// מאת שלו קידר

אני כבר המון שנים אוהד את אינטר. זה התחיל בעיקר בגלל שהאח הגדול שלי אוהד יובנטוס והייתי חייב למצוא קבוצה אחרת לאהוד, אחרת כמות הריבים בבית יורדת ואין על מה לדבר, לפחות בגילאים היותר צעירים.

זה התחיל מאינטר של כריסטיאן ויירי ופרנצ'סקו טולדו, עבר לחאבייר זנאטי הבלתי נגמר, פשוט אגדה, שחקן עם נשמה (הייתי נכנס איתו ללחימה בלבנון). מוריניו עבר גם שם בדרך עם מיליטו והביא לנו את ליגת האלופות, אבל כבר יותר מדי שנים קשה לראות אותם. קבוצה משעממת, חסרת מעוף, שכל שנה מתחילה עם תקוות גדולות ואז מתרסקת לתוך המציאות של הליגה האיטלקית בשנים האחרונות שבה יובנטוס (שוב פעם אני מזכיר את יובה בכתבה על אינטר בכלל) שולטת בלי למצמץ בליגה. הביאו את איקרדי (שעושה הצגות), את נאינגולן שחזר בעקבות אישתו לקליארי, קנדרבה, מי לא ושום דבר לא עזר. אבל השנה אולי זה יהיה אחרת.

השינוי התחיל מהקודקוד. הביאו את קונטה, מאמן עם קבלות בשתיים מתוך חמש הליגות המובילות, שזכה באליפות גם בצ'לסי וגם ביובה (פעם שלישית גלידה). ביחד עם קונטה גם לוקאקו הגיע, ברלה וסנסי (גנבות מתוך הליגה האיטלקית) והברז עוד לא נסגר. במשחק הראשון, שנגמר לפני כמה דקות, שבו אינטר ניצחה את לצ'ה 4-0 (נכון, זו רק לצ'ה), היה אפשר לראות משהו אחר. אינטר שמחה שתוקפת ומגיעה לאינסוף מצבי הבקעה. ראיתי את לאוטרו מרטינז סוף סוף שמח ולא מדוכא על ידי ספאלטי או חוסה בצילו של איקרדי, את סנסי הגנבה מסאסולו מככב על המגרש, ולוקאקו אוי לוקאקו החלוץ שכל כך היינו צריכים. כוח מתפרץ, עוצמה ובעיקר מיקום כמו של חלוץ 9 אמיתי. כל זה בלי בכלל להזכיר את הגול המדהים של קנדרבה, שאפשר לרשום עליו את גול העונה כבר מעכשיו.

אולי לא נזכה באליפות (מקווה שאני טועה ושבסוף מאי אינטר תהיה אלופה שוב), אבל נראה שיש משהו שונה בעונה הזאת, משהו שמח יותר, בריא יותר ובעיקר משהו ששווה להשקיע שעה וחצי לראות בטלוויזיה או לטוס לסן סירו במילאנו ולא להעביר למאסטר שף או תוכנית ריאלטי זולה אחרת בטלוויזיה.