סידרת טורים על המאמן ששינה את ליברפול, יורגן קלופ.

"כשקלופ הגיע למועדון ב 2015 הוא שינה דברים רבים, והוא התחיל מהדברים הקטנים, כמו לאחל בוקר טוב לכל אחד ואחד במועדון, ולפנות את הכלים מהשולחן בתום הארוחה", כך תיאר דז'אן לוברן, הבלם הקרואטי הותיק של ליברפול, את הגעתו של הבוס החדש לאנפילד.

ארבע שנים וקצת מאמן יורגן קלופ את ליברפול, שנמצאת בריצה חסרת מעצורים אל עבר האליפות שחומקת ממנה כ 30 שנה, כשבדרך היא אוספת את גביע האלופות וזוכה באליפות העולם לקבוצות. ארבע שנים שבהן הקבוצה ולוברן עברו אינספור אירועים מרגשים, עליות ומורדות, ניצחונות והפסדים, ובכל זאת, לוברן לא שוכח את ההתנהגויות הבסיסיות שקלופ שתל בתרבות המועדון מהרגע שהוא הגיע אליו.

אמנם אני אוהד ליברפול ולכן קשה לחשוד בי באובייקטיביות, אולם אני מאמין שמעטים יחלקו על הקביעה שכיום קלופ הוא מאמן הכדורגל הבולט ביותר על פני הגלובוס, אפילו יותר ממוריניו, פפ וזידאן. אני בוחר להימנע מהדיון מי מהם טוב יותר, מכיוון שהוא דיון עקר, ולטעמי גם מיותר, שעלול להיות מושפע מהצלחה כזו או אחרת, ומכיוון שכל אחד מהם מצליח בדרכו שלו. בחרתי להתמקד בקלופ עצמו, ולנסות להבין כיצד הגיע למעמד הבולט והיחודי שיש לו בעולם הכדורגל בפרט ובחברה ובתרבות בכלל.

תוך ארבע שנים קלופ סובב במאה ושמונים מעלות את הספינה הענקית שנקראת "מועדון הכדורגל של ליברפול" והפך אותו ממועדון המנוהל גרוע, ללא משאבים כספיים ושחלק משחקניו מעוניין לעזוב אותו, למועדון שזוכה בתארים, יציב כלכלית, מושך אליו שחקנים והכי חשוב, בעל יסודות בריאים להצלחה בשנים הקרובות על המגרש ומחוצה לו. הוא אמנם לא עשה זאת לבד, אלא יחד עם בעלים שנתנו לו חופש פעולה וצוות ניהולי ומקצועי ששיתפו איתו פעולה, אולם אין ספק שהוא הדמות הבולטת והדומיננטית והקברניט של המסע המדהים של ליברפול, ובלעדיו כל זה לא היה מתרחש.

אז מה סוד הקסם של קלופ?
מה הוא עושה כל כך נכון ומדויק, שנראה שכל דבר שהוא נוגע בו, פשוט פורח ומצליח?
איך הוא לקח שלוש קבוצות שונות, שהיו בכיוון למטה, והביא אותן לשיאים חדשים?
האם הוא באמת יחיד ומיוחד במינו?

קלופ הוא בהחלט יחיד ומיוחד.
אם תנסו להעלות עכשיו את דמותו בדימיונכם, אני בטוח שהחיוך הגדול שלו יהיה הפרט הראשון שתראו. אחר כך יגיעו המשקפיים, העיניים הגדולות והבוהקות, הבלורית הניצחית והצעירה יחד עם השביל שתוחם אותה, הזקן עם זריקות של שיער שיבה ולסיום היד על הלב. כמעט תמיד היד של קלופ מונחת על ליבו, וכשהיא לא שם, היא מונפת אל על ומצביעה לכיוון האוהדים ביציע. אצל קלופ גם הראש וגם הלב עובדים שעות נוספות.

תנסו להיזכר כמה פעמים ראיתם את מוריניו מחייך, או את פפ רגוע ונינוח. הם, כמו רוב המאמנים, תמיד נמצאים בלחץ מתמיד, בפחד מכישלון ובמלחמה אינסופית נגד כל העולם, וכך הם גם מתנהגים ומדברים. לעומתם קלופ, גם בזמנים הקשים ואחרי אכזבות וכשלונות, יודע לשמור על חיוך ועל גישה חיובית ואופטימית, למשחק, לקבוצה ולחיים בכלל.

בימיו הראשונים בליברפול ואפילו בסוף העונה הראשונה שלו, היו כאלה שפיקפקו ביכולת שלו להחזיר את המועדון האדום לימי הזוהר שלו בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. לימי הניצחונות והתהילה שהתחילו עם ביל שאנקלי, המשיכו עם בוב פייזלי והסתיימו בעידן דלגליש. אני מודה שגם לי היו ספקות, אבל ככל שהקשבתי לו יותר, קראתי עליו עוד ועוד והסתכלתי בעיניים פקוחות עליו ועל דרכי התנהגותו, הפכתי גם אני מספקן למאמין, בדיוק כמו שהוא ביקש מאוהדי הקבוצה במסיבת העיתונאים הראשונה שלו, אי שם באוקטובר 2015:
“We have to change from doubters to believers ”

במהלך השבועות הקרובים אנסה לתת מבט מעמיק על יורגן קלופ, האדם והמאמן, כדי ללמוד את סודות ההצלחה שלו וכדי שכולנו נוכל להשתמש בתובנות הללו גם בחיי היומיום. אני אספר על האנשים שהשפיעו עליו, על קריירת המשחק והאימון שלו, על עקרונות הניהול על פיהם הוא פועל ואולי גם על הצדדים הפחות יפים שלו, כי הרי גם הוא טוען שאף אחד לא מושלם.

אולי הסימן הטוב ביותר להצלחה שלו היא העובדה ששחקנים רבים רוצים לבוא לקבוצה שהוא מאמן מכיוון שהם מאמינים שתחת הדרכתו הם יוכלו להשתפר ולהתקדם, ויותר מכך, הם מאמינים שאיתו גם הקבוצה מתקדמת ומשתפרת, ומבחינתם זה השילוב המושלם.

כשקראתי את הציטוט של לוברן שמופיע בפתיחת הטור ידעתי מיד שזו תהיה הפיסקה הראשונה. ידעתי, אולם לא הבנתי מדוע ננעלתי דווקא עליה. אחרי מספר שבועות נפל לי האסימון.
התגייסתי לשיריון ואחרי הטירונות התחלנו בקורס המקצועות בו כל אחד לומד את תפקידו בטנק. אחת ההוראות הראשונות שנתן לנו מפקד הפלוגה היתה שאסור לקרוע את שקיות הלחם הפרוס שקיבלנו בכל ארוחה, על מנת שנוכל לשמור על הפרוסות שנשארו לארוחה הבאה. הנחייה פשוטה שהיה בה מסר ברור של אחריות, משמעת, מניעת בזבוז והסתכלות קדימה. למפקד קראו אורן בן-ג'ויה ועד היום, גם אחרי שלושים וחמש שנים, אני זוכר אותו ואת ההוראה. היא הותירה בי רושם והשאירה חותם בדיוק כמו ההוראה של קלופ לפנות את הכלים מהשולחן. עליי זה השפיע לכל החיים וכנראה גם על לוברן.

בשם "ליברקלופ" השתמשתי לראשונה באוגוסט 2016, ורשמתי ש"קלופ הוא המרכז, הוא המוקד והוא הסיפור הגדול של ליברפול העונה".
רשמתי ולא ממש הבנתי עד הסוף את המשמעות שלו למועדון.
היום אני מבין יותר ומרגיש הרבה יותר.

(הטורים מתבססים על הביוגרפיה שכתב רפאל הוניגשטיין "bring the noise", ועל ראיונות וכתבות על קלופ מאת מליסה רדי, ג'יימס פירס, סיימון יוז, ברוס שונפלד, גארי האנטר ורורי סמית)