בימים ההם בזמן הזה

שלום, אנחנו עוד לא ממש מכירים, אבל אני עמוס, בן 32 עם עבר של בערך 20 שנה כחובב NBA מושבע שמוכן תמיד לשיחה טובה בנושא זה, עם קילומטראז' גדול בקשר לליגה הטובה בעולם ואינספור משחקים ורגעי קסם שנאספו לאורך השנים.

נכון, בעשורים שחלפו הכל הפך ליותר נגיש, נוצץ, סקסי ומה לא בעצם? שחקנים מקבלים הרבה יותר כסף, משחקים ביותר משחקים לאורך השנה (לפחות ככה זה מרגיש) ומצייצים כל שעולה על רוחם ואנחנו כקהל מוכן בשמחה להכנס לוויכוחים מתישים מי היה הכי טוב, באיזה שנתון וכמה זוגות נעליים כל אחד הספיק לקרוע לפני שלקחת טבעת, כי כל המידע הזה ממשיך להיערם ומישהו צריך להתחיל ריב בפייסבוק על זה, אחרת למה אנחנו כאן בכלל?

אבל אני רוצה לדבר על עשור שלא יצא לי לטעום הרבה ממנו, אם לא מחשיבים את הסרטונים ותקצירים שמתרוצצים להם במרשתת – שנות ה-90.

מה זאת אומרת? הרי בגילי יכולתי והייתי אמור להכיר הרבה יותר ולחוות את אותן שנים. האמת שהתחלתי רק בגיל 10 ולמהירי המחשבה מבינכם זה יוצא קצת אחרי הפרישה של מייקל, עד אז הייתי עמוק בבריכה, תרתי משמע.

זה חסר לי, להיוולד אולי חמש שנים קודם כדי להיות יותר מודע ומסוגל לקלוט את השנים הבאמת גדולות לדעתי של ה-NBA. שנים קסומות, יותר תמימות, אבל מרגשות פי כמה, כשעדיין הייתה קשיחות מסוימת ורצון להוכיח, ומצד שני מר דויד סטרן ז"ל עשה כל שביכולתו לקרב אותנו לפרקט בתחושה.

איזה פרסומות היו אז (ותודה ל-NBA ACTION), שימי ריגר היה בשיאו, עופר שלח, טלפז, גורביץ', אפילו אלי ישראלי עם המשפט האלמותי "NBA בערץ הספורט"! וואו! תסלחו לי, אני מתרגש כמו אותו ילד שפתח את חבילת הקלפים וקיבל את פטריק יואינג.

תנו לי את שאקיל במדי הפיג'מה של אורלנדו משמיד את הסל ביותר מארוע אחד ועושה ראפ, את דויד רובינסון קולע 70 נק' ואת רודמן עוזר לו לקחת כל ריבאונד, את גלן רובינסון תופר אייסוליישן אחרי אייסוליישן עבור מילווקי לפי עידן ריי אלן (גם אחרי זה בסדר), את ג'יי אר ריידר ולטרל ספריוול מלהטטים עבור קבוצות חסרות סיכוי להגיע לפליאוף. את מיץ' ריצ'מונד נאבק מול מייקל ג'ורדן על כל כדור, תופר 30 עליו ועדיין מפסיד כי למי אכפת מסקרמנטו?? את דיקמבה מאכזב את פייטון וקמפ ב-94', את גרנט היל ופני הרדאווי בנבחרת של 96' מתכתשים בסתר על מי יהיה היורש של מס' 23 ההוא משיקגו.

את סקוטי פיפן מנסה לבד אחרי שאותו מס' 23 ספק פרש ספק הופרש בגין פרשיית הימורים לא מחמיאה, את בארקלי עושה את הבלתי יאומן עם הנתונים האלה מול קארל מלון ושות' (מינוס היריקות על ילדים ביציע), ואחרון חביב, את הנער, מס' 8, שהיה בכלל אמור לשחק בשרלוט, אבל ג'רי ווסט הבין שהוא ייתן לו את מה שאדי ג'ונס החתולי בחיים לא ייתן – נצחונות ברגעים שבאמת משנה.

זהו, תנו לי לחזור בזמן ולהיות שם כשזה קורה/ קרה. סחבק מוכן לשלם הרבה עבור המכונה שתאפשר זאת, כי איך אפשר להשאר אדיש לסלוגן כמו I LOVE THIS GAME ובכלל לנסות להשוות את אז לדבר המעייף הזה שנקרא NBA  של ימינו?