גמר גביע המדינה תמיד נופל פחות או יותר על תאריך הלידה שלי, העשרים ושלושה במאי. קרני השמש של מאי נשברו בחלונות חדר ההלבשה ואווירת קיץ שטפה את גופנו המתלבשים חולצות צהובות וכחולות, גרביים ארוכות, מגנים. קשרנו את נעלינו בתקווה שלא יפתחו לעולם. זהו גמר גביע המדינה הראשון שלי. בתוכי ניסיתי להבין מה זה אומר: גמר גביע המדינה. מוחי שקע אל תוך מחשבות חזקות. גופי היה מצומרר וליבי פעם חזק מהתרגשות. לגיטימי. כולי הייתי לבוש ומוכן וצעדתי בחדר ההלבשה אל השירותים הסמוכים כדי להשתין ונקישות נעלי הפקקים על רצפת חדר ההלבשה היו לי למוזיקה ליווי מרגיעה. טק, טק, טק. שטפתי ידיים, שטפתי פנים, הסתכלתי על עצמי במראה – פניי קטנות וחלקות ושיערי ארוך ומגיע עד הכתפיים, סרט שחור מגן על עיניי. אני בן אחת עשרה, וזהו גמר גביע המדינה הראשון שלי.
בחור שמנמן מעט, לבוש חולצה לבנה מכופתרת וג׳ינס, נכנס אל תוך חדר ההלבשה וביקש שקט. ישבנו שקטים וקשובים והוא החל להסביר לנו על טקס הפתיחה. איך שאנחנו עולים לכר הדשא וההמנון הולך להתנגן. ״כולם יודעים את ההמנון, נכון?״ הוא שאל, וכולנו אמרנו כן. מי יגיד לא? זה ההמנון, הרי, למה שלא נדע. הוא אמר לנו שאנחנו נעמוד בשורה אחת והשופט של המשחק יעמוד באמצע, ואז יתנגן ההמנון, אנחנו נשים יד על הלב, והראה לנו איפה נמצא הלב. הוא אמר גם שכדאי שנשיר תוך כדי ונרגיש את הגאווה הלאומית. זוהי זכות לשיר את ההמנון. תיארתי איך אני שם את היד על הלב ומילות ההמנון מתנגנות בי וזורמות אל תוכי, צמרמורת חד פעמית. מעניין על מה השיר, חשבתי. מעניין על מה הגמר.
וכך קרה. כר הדשא נגלה אלינו כשטיח אדום וצעדנו בתוכו כאשר רגל ימין מובילה. אפשר לומר שמבחינתנו רגל ימין הייתה המפתח לניצחון. ליבי היה על רגל שמאל ועל שחקני היריבה שבטוח לא עלו על המפתח לניצחון. הסתדרנו בשורה אחת ישרה עם הפנים לקהל – ההורים. וההורים הסתכלו וראו איך מפעל החיים שלהם מתחיל כעת באצטדיון נס ציונה. הם הסתכלו עלינו גאים ומאושרים וחד פעמיים ואנחנו עליהם מפוחדים, מאוימים, אבודים. שקט שרר ברחבי האצטדיון ובעולם בכלל ונקישת כפתור הובילה אל השמעת ההמנון. כל האצטדיון התעטף בתקווה הלאומית וגם אנחנו. התחלתי לשיר את ההמנון בלי קול ולהסתכל על כר הדשא. התבלבלתי. בצפירה מסתכלים למטה. מהר מאוד הובלתי את פניי אל כיוון ההורים ואז ראיתי כמה אנשים מסתכלים לשמיים. כך שיניתי את עמדת הפנים פעם אחר פעם תוך כדי שאני תוהה היכן הלב שלי נמצא, ומה זה אומר בכלל, ״הומיה״?
הנפנו גביע. אני זוכר שקפצנו אחד על השני והורדנו חולצות והתרגשנו עד מחנק. חגגנו בחדר ההלבשה וכך גם כל העיר חגגה איתנו. אני זוכר שאבא שלי החזיר אותי הביתה ואני נמרחתי על הכיסא שלידו כדי להתחבא מכל האוהדים שדפקו לנו על המכוניות כדי שאצא לחגוג. לא נתנו לי להיכנס הביתה. כתבים ותקשורת סובבו אותי כדי שאתן להם משפטי מפתח על הזכייה הזו. זכייה שתיזכר לדורות. הייתי חייב לכבות את הפלאפון שלי כדי להימנע מטלפונים ומהודעות מרגיזות.
לא לא לא. המשחק התנהל כמו שמשחקי כדורגל מתנהלים ללא שום דבר מפתיע או מיוחד. לא חגגו איתנו עיר ולא חבורת אנשים קטנה, רק כמה הורים שבמקרה הם ההורים שלנו. אבא שלי החזיר אותי הביתה והכביש היה ריק כמו שכבישים בשעה הזאת ריקים. אני נמרחתי על הכיסא שלידו, מנסה להעלם מהמציאות. לעצום עין. לא לדבר עם אף אחד. נשמתי כעובר טראומה קשה ומטלטלת. נכנסתי הביתה ואמי חיבקה אותי וחדרי היה מסודר ופלאפון כלל לא היה לי. המשחק היה כל כך לא חשוב שהוא היה כמעט דמיוני. לחלוטין משחק שרירותי שהתמזל מזלו וקראו לו ״גמר גביע המדינה״. המשחק היה אשליה. הונאה. ריאלטי זול, פריק-שואו חסר משמעות. קחו ילד קטן, תתנו לו לשיר את ההמנון למרות שהוא לא יודע על מה מדובר, תתנו להורים שלו להתרגש עד כדי עיוורון, הרי זו הנוסחה המושלמת כדי לעשוק משפחות שלמות.
מה הופך ספורטאי לספורטאי מצליח? האם הכוויות שהוא חווה כל ילדותו במגרשי הכדורגל? האם הניצחון באותו גמר גביע היה הכרחי להתפתחות? האליפות בגיל עשר שאותה הוא לקח? אני תוהה מה התחרותיות הזו כילד תרמה לי בחיי. הרי בדיעבד זה אבסורד אחד גדול, זו בדיחה. הילד מתפתח משבת לשבת ומנתב את חייו לנצחונות אשר לא יועילו לו בקריירה. הוא מתרכז בהאם ניצח בשבת או לא, אך מתעלם לחלוטין מהבנת המשחק, מלימודי כדורגל, מלימודים בכלל. התחרות עושה נזק בתפיסה של הילד לגבי החיים. אמנם, החיים הם תחרות, אך רק בשלבים מאוחרים יותר. למה ילד בגיל עשר צריך להתמודד עם מעמד כמו של גמר גביע המדינה? זוהי דוגמה מושלמת למכירת אשליות ורדיפה אחרי מטרות סרק. הורים, ילדים, מאמנים נסחפים אל תוך האשליה הזו ומבזבזים הון, ומפספסים את המטרה האמיתית של תרבות ספורט: לחנך, ללמד ולפתח.
