בלדה לעוזב ברצלונה

פתרון זמני, לבעיה נצחית. זו אחת הפרשנויות למעשה של התאבדות. פסיכולוגים מסבירים את מעשה ההתאבדות בכך שאדם לא רואה את האור בקצה המנהרה ולמעשה מאבד תקווה בכך שעשוי להיות לו יותר טוב. לפיכך הוא בוחר במעשה שיגאל אותו מיסוריו, כי מותו עדיף לו על החיים בצורתם הקשה כל כך.

לאו מסי הוא קורבן. הוא אומנם חי חיי מותרות, חיים של כסף בלתי נגמר, של מסיבות וקריאות התפעלות, של איפה הוא ואיפה רונאלדו, של לא היה ולא יהיה כמוהו. ועדיין ליאו מסי הוא קורבן. קורבן של מאיגרא רמא לבירה עמיקתא. בימי הקורונה הקשים של הסגר התחלתי להרגיש תחושה משונה, תחושה של יובש רעיוני. כאדם שראשו תמיד מלא במחשבות – חצי חצי בין פוליטיקה לספורט – הרגשתי שכבר אין לי את הדבר הזה, את הגירוי המחשבתי הזה. כל התקשורת מלאה בקורונה ובדוקטור נדב איל שהסביר לנו איפה אנחנו וכל העולם טועים ובעיקר: לא היה ספורט.

הליגות הושבתו, כמו שכולנו זוכרים, ולאט לאט משחקי הכדור החיים הלכו ונראו כמו זיכרון רחוק. עמודי הספורט, המצומקים גם כך בעיתונים, הפכו לכאלה המוקדשים לספורטאים בצל המגפה וכל ערוצי הטלביזיה הפכו לחמש פלוס גולד. מי שספורט זר לו, לא יבין את התחושה. לאו מסי הוא קורבן של הקורונה. החזרה הסטרילית למגרשים, בלי ההייפ הרגיל של ליגת האלופות ומאבקי הצמרת בספרד. עם אנשי צוות ושחקנים מחליפים על הספסל עטויי מסיכות. ובעיקר, ללא החמצן האמיתי: הקהל, שברו כנראה את רוחו. דמיינו לכם אדם, שרגיל במשך למעלה מ-15 לשנים לראות בכל איצטדיון שהוא נוחת בו על פני הגלובוס עשרות אלפי אנשים, הלובשים את חולצתו, או חולצה עם דמותו עליה. שערו בנפשכם את נחיתת האונס מההרגל במחזה המתואר והמעבר ממנו לאפס מוחלט. איזו עוצמה נפשית נדרשת על מנת לעמוד בצניחה כזו. מעטים אם בכלל הספורטאים שחוו אותה, בעודם שחקנים פעילים.

לאו מסי אוהב את פפ גוארדיולה, כמו שמייקל ג'ורדן אהב את דין סמית ז"ל ואת פיל ג'קסון. על פי הפרסומים, הקשר ביניהם היה כמעט של אב ובנו. אם הייתי צריך להמר על מקום אליו ילך מסי במידה ואכן יעזוב את קטלוניה, זה כנראה יהיה למנצ'סטר סיטי של מאמנו לשעבר. אולי כדי לשחזר תחושת עבר טובה ובטוחה. אולי כי רק פפ יצליח למלא את החלל של החולצות החסרות ביציעים עד לשובן. האם אקט המעבר של מסי הוא מהלך התאבדותי? אינני יודע. מדוע בכל זאת יש סיכוי גובר שכך יהיה? מפני שבין אם יבחר בסיטי, יונייטד, או כל מועדון אחר שחפץ בשירותיו, הוא יגיע אליו כמשיח על חמור לבן וכל תואר שלא יתווסף לארון הקבוצה בה ישחק, יזכה אותו בשק האשמה במלוא עוצמתו המכאיבה. איש לא יאמר שהסגל לא מספיק טוב, איש לא יגיד ששיטת המשחק לא עשתה עמו חסד. זה היה טוב לברצלונה – לבית – בחוץ הסברים כאלה לא יהיו בלקסיקון.

ואולי ככתוב במקורות: אין הברכה מצויה, אלא בסמוי מהעין. אולי זו דרכו של מסי לומר לנו בעדינות שהוא פורש מהמירוץ. שהוא מעדיף להריץ צחוקים עם פפ במתחם האימונים המפואר של הסיטי ושהתארים כבר לא ממש חשובים לו. לא, לא יכול להיות.

איך כתב יענקל'ה רוטבליט על ליאו? נראה איך יסתדר בחוץ, תראו שעוד יחזור על ארבע, אל הרפת.