כחצי שעה לאחר פתיחת המשחק בין ברצלונה לבאיירן מינכן ביום שישי האחרון, מיד לאחר כיבוש השער הרביעי של הבוואריים, דיבב שדרן המשחק, נדב יעקבי את מחשבותיו של כל מי שצפה במשחק – "זה מתחיל להזכיר לי את חצי גמר המונדיאל, גרמניה-ברזיל 2014".
ואכן, בסיום המשחק, הפרש השערים בין הקבוצה הגרמנית לבין יריבתה הקטאלונית היה זהה להפרש השערים בין הנבחרת הגרמנית למקבילתה הברזילאית. אך מלבד הפרש השערים והעובדה שגם הפעם נציגת הכדורגל הגרמני הייתה זו ששוב חגגה בסיום הערב, ניתן למצוא שלוש נקודות השקה בולטות בין ברזיל של מונדיאל 2014 לבין ברצלונה של עונת 20\2019. דעה.
הקבוצה
יסכימו כולם כי נבחרת ברזיל ומועדון הכדורגל של ברצלונה הם למעשה שמות נרדפים לכדורגל היפה, הנוצץ וההתקפי. לברצלונה של ה-15 שנים האחרונות יש את הטיקי-טאקה ואת מסי, לברזיל יש שורה מפוארת של כוכבים ששירתה את הנבחרת מאז שנות החמישים ואת כדורגל השמח. בשנים האחרונות שכחו קברניטי הנבחרת הברזילאית והנהלת ברצלונה שלא התדמית והמורשת הן אלו שלובשות את מדי המשחק ועולות לכר הדשא, אלא השחקנים. גם ברזיל של שנת 2014 וגם ברצלונה של העונה החולפת הן בגדר של אימפריות במשבר זהות.
הסגל של שתיהן הכיל בין שלושה לארבעה כוכבים שעשו דבר או שניים עבור החולצה וסמל, והיתר? היתר לא נעים לומר, הם אסופת שחקנים שמתגאים בהישגים לא להם, כאלו שחושבים שעצם הזימון לנבחרת ברזיל או החתימה בברצלונה הם בגדר נקודת השיא של הקריירה ולא אות הפתיחה לתחילת העבודה, המלאכה וההקרבה עבור קולקטיב שלעולם יהא גדול מהם. האסופות הללו, הוכיחו בערב אחד שלחוסר המחויבות לסמל יכולות להיות השלכות קשות מאד. שחקנים נמדדים לפני הכל ברגעי הפאניקה והלחץ, ושחקני ברצלונה וברזיל קיבלו במדד הזה ציון נכשל.
המנהיג
באיירן מינכן ונבחרת גרמניה הן ללא ספק ספינות הדגל של הכדורגל הגרמני, כדורגל שדוגל בשלמות, יעילות ודורסנות חסרת רחמים. שתי ספינות הדגל הללו פגשו בהפרש של שש שנים, קבוצה שעובדת בשביל כוכב יחיד- אינדיבידואל שגדול בכמה מידות מיתר הנוכחים על כר הדשא. כל מה שבאיירן ביום שישי בערב וגרמניה בשנת 2014 היו צריכות, זה את "האישור ההיעדרות" של אותו הכוכב. ב-2014 זו הייתה פציעתו של ניימאר שהשביתה את כוכב ה"סלסאו" ואילו השבוע הייתה זו שוב הופעת האורח של "הקוף" שמסי סוחב כבר שנים על כתפו – "הקוף" של מסי מסמל כמובן היכולת הירודה יחסית של הכוכב הארגנטינאי בשלבי הנוקאאוט של ליגת האלופות. וכשמדובר במשחק בודד במגרש ניטרלי, אפילו מסי, האיש שבעיני רבים נחשב ללוחם האידאלי עבור כל מערכה שלא תבוא, כבר הספיק להבין שמדובר בקרב אבוד.
המאמן
סקולארי וסטיין ידועים בעיקר בשל הרזומה המקומי שלהם. האחד אמנם אימן בשלוש יבשות שונות, אך את רוב שנותיו כמאמן העביר על הקווים של קבוצות ברזילאיות רבות ואילו השני הביא קבוצות ספרדיות בינוניות וקטנות להישגים מינוריים. גם סקולארי וגם סטיין לא העריכו והתכוננו כראוי ליריבה הגרמנית שהספיקה תוך 90 דקות לדרוס אותם עד עפר ולשים אות קלון על קריירת האימון שלהם לדיראון עולם.
ידע כל מאמן בזירה הבינלאומית- כשאתה מכין את שחקניך למשחק מול קבוצות העילית הגרמניות, אתה מכין אותם למלחמה, לא פחות מכך. ישנן קבוצות שאחרי שהן היו כובשות ארבעה שערים תוך פחות ממחצית לשערה של ברצלונה הגדולה או לחלופין לזה של נבחרת ברזיל המוכשרת מול כמאה אלף תומכים מקומיים ביציעים, הן היו מסתגרות מאחור ומחכות לשריקת הסיום שתכריז עליהן כמנצחות. אך לא זו המנטליות הגרמנית ששואפת תמיד לשלמות, ליעילות, ולהפיכת הבלתי אפשרי לאפשרי ואת החסר היגיון למציאות. סקולארי וסטיין נדמו תוך פחות ממחצית לאדוארד סמית', קפטן הטיטניק. כולם, אחד אחרי השני צפו בספינותיהם הבלתי מנוצחות לכאורה, קורסות ושוקעות בצורה אכזרית ואטית, מבלי לעשות דבר בשביל להציל מעט מנוסעי הספינה, או במקרה של צמד המאמנים- קמצוץ מן הכבוד האבוד וערך הספורטיביות.
