אחרי אוסטרליה וצרפת, מגיע תורו של הגראנד סלאם השלישי של העונה. מדובר כמובן על הטורניר היוקרתי ביותר. ווימבלדון
לא רק שמדובר בטורניר הנחשב ביותר, לאורך השנים שוחקו בו המשחקים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הטניס, מה שהופך את הדירוג הזה למשימה כמעט בלתי אפשרית. בגלל שהשארתי מקום רק לחמישה משחקים גדולים, לצערי לא מעט משחקים מפורסמים נשארו בחוץ.
ואחרי שאמרנו את זה, הנה חמשת המשחקים הגדולים מווימבלדון לאורך השנים.
5. אנדי מארי נגד נובאק דג'וקוביץ' גמר 2013
77 שנים אחרי הזכיה האחרונה של שחקן בריטי בווימבלדון, ושנה בדיוק אחרי שנכשל בגמר מול פדרר, הגיע האלוף האולימפי מלונדון אנדי מארי כדי לשים סוף לציפייה. אל הגמר הוא הגיע מול המדורג ראשון, נובאק דג'וקוביץ' שחיפש זכיה שניה בווימבלדון.
מארי נעזר בקהל המקומי כדי לעלות ל1-0 במערכות. דג'וקוביץ' שבר בפתיחת המערכה השניה ועלה ליתרון 4-1 במשחקונים. מארי לא נלחץ, שבר בחזרה כדי להשוות, ואז שבר שוב במצב של 5-5 כדי לנצח גם את המערכה השניה.
המערכה השלישית נפתחה עם שבירה מהירה של מארי, שנתנה הרגשה שהמשחק בדרך להיגמר. דג'וקו, הזכיר שוב למה הוא היה המדורג ראשון באותה תקופה, שבר פעמיים ועלה ליתרון 4-2. מארי שוב ניצל את הדחיפה של הקהל כדי לשבור פעמיים בעצמו, ולמצוא את עצמו במצב שהוא מגיש לזכיה בטורניר, באחת המערכות היותר הפכפכות שנראו.
דווקא במצב של 40-0 במשחקון המכריע, וכשהוא מגיש, מארי לא עמד בלחץ ודג'וקוביץ' השווה ואף הגיע לנקודת שבירה. רק שהבריטי, שכבר ראה לפני שנה את ההזדמנות לעשות היסטוריה בורחת לו, שוב עמד בלחץ. אחרי שהציל את נקודת השבירה הזאת, ואז עוד שתיים שבאו בעקבותיה, הוא שוב מצא את עצמו בנקודת אליפות כשהוא מגיע אליה אחרי שהצליח לזכות בנקודה שכבר נראתה אבודה לחלוטין. את נקודת האליפות הזאת, דג'וקוביץ' כבר לא הצליח להציל. חבטה שלו שהלכה לרשת שמה סוף לציפייה ונתנה סופסוף לבריטניה אלוף משלהם בלונדון אחרי קרוב ל80 שנה.
אמנם זה לא היה המשחק הכי איכותי, אבל רגע חשוב ומשמעותי בהיסטוריה של הטורניר, מבחינתי זה מספיק כדי להיכנס לחמשת הגדולים.
4. רוג'ר פדרר נגד אנדי רודיק גמר 2009
אחרי הזכיה של פדרר סופסוף ברולאן גארוס מוקדם יותר באותה השנה. כשגם בווימבלדון נדאל לא עמד בדרכו בגלל הפציעה, פדרר התעקש להפוך את 2009 לשנה בה הוא משתלט מחדש על צמרת הטניס העולמית ושם את עצמו על הדרך כגדול הטניסאים. ובאמת הוא הגיע לאותו גמר כשהוא בשוויון במספר תארי הגראנד סלאם עם מי שהחזיק בשיא באותו זמן פיט סמפראס (לשניהם היו 14 תארים), וכל זה כשהוא מפסיד רק מערכה אחת בכל הטורניר. מולו התמודד אנדי רודיק שחיפש זכיה שניה בגראנד סלאם מאז 2003, לנקום בפדרר על ההפסדים הקודמים מולו באותו מעמד, ולנסות לערער את השליטה שלו ושל נדאל בכל מה שקשור בזכיה בטורנירים הגדולים.
שני הטניסאים הצליחו לשמור על ההגשות שלהם לאורך כמעט כל המערכה הראשונה. פדרר קיבל הזדמנות לעלות ליתרון בשלב משמעותי במערכה כשהשיג נקודת שבירה במצב של 5-5 במשחקונים, ואפילו הצליח לנצל אותה. רק שאחרי בדיקה של 'עין הנץ', מסתבר שהכדור שלו היה בחוץ. זה היה הכי קרוב שהשוויצרי הצליח להגיע, כי רודיק הצליח בסוף לשמור על ההגשות שלו ומיד לשבור בדרך ליתרון 1-0 במערכות.
במערכה השניה שני השחקנים הצליחו לשמור על ההגשות שלהם והלכו לשובר שיוויון. למרות שרודיק כבר השיג ארבע נקודות מערכה, הגשות מוצלחות של פדרר ועוד שתי חבטות קלות ליד הרשת של האמריקאי שהלכו החוצה, הפכו את התוצאה ופדרר הצליח להשוות ל1-1. גם המערכה השלישית הלכה לשובר שיוויון, וגם אותו פדרר לקח ועלה ליתרון 2-1 במערכות. בשלב הזה רודיק היה נחוש לא להגיע לעוד שובר שיוויון, הוא שבר יחסית בתחילת המערכה ושמר על ההגשות שלו בדרך ל2-2.
במערכה המכרעת גם פדרר וגם רודיק שומרים על ההגשות שלהם כשהם מציגים טניס ברמה הגבוהה ביותר. האמריקאי הצליח לעלות את הרמה שלו בהתאם ליריב ולמעמד, כשהוא לא נותן לפדרר לאיים על ההגשות שלו. השוויצרי לעומת זאת, המשיך להראות את היכולת שהביאה אותו על צמרת הטניס העולמית, וגם כשרודיק הגיע לנקודת שבירה הוא הצליח לצאת ממנה.
בסוף, אחרי 29 משחקונים מותחים, פדרר הצליח בסוף להגיע לנקודת אליפות על ההגשות של רודיק, במצב הזה רודיק קיבל כדור לחבטת כף יד שהלכה לשמיים ונתנה את התואר לשוויצרי. פדרר שוב לקח חלק בגמר מדהים על הדשא בלונדון, רק שבניגוד לגמר בשנה שלפני, הוא יצא מנצח, ויותר חשוב מזה, הוא הפך לשיאן הזכיות בגראנד סלאמים כשהוא עוקף את סמפראס עם התואר ה15 שלו.
3. ג'ון איסנר נגד ניקולס מאהו סיבוב ראשון 2010
משחק בסיבוב הראשון לא היה אמור להופיע כאן. בטח לא משחק בין המדורג 23 לבין טניסאי לא מדורג, בטח במשחק ששוחק בכלל במגרש מס 18. ואכן, בסוף היום הראשון, כשהגשה מוצלחת של איסנר בשובר שיוויון נתנה לו ניצחון במערכה הרביעית וקבעה 2-2 במערכות, אף אחד מהנוכחים לא חשב שהמשחק בדרך להיכנס להיסטוריה, גם לא כשהמשחק הופסק בגלל החושך והמערכה החמישית תוכננה להיות משוחקת רק ביום שלאחר מכן. עד כאן לא משהו חריג.
ביום למחרת שני הטניסאים חזרו לשחק כשלרוב הצופים ברור שתוך מקסימום שעה וחצי הם יזכו לראות מנצח ויהיה אפשר להמשיך למשחק הבא. אף אחד לא חשב שהשניים לא יהיו מוכנים לוותר והצליחו לשמור על ההגשות שלהם שוב ושוב ושוב. גם כשאיסנר השיג כבר כמה נקודות משחק, מאהו הצליח להגן עליהן. באמצע היום כבר היה ברור שמתרחשת היסטוריה והמשחק הפך רשמית למשחק הארוך ביותר אי פעם. כל זה לא אמר שהמשחק היה קרוב לסיום, בטח לא אם שואלים את השניים שעל המגרש. אחרי 100 משחקונים(!) ששוחקו במערכה החמישית, אפילו לוח התוצאות הרים ידיים והפסיק לעבוד. לעומתו, איסנר ומאהו לא הראו שהם מתכוונים לעצור בקרוב.
בינתיים כל תשומת הלב של עולם הספורט עברה להתמודדות ביניהם. איסנר שוב הגיע לנקודת משחק ושוב לא הצליח לנצל אותה במה שהיה המהלך האחרון ביום השני, כששוב המשחק הופסק בגלל החושך. נקבע שביום למחרת השניים ימשיכו את המערכה החמישית, כשרק היא לבד שוברת את השיא מבחינת אורך משחק לעומת כל משחק אחר בהיסטוריה. ביום השלישי המשחק כבר הפך להיות האטרקציה המרכזית, כשאיסנר ומאהו שוב מצליחים לשמור על ההגשות שלהם וגורמים לכולם לחשוב שאולי המשחק הזה כבר לא ייגמר לעולם.
אבל בסוף הוא נגמר. איסנר הצליח, סופסוף, לנצל את אחת מנקודות המשחק שהגיע אליהן, ולעצור את השעון על 11 שעות ו5 דקות של טניס. האמריקאי כצפוי הפסיד בשלוש מערכות בסיבוב השני כשהוא לא באמת יכל לעמוד בעומס. אבל הוא יכול בהחלט להתגאות במשחק הזה שלו ושל מאהו, כששניהם שוברים על הדרך כל שיא אפשרי בהיסטוריה של הענף, ומספקים ביחד את אחד המשחקים הגדולים שהיו אי פעם.
2. נובאק דג'וקוביץ' נגד רוג'ר פדרר גמר 2019
זה היה אמור להיות אחד הרגעים הגדולים בקריירה של פדרר, אולי הגדול מכולם. אחרי ניצחון על נדאל בחצי הגמר, ואחרי עוד משחק לפנתיאון, כשהוא פעמיים חוזר מפיגור מערכה, ומצליח להציל שבירה מוקדמת של הסרבי במערכה החמישית. הבעיה היתה שהיריב שלו היה דווקא דג'וקוביץ', שבשנים האחרונות מוכיח שלא משנה מי היריב שלו, או באיזה משטח מדובר, הוא עדיין מסוגל לנצח. לא סתם הוא הגיע לגמר הזה כשהוא מדורג ראשון. המשחק היה צמוד לאורך כמעט כל הדרך. דג'וקוביץ' פעמיים עלה ליתרון אחרי ניצחונות בשובר שיוויון, פדרר פעמיים השווה. המערכה החמישית הלכה והתארכה עד שפדרר השיג סופסוף שבירה, ואפילו עלה ליתרון 40-15 במשחקון שאחרי. את ההמשך כולם מכירים.
האמת היא שגם לפני נקודת האליפות הכפולה של פדרר זה כבר היה גמר ענק, מהגדולים שהיו בווימבלדון. שוב שניים משלושת הגדולים, שוב מערכה חמישית שמתארכת, שוב מעל ארבע שעות של טניס מעולה. מבחינת פדרר לא יכלה להיות דרך טובה יותר לזכות, להגדיל את הפער במספר תארי הגראנד סלאם, להוכיח שהוא עדיין יכול לנצח כל יריב בכל מעמד. ובמצב של 8-7 במשחקונים, כשהוא מגיש עם שתי נקודות אליפות, התסריט הזה כבר ישב אצל כולם בראש. אצל כולם חוץ מדג'וקוביץ' מסתבר, הוא החליט שהסיפור של הגמר הזה יהיה אחר.
ובסוף, למרות שהגמר הזה סיפק כל כך הרבה רגעים בלתי נשכחים, מה שייזכר זה קודם כל המשחקון ה-16 במערכה המכרעת. עד עכשיו לא ברור לי איך פדרר, שכבר הוכיח כמה פעמים לאורך הקריירה שברגעים המכריעים הוא שומר על קור רוח, לא מצליח לנצח עם שתי נקודות אליפות, ואחרי זה עוד מפסיד בשובר שיוויון מכריע. מהצד השני, צריך להוריד את הכובע בפני דג'וקוביץ', שפעם נוספת הוכיח שהוא אחד מהגדולים שהיו, באחת הזכיות המרשימות שהיו.
חוץ מהדיון על המעמד של שלושת הגדולים, המשחק הזה גם פתח את הדיון לגבי המשחק הגדול בהיסטוריה. למרות שלא חסרים טיעונים לטובת המשחק בין דג'וקוביץ' לפדרר, אני עדיין חושב שהיריבות של פדרר ונדאל תמיד תהיה גדולה יותר, ולכן המשחק הזה רק במקום השני אצלי.
1. רפאל נדאל נגד רוג'ר פדרר גמר 2008
חוץ מהעובדה שהגמר הזה כלל את מי שלדעתי הם שני הטניסאים הגדולים בהיסטוריה, התקופה בה התקיים המשחק הזה היא בעיקר מה שהופכת אותו לדעתי למשחק הכי גדול שהיה בווימבלדון, ובטניס בכלל. באותה תקופה היתה שליטה די אבסולוטית של השניים בסבב, דג'וקוביץ' רק התחיל את העלייה שלו ובכל גראנד סלאם היה כמעט ברור שאחד מהשניים יזכה בסוף. לראות את שניהם נפגשים שוב כששניהם בשיא הקריירה ועל הבמה הגדולה ביותר, גרם לציפיות מהמשחק הזה להיות בשמיים, והתוצאה היתה בהתאם.
פדרר הגיע כמובן כפייבוריט, הוא הרי נחשב כבר אז לאחד מהגדולים בהיסטוריה. הוא היה בלתי מנוצח על דשא באותו הזמן, ובאותה השנה בווימבלדון הוא ניצח די בקלילות מבלי לאבד אף מערכה עד הגמר. נדאל נחשב אז כיחיד שיכול להתחרות מול השוויצרי. למרות שבפעמיים הקודמות שהם נפגשו בגמר בווימבלדון פדרר יצא עם ידו על העליונה, היתה תחושה שהכל יכול לקרות ושאנחנו בדרך לקבל עוד קלאסיקת טניס. בסוף קיבלנו את ה-קלאסיקה.
אחרי שנדאל עלה כבר ל2-0 במערכות וההרגשה היתה שווימבלדון סופסוף תקבל אלוף חדש אחרי חמש שנים, הגשם התערב בפעם הראשונה. כשהשניים חזרו למשחק פדרר ניצח בשובר שיוויון וגרם למומנטום להשתנות. אחרי שובר שיוויון גם במערכה הרביעית, במהלכו נדאל כבר משיג שתי נקודות אליפות שהוא לא הצליח לנצל, פדרר השווה ל2-2. המשחק היה בדרך למערכה חמישית בדיוק כפי שראוי שיהיה בקלאסיקו של הטניס בגמר ווימבלדון. כשהמומנטום עם השוויצרי, ושני השחקנים מספקים גם טניס מעולה לאורך כל המשחק, הגשם שוב התערב. אחרי עוד הפסקה השניים חזרו למערכה חמישית שהתארכה גם היא, וכבר היה חשש שהמשחק לא יסתיים לפני החושך.
בסוף, שניה לפני שעוצרים את המשחק, נדאל הצליח סופסוף לנצח את פדרר בווימבלדון ולקחת את התואר הראשון שלו בלונדון. על הדרך הוא העלה את היריבות בין השניים לרמה חדשה, כשהגמר הזה מסמל אותה יותר מהכל. זה לבד מספיק כדי להכתיר אותו כמשחק הטניס הגדול בהיסטוריה.
