובה לכך. וזה לא רק בגלל הבלאגן הניהולי והחיסרון הספציפי של אותם שחקנים, אלא בגלל העובדה שמאז הדור שלהם, מכבי חיפה כבר לא מייצרת שחקני על לכדורגל שלנו, ועד שזה לא יקרה, נתקשה לראות אותה בצמרת באופן קבוע.

למה הוא כאן? המקום היחסית נמוך של רפאלוב נובע מכמות השנים הקטנה ששהה בקבוצות ישראליות ומחוסר ההשתלבו בנבחרת. אבל הוא ראוי להיות חלק ממאה הגדולים גם בגלל ההישגים שלו, אבל גם בגלל היכולת שלו לייצר מציאות שונה לקריירה שלו.

כתבה של יוחאי שטנצלר על רפאלוב מתאריך 1.8.20

https://hazavit.co.il/%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%93-%d7%94%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%a9%d7%9c-%d7%a8%d7%a4%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%91/

90. עומרי בן הרוש – פייסבוק או טינדר

קריירה: מכבי נתניה (2009-2013), מכבי תל אביב (2013-2017), מכבי חיפה (2017-2018), לוקרן (2018-)

הישגים: 2 אליפויות (2013/14, 2014/15), גביע המדינה (2014/15), גביע הטוטו (2014/15)

האם עומרי בן הרוש הוא מגן גדול? קשה לדעת. מצד אחד, הוא משחק על עמדה שבה יכול להיות רק אחד במגרש, בכל רגע נתון. כשבמשך חמש שנים אתה פותח בעמדה הזאת בשתי הקבוצות הכי גדולות בארץ ובנבחרת, קשה לומר שאתה לא טוב במה שאתה עושה.

בעצם, אם תרצו, בן הרוש הוא גרסת הכדורגלן לאותו טרנד מטופש שהיה ברשתות החברתיות בשנה שעברה, בוא רואים שני תמונות של אדם, אחת רשמית ומשפחתית ומתחתיה הכיתוב "פייסבוק", ואחד סקסית ומעניינת ומתחתיה כתוב "טינדר". כי בן הרוש, במראה שלו, בעמידה שלו על המגרש, נראה כמו הדבר הכי נכון שיש. עמידה של כדורגלן בינלאומי, כזה שיודע בדיוק מה לעשות. בגלל זה אולי לאורך השנים מאמניו נטו לחשוב שבוודאי הוא האופציה המועדפת.

אלא שמתחת לחזות הכדורגלנית גברית מסתתר אדם שלעיתים היה נדמה שמאבד את הריכוז, או אולי את הביטחון. שחקן שסיפר פעם בראיון שהוא מצייר להנאתו בזמנו הפנוי, שהוא טיפוס של להישאר בבית. כל החצים שהופנו ועדיין מופנים אליו אחרי כישלונות אמנם צודקים בחלקם, אבל מפספסים את הסיפור המלא. זהו ילד רגיש ומופנם מנתניה שהגיע לפסגות הכדורגל הישראלי, וככזה גם אם הוא טועה מדי פעם, הוא עדיין ראוי להערכה עצומה על כל מה שהוא, על הדומיננטיות שלו בעונת הטראבל, על השערים היפהפיים שהוא כובש מדי פעם בפעם. גם אם הוא אוהב לעזוב את העמדה שלו ולעלות קדימה, לפעמים יוצא מזה דברים ממש יפים.

למה הוא כאן? כי הוא היה חלק משמעותי בהצלחה של מכבי תל אביב בעונת הטראבל ובעונה שלפניה, כי יש לו לפעמים שערים לא נורמליים, וכי הוא הרבה פעמים אנדרייטד.

89. ערן לוי – לשים פס ולהצליח בגדול (שגיא להמן)

קריירה: מכבי חיפה (2002-2005), מכבי תל אביב (2005), עירוני קריית שמונה (2005-2006), מכבי נתניה (2006, 2013-2018), הפועל עכו (2006-2007), הפועל חיפה (2007-2010, 2011-2012), הפועל אשקלון (2010), הפועל באר שבע (2010-2011), בית"ר ירושלים (2012-2013, 2018-2019), הפועל קטמון ירושלים (2019), הפועל אום אל פאחם (2019), הפועל עפולה (2019-2020), הפועל מרמורק (2020-)

הישגים: אליפות (2003/04)

בעשור האחרון הכדורגל הישראלי מנסה לחקות יותר ויותר את הכדורגל האירופאי, אנחנו מייבאים מודלים ניהוליים מהולנד, שיטות אימון מפורטוגל ותרבות אולטראס מסרביה, אבל מדי פעם צץ לו איזה סיפור או בן אדם שמזכיר לנו מה כל כך מיוחד בכדורגל הישראלי, ערן לוי הוא אחד כזה.

ערן לוי הוא הסיפור של הכדורגלן הישראלי, רק בלי פילטרים: מצד אחד מדובר בשחקן מוכשר בטירוף עם יכולת מסירה של פרנק למפארד ורגל שמאל מהמפחידות שנראו במחוזותינו. מצד שני מדובר בשחקן לא ממושמע, עם אופי מאוד בעייתי וגם בעיה קטנה של עודף משקל.

במשך שנים לוי נע ונד בין קבוצות הליגה, את רוב הפרסום שלו הוא השיג בגלל מראהו החיצוני החריג, הנטייה להסתכסך באופן קבוע עם מאמנים ושערים מדהימים מידי פעם. רק כשהגיע למכבי נתניה החליטו להפוך אותו לקפטן ולכוכב של הקבוצה, והוא בתמורה הפך בשנים האלה לאחד השחקנים המלהיבים בליגה עם 50 שערים. בעונת 17/18 כשכיכב לצד דיא סבע בהתקפה של היהלומים היה נראה שאחרי כל כך הרבה שנים בנתניה הצליחו להפוך את לוי לשחקן מתפקד בקבוצה. אבל אז האופי הישראלי התפרץ שוב פעם, ערן לוי החליט שנתניה קטנה עליו רק כדי שיתפוצץ לו בפנים ואת העונה האחרונה סיים בתחתית הליגה הלאומית.

ולמרות הכול, ערן לוי הוא סיפור הצלחה, למרות חוסר המשמעת שגובל בחוסר מקצוענות, למרות האופי הנפיץ, לוי הפך לכוכב בליגת העל ואפילו לשחק בנבחרת. בעידן שבו אנחנו מנסים לחקות את הסטנדרט האירופאי, לוי מראה שאנחנו עדיין במקום שאפשר לשים פס על זה ולהצליח בגדול.

למה הוא כאן? כי מדובר באחד מגיבורי הקאלט הגדולים בכדורגל הישראלי בדור האחרון, בדמות צבעונית ומיוחדת בעידן שאין ממש דמויות בליגת העל, בגלל הכוכב שהיה בנתניה, ובגלל הבעיטה המטורפת ברגל שמאל, איזו בעיטה יש לו.

88. סבסטיאן סימרוטיץ' – רק חמישים אחוז

קריירה: נ.ד. סלובן (1991-1994), לובליאנה (1994-1996, 2000-2001, 2003-2005, 2007-2011), רייקה (1996-1998), הפועל תל אביב (1998-2000), לצ'ה (2001-2003), פובליקום (2005), אינצ'ון יונייטד (2005), היידוק ספליט (2005-2006), דומזא'לה (2006-2007), פ.צ. לובליאנה (2011), נספלד הרמגור (2012-2015), סט. ויט (2017)

הישגים: אליפות ישראל (1999/00), 2 אליפויות סלובניה (1994/95, 2006/07), 2 גביעי המדינה (1998/99, 1999/00), גביע סלובניה (1995/96)

"הוא שידרג את הפועל תל אביב באותה עונה… ברגע שהוא הגיע היה לו יתרון גדול על ההגנות עם כוח הפריצה והטכניקה… כמה שהוא היה טוב, הוא לא מיצה אפילו 50% מהפוטנציאל שלו, כי עם מה שהיה לו ברגליים הוא יכול היה להגיע הכי רחוק באירופה" (עופר שטרית על סבסטיאן סימרוטיץ')

ב17 באוקטובר 1999 אירחה הפועל תל אביב את בית"ר ירושלים למחזור החמישי בליגת העל. סבסטיאן סימרוטיץ' ניגש לבעוט את הפנדל בדקה הרביעית, כובש מול קורנפיין ורץ ליציע. עד כאן הכול היה כרגיל. זר שהגיע רק עונה אחת לפני, כובש פנדל, וחוגג. אלא שאז סימרוטיץ' עשה פנייה ורץ היישר אל אוהדי בית"ר ירושלים וסימן להם את הסימן הבינלאומי המורה על השתקת הצד השני. מאותו רגע הוא היה אליל עבור אוהדי הפועל.

כשמדברים על הדאבל של הפועל ב1999/00 קוראים לזה התינוקות של קשטן, אבל האמת היא שהשחקן שהיה הכי מרתק לראות באותה העונה היה סימרוטיץ'. אחד משרשרת השחקנים הזרים שהיו פשוט גדולים על הליגה שלנו, ולמרות שהוא נשאר פה מעט זמן זה היה גלוי לעין בצורה כמעט בלתי נתפסת. העניין עם סימרוטיץ' הוא שכמו שאמר עליו עופר שטרית, הוא הראה רק 50 אחוז מהיכולת שלו. ועדיין, הכובש הראשון בהיסטוריה של סלובניה במונדיאל נתן שנתיים וחצי חלומיות עבור האוהדים באדום

למה הוא כאן? נתן שתיים וחצי עונות אגדיות בהפועל תל אביב עם שני גביעים ואליפות, אבל בעיקר היכולת, הכישרון, העוצמה שלו הייתה פשוט משתקת. אבל הוא רצה לחזור לסלובניה ולא זכינו ליותר ממנו.

87. אבירם ברוכיאן – נשמת בית"ר (יעקב סלע)

קריירה: בית"ר ירושלים (2002-2012, 2013-2014), פולוניה ורשה (2012), הפועל באר שבע (2012-2013), הפועל קטמון ירושלים (2014-2018), הפועל ראשון לציון (2018), הפועל אדומים אשדוד (2018-2019), בית"ר נורדיה ירושלים (2019-)

הישגים: 2 אליפויות (2006/07, 2007/08), 2 גביעים (2007/08, 2008/09), גביע הטוטו (2009/10)

בשנת 2002 הייתי בחור ישיבה חרדי, לומד גמרא בימים אך חולם על בית"ר בלילות. הסביבה לא יודעת על אהבתי לכדורגל ועל הסיפוק הגדול שהוא נותן לי בחיים. אהבתי לבית"ר התגבשה אומנם בסוף שנות ה90, אך מי שחקק את הקבוצה בליבי היה אבירם ברוכיאן.

על פניו בתקופה שברוכיאן החל לפרוח, שיחקו בבית"ר כישרונות רבים וטובים ממנו. מליקסון שהשאיר שחקנים מול שוער במסירות גאוניות, יצחקי שהיה בכל מקום במגרש, ארבייטמן ובן שושן שחוררו רשתות. אך גם בקבוצה ברוכת כישרונות לאף אחד מהם לא היה את הטירוף של אבירם ברוכיאן.

ביום טוב אבירם היה מרים את כל הקבוצה ומקפיץ אותה בכמה רמות. השערים שלו היו כל כך צבעוניים שהיו מותירים את כל היציע פעורי פה. מעטים השחקנים שהחיבור שלהם לקבוצה היה כה חזק.

לצערי לאחר אליפות, דאבל, וגביע נוסף, בית"ר שקעה בבינוניות וברוכיאן החליט להמשיך הלאה לעבר הקריירה אירופית. מה שהוא לא הבין זה שכפי שדג זקוק למים כדי לחיות, הוא זקוק לבית"ר כדי להצליח. הכישרון המופלא קיבל מעט דקות בפולין, ומאז הקריירה שלו הידרדרה וכבר לא הייתה כפי שהייתה. גם עונת הקאמבק בביתר  ב2013/14 לא הצילה את המצב, ואחד הכישרונות הגדולים בישראל מצא את עצמו מדשדש בליגות הנמוכות.

בעונה שעברה הציע אבירם לבוא ולחזק את הסגל בחינם. לצערי משה חוגג סרב. בפוסט שכתב טען חוגג שהתרגש מההצעה של ברוכיאן אך: "בעונה שבה אני הולך להשקיע מעל ל-70 מיליון שקלים אני רוצה להתמודד על תארים יותר מכל דבר אחר וכל מחווה מרגשת, ולכן ההחלטה היא רק של יוסי ורוני והיא תהיה רק על בסיס מקצועי".

בעידן ששחקנים מרוויחים באופן לא פרופורציונאלי, שחקני נשמה הפכו למצרך נדיר. קל לראות זאת בסגל הכבוי של בית"ר. ברוכיאן במצבו הגופני ובכושר המשחק הלקוי אולי לא יכול היה לתרום במגרש אך אין לי ספק שנוכחותו בחדר ההלבשה הייתה יכולה לתרום ולגרום לשחקנים הצעירים להבין מהי המשמעות לשחק עבור בית"ר.

למה הוא כאן? ברוכיאן הוא אולי השחקן המוכשר ביותר בדור השחקנים שגדל בצהוב בתחילת המילניום, אבל גם הבעייתי ביותר. אוסף החלטות כושלות הביאו אותו להיות כיום בליגה א', אבל לפחות לכמה רגעים נתן ניצוצות שלא רואים בארץ

86. מוראד מגמאדוב – בפרופיל נמוך (אילון גולד)

קריירה: דינמו מחצ'לקה (1990-1991), ז'מצו'ז'ינה סוצ'י (1992-1993, 1994), טורפדו אדלר (1993), מכבי פתח תקווה (1995-2011, 2012-2013), עמישב פתח תקווה (2013-2015), עירוני בית גן (2016)

הישגים: 2 גביעי טוטו (1990/00, 2003/04)

הבלם מברית המועצות הוא אחד הזרים הכי גדולים ששיחקו פה, למרות ששיחק כל הקריירה שלו בישראל בקבוצה אחת, ועוד בקבוצה קטנה שכמעט ולא זוכה בתארים. מגמאדוב הצטרף למכבי פתח תקווה בשנת 1995 מסוצ'י הרוסית, ומהר מאוד השתלב והפך לשחקן מוביל ואף לקפטן הקבוצה במשך שנים ארוכות. שמונה עשרה עונות שיחק מגמאדוב במלאבס, והיה שותף לשתי זכיות של הקבוצה בגביע הטוטו. הבלם הוא ללא ספק ה-סמל הגדול ביותר של הקבוצה הצנועה של הלוזונים, וכן סמל לנאמנות ולמחויבות לקבוצה.

מגמאדוב הוא הזר עם הכי הרבה הופעות בליגת העל, ולמעשה הוא כבר אינו באמת זר כי משנת 2003 הוא מחזיק באזרחות ישראלית. בעלי הזיכרון הטוב מבינכם אולי זוכרים שהשחקן גם אימן את מכבי פתח תקווה למשך שבועיים בתחילת 2019, אך ויתר במהרה על התפקיד וחזר לתפקידו מאז הפרישה הסופית ב-2013 במחלקת הנוער המצוינת של הקבוצה.

בפן האישי, בתור אוהד הקבוצה, קשה לי לשכוח את ההתרגשות כאשר לחצתי למגמאדוב את היד לאחר משחק מול בני לוד בגביע המדינה אי שם לפני למעלה מעשור, ועד היום ביציעי המושבה ניתן לשמוע את הקהל קורא בשמו ומוקיר לו תודה על כמעט שני עשורים של תרומה משמעותית לקבוצה. מגמאדוב הוא דוגמה לשחקן גדול ששומר על פרופיל נמוך ומתרחק מאור הזרקורים, ולשחקן ששם תמיד את טובת המועדון מעל טובתו האישית והתהילה.

85. אובידיו הובאן – לב באמצע המגרש

קריירה: קלאוזן (2002-2004), אוניברסיטטה קראיובה (2004-2005), ביהור אוראדיה (2005), גז מתאן מדיאש (2005-2011), אוניברסיטטה קלוז' (2012), פטרולול פלוישט (2012-2014), הפועל באר שבע (2014-2017), קלוז' (2017-)

הישגים: 3 אליפויות רומניה (2017/18, 2018/19, 2019/20), 2 אליפויות ישראל (2015/16, 2016/17), הגביע הרומני (2012/13), הסופר קאפ הרומני (2018), גביע הטוטו (2016/17)

כשאובידיו הובאן הגיע לישראל ב2014 זה היה הימור פרוע. שחקן בן 31, עם רקורד די מגמגם במדינתו, מגיע למדינה בה הוא לא דובר את השפה כשהמטרה היא לחזק את הקבוצה בצמרת. היו הרבה תקדימים לכך שהובאן יהיה כישלון, אבל בפועל יחד עם אוגו הובאן היה הסיפור של באר שבע, שהפך אותה מקבוצה רכרוכית שקורסת ברגעי המפתח לקבוצה עם אמצע דומיננטי ואיכותי.

הובאן הפך בשלוש שנותיו בבאר שבע לאחד השחקנים הנערצים באדום, לשחקן נבחרת רומניה ביורו 2016 ולשחקן בקבוצה שהביאה לנגב אליפויות אחרי ארבעים שנים. שחקן קטן מיודות וחכם, עם בעיטה מטורפת וראיית משחק של סופרמן. הובאן היה השולה מוקשים ליד אוגו, אם הניגרי פספס מישהו, תהיו בטוחים שהרומני יהיה שם.

אבל המעשה הכי חשוב של הובאן באדום היה ביולי 2016, כשהניף יחד עם אוגו את החולצה "בנצי, תהיה חזק, אוהבים אותך". בנצי בלומנפלד, אוהד שרוף של הגמלים, היה אביו המאמץ של הובאן בבאר שבע, את האליפות הראשונה הוא הספיק עוד לחגוג איתו, את השנייה הוא כבר לא זכה, אחרי שהלך לעולמו באוקטובר 2016. אם בישראל היה נהוג לשים פסלים בכניסה לאצטדיון, הובאן היה ראוי לאחד בכניסה לטרנר.

למה הוא פה? הוא לא היה כאן הרבה זמן, אבל במעט זמן שהיה כאן היה אחד השחקנים הכי חשובים בשתי האליפויות באדום. הקשר ההדוק שלו עם הקהל של באר שבע הפך אותו לסמל של המועדון המתחדש וקידם אותו בדירוג.

84. ניקיטה רוקאביציה – מצא לו בית

קריירה: פרת' גלורי (2007-2009), טוונטה (2009-2010), רוסלרה (2010), הרטה ברלין (2010-2012), מיינץ (2012-2013), פ.ס.וו. פרנקפורט (2013-2014), ווסטרן סידני וונדרס (2014-2015), בית"ר ירושלים (2015-2016), מכבי חיפה (2016-)

הישגים: אליפות הולנד (2009/10), מלך השערים של ליגת העל (2019/20)

תסתכלו רגע על רצף הקריירה של רוקאביציה עד שהגיע לישראל. עכשיו תסתכלו על רשימת ההישגים שלו. ככה לא נראה שחקן שייכנס לרשימת מאה הגדולים באיזושהי מדינה. כשרוקאביציה נחת כאן בבית"ר ירושלים בקיץ 2015 הוא לא היה יותר משנתיים במועדון אחד. מה יכול שחקן כזה, בלי שום הישגים או שום מועדון בית לעשות במדינה זרה? התחושה הייתה שהוא בא לשנה להמשיך הלאה, לנסות לשקם את הקריירה שלו.

אלא שכאן בארץ ניקיטה מצא בית. לא רק מבחינה מקצועית, עם 14 שערים בעונת הבכורה שלו וחוזה במכבי חיפה, אלא גם עם אשתו ויקה שהכיר כאן בארץ. החלוץ האוקראיני שעבר בגיל 13 לאוסטרליה מצא כאן את הבית שלו, וככה הוא גם נראה על המגרש – ישראלי, תקיף וחד. יודע להשתלט על הכדור באומנות ולשלוח אותו לרשת. התצוגה הבלתי נתפסת שלו בניצחון 4:2 על מכבי תל אביב עם שלושער מטורף בעונת 2015/16 הוא אחת מתצוגות היחיד הגדולות בדור האחרון.

מלך השערים של העונה החולפת עשה משהו שלא נעשה בירוק כבר עשור. האחרון שהיה מלך שערי הליגה כששיחק במכבי חיפה היה שלומי ארבייטמן, בדיוק לפני עשר שנים. הוא גם גרם להחתמה היקרה ביותר של יענקל'ה שחר, ירדן שועה, להיראות כמו החלטה גרועה במיוחד, ולא רק בגלל מחוץ למגרש. אבל בעיקר הוא הפך להיות ישראלי, אחד שמבין מה צריך לעשות כדי להצליח בליגה המוגבלת שלנו.

למה הוא פה? רוקאביציה שיחק בישראל בשתי קבוצות שלא ממש התמודדו על האליפות, ולמרות זאת הוא אחד הכובשים הגדולים בחמש השנים האחרונות בישראל.

83. וידאר קיארטנסון – פקיד של כדורגל

קריירה: סלפוס (2006-2008, 2010-2012), איי.בי.וי. (2009), פישקיר (2013), ואלרנגה (2014), ג'יאנגסו סונינג (2015), מאלמו (2016), מכבי תל אביב (2016-2018), רוסטוב (2018), האמרבי (2019), רובין קאזאן (2019), יני מלטיאספור (2020-)

הישגים: הגביע הסיני (2015), הגביע השבדי (2016), גביע הטוטו (2017/18), מלך השערים של איסלנד (2013), מלך השערים של נורבגיה (2014), מלך השערים של ליגת העל (2016/17)

כשהיה וידאר בן עשר התגרשו הוריו. שנים אחרי, בשנת 2014, אימו החלה לצאת עם גבר אחר, אלא שמהר מאוד התברר שהגבר היה אדם אלים שתקף אותה בברוטליות וקיבל על כך עונש מאסר. כל אדם אחר בעולם היה שוכח את כל מה שיש לו לעשות וחושב רק על זה, מתרכז רק במשפחה שלו ורמת העבודה שלו הייתה יורדת, זה הטבע שלנו כבני אדם.

"רציתי לחזור לאיסלנד ולטפל בו בעצמי, "אני יודע שאם הייתי שם באותם ימים זה פשוט לא היה קורה. למרות זאת, זה לא הפריע לביצועים שלי על כר הדשא. משום מה הצלחתי להתרכז בכדורגל ולשים את זה בצד" אמר קיארטנסון בראיון בשנה שאחרי. זה לא הפריע לו להיות מלך השערים של הליגה הנורבגית, אחרי ששנה לפני היה מלך השערים של איסלנד. הקור שאליו נולד בסלפוס שבאיסלנד זורם בורידים שלו גם כשבמדובר בכדורגל. מדובר כאן בפקיד של כדורגל, מגיע למגרש, מחתים כרטיס ועושה את העבודה שלו: לכבוש שערים.

והוא כבש המון שערים. ברוב המקומות לקח לו זמן להיפתח, אבל ברגע שנפתח הוא לא הפסיק להבקיע. ולמרות זאת, הוא נווד בכדורגל העולמי. איסלנד, נורבגיה, סין, שבדיה, ישראל, רוסיה, שוב שבדיה, שוב רוסיה וטורקיה. הדרכון של וידאר ראה עולם, אבל ברוב המקומות הוא סיפק את המלאכה, לא משנה מה המנטליות שם. קיארטנסון הוא הסיפור האמיתי מאחורי הכדורגל האיסלנדי, ההוא שאנחנו מהללים, ולא מפסיקים לשבח את השיטות המהפכניות שלהם, ושוכחים שאם הליגה חלשה במקביל אנחנו מקבלים המון שחקנים חסרי בית שמסתובבים למצוא מקום איפשהו בכדור הארץ. עבורנו, קיארטנסון היה הדבר הכי נכון למשך שנתיים. הוא לא בא כדי לקחת אליפויות, לזכות בתארים. נטו – לכבוש שערים.

למה הוא כאן? גם אם לא זכה כמעט בכלום בתקופה שלו בצהוב, הוא היה אחת הנחמות היחידות במיני משבר של מכבי בשנות האליפות של באר שבע.

82. דור מיכה – החולצות שבארון (טמיר זוארץ)

קריירה: מכבי תל אביב (2011-2020)

הישגים: 5 אליפויות (2012/13, 2013/14, 2014/15, 2018/19, 2019/20), גביע המדינה (2014/15), 3 גביעי טוטו (2014/15, 2017/18, 2018/19), אלוף האלופים (2019/20), שחקן העונה בליגת העל (2018/19)

אולי זה נראה כך, אבל זה לא קורה הרבה. הרגע שאתה מתאהב בשחקן כדורגל. בדרך כלל זה יהיה שחקן בית, מוכשר, כזה שנושא תקווה לעתיד מבטיח, משופר. דור מיכה היה כזה עבורי.

מי היה מאמין שדווקא השחקן הצנום הזה, שהוא לא מהיר, לא חזק, בלי משחק ראש או אינטנסיביות יוצאת דופן, דווקא הוא יהיה האיש שיעטר את רוב חולצות הכדורגל של מכבי שיש לי בארון. אבל אתם יודעים איך זה. אין חוקים לאהבה ולפחות בכדורגל, הגודל לא קובע. זה השכל והפס המדויק ובזה, על המגרש, אין הרבה מתחרים לדור מיכה.

מהופעת הבכורה בפברואר 2011, כאשר כבש ובישל בבכורה שלו בקבוצה הבינונית של מוטי איווניר ולמשך 9 שנים מאז, דור היה האיש שלי על הדשא. השער מהסרטים נגד דינמו קייב, עשרות בישולים שגורמים לך לשפשף את העיניים, שער ניצחון נגד בורדו בצרפת, בישול ל2-2 בבאזל, עוד כמה שערים בדרבים ועד לשחקן העונה של 2018-2019. מיכה היה שם בכל אחד מרגעי השיא בשנים האחרונות והוא אחד מהיציבים והאחראיים על דור של אוהדים צהובים כחולים שלא יודעים מה זה לסיים פחות ממקום שני בליגת העל שלנו.

גם כשהורידו אותו לספסל בכל שנה כשהגיע מאמן חדש, בגלל שהם, בדיוק כמו כל אדם שיסתכל על מספר 15 לרגע, ראו שחקן שברירי, אבל מיכה הוכיח, בכל שנה מחדש, שאין מקום למישהו אחר בתפקיד הפליימייקר של הקבוצה הטובה בישראל בעשור האחרון. בכל פעם שהוא נדרש הוא הצליח להראות את החיוניות שלו וגיבה את זה במספרים.

מיכה עם הכישרון שלו יכול היה להיות ממוקם גבוה יותר או בכלל לשחק בליגות אחרות עם בעיטה טובה יותר, יכולת סיום וטיפה עבודה בחדר כושר, אבל מה שבטוח שבעשור האחרון דור מיכה היה שם נרדף לשחקן על בכדורגל שלנו והמקום שלו ב-100 הגדולים, לא ניתן לערעור.

למה הוא כאן? בפיק של היכולת שלו, דור מיכה בין עשרת הגדולים בדור הזה. העניין הוא שהפיקים שלו מאוד קצרים ומלווים גם בנפילות מאוד ארוכות ביניהם. עד עכשיו הוא לא יצא מהחממה, ומעכשיו האחריות להמשך ואולי לעלייה בדירוגים בשנים הבאות, היא עליו לגמרי.

כתבה של דור טיטו על מיכה מתאריך 20.1.20

https://hazavit.co.il/%d7%9e%d7%97%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%91%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%99%d7%9b%d7%94/

81. בן שהר – שהר או סהר או שער (יוחאי שטנצלר)

קריירה: צ'לסי (2007), קווינס פארק ריינג'רס (2007), שפילד וונסדיי (2008), פורטסמות' (2008), דה חראפסחאפ (2009), אספניול (2009-2010), הפועל תל אביב (2010-2011), אוקזר (2011-2012), הרטה ברלין (2012-2014), ארמיניה בילפילד (2014), ווילם II (2014-2015), הפועל באר שבע (2015-2020), אפואל ניקוסיה (2020-)

הישגים: 3 אליפויות (2015/16, 2016/17, 2017/18), 2 גביעי המדינה (2010/11, 2019/20), גביע הטוטו (2016-17), 2 אלוף האלופים (2016, 2017), מלך השערים של ליגת העל (2018/19)

ההמלצה לשחקן הכדורגל הישראלי הממוצע היא לצאת לחו"ל, כמעט בכל מחיר. בטח כשאתה שחקן מצוין, ובטח כשאתה יכול לשחק במחלקת נוער של מועדון על כמו צ'לסי או בליגות הגדולות, בטח כשמחוקקים חוק על שמך. אבל האמת שזה לא תמיד ככה, שחקן צריך לצאת ליעד ריאלי ולפעמים להבין, שלהיות חלק במחלקת נוער של מועדון על לא מבטיח שום דבר להמשך. בן שהר לא ויתר על חלום חו"ל, ובמשך שנים נע בין מעברים שהיו גדולים עליו להשאלות שפגעו בהתקדמות שלו.

אבל כשכן היה כאן, הוא הוכיח שהוא גדול על הליגה, מבחינת כוח ומהירות בשנים הטובות יותר, ובקור הרוח מול השער. אם זה בהשאלה לעונה בעונת ליגת האלופות של הפועל ת"א, אם זה בעונות האליפות ההיסטוריות של הפועל ב"ש, או אפילו בעונה הקודמת המחרידה של המועדון שבה הוא קיבל המון ביקורות, בן סהר, או שהר תמיד מצא את השער. בכל העונות שלו בישראל הוא סיים עם מספרים כפולים, ובעצם בכל עונה הוא הביא תואר – גביע עם הפועל ת"א, שלוש אליפויות וגביע עם הפועל ב"ש (כולל שער בגמר) ובעונה שבה לא זכה בתואר קבוצתי, הוא זכתה בתואר מלך השערים ב-2018/19. ממוצע קריירה של כמעט חצי שער למשחק בליגת העל, שערים במדי הפועל ב"ש שמציבים אותו במקום הרביעי בכובשי כל הזמנים במועדון, ו-78 שערים בליגת העל (מקום 61).

אז למה הוא כאן? שהר מדורג במקום ה-81 וצריך להגיד שזה רק במקום ה-81, כי אם היה מעביר לפחות חלק משנות הנדודים שלו בארץ, בן סהר היה שחקן בקנה מידה היסטורי לליגת העל.

כתבה של טל בר-יוסף על שהר מתאריך 11.10.19

https://hazavit.co.il/%d7%9e%d7%97%d7%9e%d7%99%d7%a6%d7%9f-%d7%9b%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99-%d7%90%d7%95-%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%a5-%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%a0%d7%99/