// מאת שלו קידר
אני כבר המון שנים אוהד את אינטר. זה התחיל בעיקר בגלל שהאח הגדול שלי אוהד יובנטוס והייתי חייב למצוא קבוצה אחרת לאהוד, אחרת כמות הריבים בבית יורדת ואין על מה לדבר, לפחות בגילאים היותר צעירים.
זה התחיל מאינטר של כריסטיאן ויירי ופרנצ'סקו טולדו, עבר לחאבייר זנאטי הבלתי נגמר, פשוט אגדה, שחקן עם נשמה (הייתי נכנס איתו ללחימה בלבנון). מוריניו עבר גם שם בדרך עם מיליטו והביא לנו את ליגת האלופות, אבל כבר יותר מדי שנים קשה לראות אותם. קבוצה משעממת, חסרת מעוף, שכל שנה מתחילה עם תקוות גדולות ואז מתרסקת לתוך המציאות של הליגה האיטלקית בשנים האחרונות שבה יובנטוס (שוב פעם אני מזכיר את יובה בכתבה על אינטר בכלל) שולטת בלי למצמץ בליגה. הביאו את איקרדי (שעושה הצגות), את נאינגולן שחזר בעקבות אישתו לקליארי, קנדרבה, מי לא ושום דבר לא עזר. אבל השנה אולי זה יהיה אחרת.
השינוי התחיל מהקודקוד. הביאו את קונטה, מאמן עם קבלות בשתיים מתוך חמש הליגות המובילות, שזכה באליפות גם בצ'לסי וגם ביובה (פעם שלישית גלידה). ביחד עם קונטה גם לוקאקו הגיע, ברלה וסנסי (גנבות מתוך הליגה האיטלקית) והברז עוד לא נסגר. במשחק הראשון, שנגמר לפני כמה דקות, שבו אינטר ניצחה את לצ'ה 4-0 (נכון, זו רק לצ'ה), היה אפשר לראות משהו אחר. אינטר שמחה שתוקפת ומגיעה לאינסוף מצבי הבקעה. ראיתי את לאוטרו מרטינז סוף סוף שמח ולא מדוכא על ידי ספאלטי או חוסה בצילו של איקרדי, את סנסי הגנבה מסאסולו מככב על המגרש, ולוקאקו אוי לוקאקו החלוץ שכל כך היינו צריכים. כוח מתפרץ, עוצמה ובעיקר מיקום כמו של חלוץ 9 אמיתי. כל זה בלי בכלל להזכיר את הגול המדהים של קנדרבה, שאפשר לרשום עליו את גול העונה כבר מעכשיו.
אולי לא נזכה באליפות (מקווה שאני טועה ושבסוף מאי אינטר תהיה אלופה שוב), אבל נראה שיש משהו שונה בעונה הזאת, משהו שמח יותר, בריא יותר ובעיקר משהו ששווה להשקיע שעה וחצי לראות בטלוויזיה או לטוס לסן סירו במילאנו ולא להעביר למאסטר שף או תוכנית ריאלטי זולה אחרת בטלוויזיה.
אין כמו סוף הקיץ להתאהב מחדש.
הטבלאות מתאפסות, הפגרה המשמימה מאחור ועמם הדיבורים הבטלים והמיותרים. אם לא נחלום עכשיו על מאבק אליפות כשאין פער בטבלה ועוד נקודות בקופה, אז אימתי?
כתומך אטאלנטה (כשהמאמן עוזב גם אני הולך, לכן לא רשמתי אוהד) מאחל לליגה איכותית וחזקה מהשנים הקודמות, גם אם זה יתבטא בדיעבד במיקום נמוך יותר לקבוצה מברגמו, למרות שכפי שזה נראה ומרגיש, מוכנים להתמודד ככל שהרמה והאינטנסיביות עולים.
ליגת האלופות זה צ'ופר ולא יותר. זו לא ליגה ולא לאלופות בלבד וגם אלו שכן, רובן מליגות פחות חזקות מקבוצות הצמרת באיטליה, אז שמח על ההזדמנות והפיצוי על הסגנות בגביע, אבל באמת שלא מעבר.
לגבי צפי האליפות- קונטה זה וואחד החתמה.
לראשונה בכמעט עשור שיש לכם יתרון פסיכולוגי/איכותי בעמדה חשובה זו על יובה, כי סארי עוד לא הוכיח את עצמו ברמת התארים וכיו'ב. אז התקשורת תדע לייצר לחץ, גם אם יביאו מאזן מושלם.
באופן כללי, מחבב את הליגה האיטלקית ויודע שעם כמה שינויים הם חוזרים להיות מקום ראשון בעולם כמו שהיו לדעת רבים בשנות התשעים.
אבל מה הסיכוי שיורידו את מס' הקבוצות ל 18, יעשו פלייאוף על האליפות, ישנו את שיטת הניקוד ויכניסו כמה חוקים לעידוד משחק התקפי יותר?
יפה, אז נמשיך להתמודד עם צרפת על תואר הליגה הרביעית.
ונקווה שלא תהיה אלימות מופרזת…
בהצלחה לאוהבי הכדורגל האיטלקי.
כאוהד יונייטד,זה מה שאני חשבתי על לוקאקו,חלוץ 9 אמיתי עאלק… מגושם וכבד, לא יודע להשתלט על כדור, סיומת לא טובה בכלל,כל הגולים שלו הם גולים קלים, נגיחות שהוא מנצח בגלל הפיזיות שלו, דחיקות מקרוב אחרי טוות של השוער (כמו הגול נגד לצ׳ה והגולים שלו נגד פריז בשמינית גמר ליגת אלופות).. אולי באיטליה הוא יצליח יותר. מסכים עם זה שנבנה משהו חדש, השחקנים המבוגרים יותר שלא יתאימו עצמם לשיטה עזבו (פרישיץ׳,ניינגולאן,ז׳ואו מריו) והחדשים שהגיעו הם צעירים ורעבים, לא לשכוח שזו עונת בנייה מחדש ואליפות עוד לא תקחו השנה, אבל אם גם בחלון העברות הבא תביאו שחקנים טובים והכל יתחבר אפשר יהיה להתחיל לתת פייט ליובנטוס.
בהחלט יש משהו שונה. לא רק קונטה, לפניו מארוטה. שונה , וכאוהד אינטר משונה ומוזר לי עם הצמד הזה. אבל אליפות ואשכח להם את המקורות 🙂