אני רוצה להיות כמו טומי

ההתלבטות הראשונה בכתיבת הטור היתה ביחס לכותרת שלו. היו לי לא מעט אפשרויות:
חי את החלום
איש של קבוצה אחת
היכל התהילה כפול שתיים
הלב והנשמה של הסלטיקס
גדול מהחיים, תרתי משמע
סמל
פורסט גאמפ של ה NBA
האיש ששידר מהלב
שחקן, מאמן, פרשן, צייר

טומי היינסון נפטר בשבוע שעבר בגיל 86.
ב 1956 הוא נבחר ע"י הסלטיקס בדראפט ומאז הוא עם הקבוצה, כשחקן, כמאמן וכפרשן טלוויזיה ורדיו. במשך 64 שנים הוא ליווה את הקבוצה והיה שותף בדרך כלשהי לכל האליפויות שלה. רוב אוהדי הקבוצה אינם יודעים מה המשמעות של לאהוד אותה ללא היינסון מול עיניהם. אני בספק אם יש מישהו שנכח בכל כך הרבה משחקים של קבוצתו האהודה כמו טומי היינסון.

אני הכרתי את היינסון לראשונה בשנות השמונים כפרשן טלוויזיה. אי אפשר היה להתעלם ממנו או לבלבל אותו עם מישהו אחר. קולו הרועם וצחוקו המתגלגל היו ברורים והשתלבו נהדר עם אהדתו הבלתי מסוייגת לבוסטון והביקורת הבלתי פוסקת על השופטים, ביחוד כששרקו נגד הירוקים. אם אתם חושבים שמחאות השחקנים היום כנגד השופטים הן מוגזמות, כנראה שמעולם לא ראיתם או שמעתם את אלה של טומי. מבחינתו מעולם לא נשרקה שריקה נכונה כנגד הסלטיקס, ותמיד השופטים הם נגדה. למרות שכולם ידעו שהוא ירוק בנשמה וחסר אובייקטיביות לחלוטין, הוא שידר במשך שנים משחקים ברשתות הארציות, בזכות הבנת המשחק שלו, השפה העשירה, ההומור, אהבת המשחק ושמחת החיים שהוא העביר לצופים בבית.

במהלך השנים השתנה עולם השידורים והיינסון שגם התבגר, הפסיק לשדר משחקים לכולם, והפך לפרשן הבית של הסלטיקס ברשתות המקומיות. שנים רבות הוא ליווה אותם בבית ובחוץ, ובשנים האחרונות, עקב הרעה במצבו הבריאותי הוא הסתפק במשחקי בית ובתוכניות אולפן. במשך כמעט ארבעים שנה הוא שידר כדורסל, ורובן היו עם מייק גורמן, עימו הוא פיתח הבנה עיוורת שתרמה לשידור קולח ומבדר.

כמאמן ושחקן הוא הבין את החשיבות של השחקנים שמביאים אנרגיה והתלהבות למשחק. בשנות התשעים הסלטיקס קירטעו וגימגמו וטומי חיפש סיבות להתלהב ולהתרגש, והוא מצא את וולטר מקארתי, שהיה אמנם שחקן מחליף, אבל התבלט כשחקן אנרגטי וחסר פשרות, שאינו מוותר על שום כדור. היינסון התאהב במקארתי ואת הזעקה שלו "I Love Waltahh" בכל פעם שמקארתי עשה מהלך אגרסיבי, מכירים כל אוהדי בוסטון. מקארתי שיחק שמונה עונות בקבוצה, כנראה גם בזכות הקשר עם היינסון שהיה לו ערך שיווקי.

היינסון השתדל להכיל את השינויים במשחק, אבל המשיך לדרוש מהשחקנים לרוץ ולהתאמץ כתנאי להצלחה, והמשיך להתלהב מאותם מהלכים ואירועים שבהם שחקנים עשו מאמץ יוצא דופן על המגרש. הוא התלהב מאלה שהשתטחו על הפרקט, נאבקו על כל ריבאונד וקפצו מעבר לשורה הראשונה כדי להגיע לכדור שעף החוצה. על מהלכים כאלה, של מאמץ, מאבק ונחישות, הוא נתן לשחקנים צל"ש, או בשפתו "tommy point", ובסיום כל משחק העניק פרס לאחד השחקנים, "tommy award", על מאמץ יוצא דופן במשחק. פעמים רבות הוא נתן את הפרס לשחקני המשנה של הקבוצה, כדי להבליט אותם, בניגוד להערצה הקבועה לכוכבים. השחקנים הוקירו את נקודות הציון הללו ושמחו על ההכרה שקיבלו בזכותן, והן הפכו למטבע לשון בשפת הספורט בארה"ב, ובמשחקים רבים הונפו שלטים שקשורים אליהם, מתוך רצון למשוך תשומת לב ולזכות בזמן מסך.

טומי נבחר בדראפט ע"י הסלטיקס ב 1956 כבחירה טריטוריאלית, פטנט שהיה בשנים הראשונות של הליגה, ונועד להגביר את האהדה לקבוצות, ע"י גיוס שחקנים שגדלו בסביבה הגאוגרפית הקרובה אליהן. כבר בעונתו הראשונה הוא היה שותף, יחד עם בוב קוזי והרוקי ביל ראסל, לאליפות הראשונה של בוסטון, בגמר הראשון שלה. היינסון היה שחקן נשמה מהרגע הראשון, לא חשש מאתגרים, וכיכב במשחק השביעי בסידרת הגמר הראשונה שלו, עם 37 נקודות ו 23 ריבאונדים. בשמונה העונות הבאות עם היינסון הקבוצה הגיעה מדי שנה לגמר, ולמעט עונת 1958, היא ניצחה בכל סדרות הגמר.
היינסון שהקפיד על חיים לא ספורטיביים, ואהב לשתות ולעשן, לעיתים גם בזמן משחקים, פרש ב 1966, ועבר לעבוד בביטוח במקביל לעבודה ברדיו ובטלוויזיה המקומיים.
חלק מהשידורים היו יחד עם רד אאורבך, והיינסון סיפר שבמהלכם הוא הציע את עצמו כמאמן אחרי פרישת ביל ראסל. בשנות השבעים שימש היינסון כמאמן הסלטיקס וזכה איתה בשתי אליפויות, ב 1974 ו 1976. בזכות הישגיו כשחקן ומאמן הוא נבחר פעמיים להיכל התהילה של הכדורסל, כאחד מארבעה בלבד שזכו לכבוד הזה (האחרים היו ג'ון וודן, ביל שרמן ולני ווילקינס).

אין ספק שהיינסון השאיר חותם משמעותי על הפרקט, על הספסל ומאחורי המיקרופון, אולם יתכן ואת התרומה הגדולה ביותר לתהליכים שעברה הליגה הוא עשה דווקא כעסקן. היינסון כיהן בתחילת שנות השישים כנשיא איגוד השחקנים. אז זה היה אירגון חלש, שנאבק מול הבעלים והנהלת הליגה, על מעמדו ועל השגת תנאים בסיסיים לשחקנים, כמו פנסיה, מאמני כושר וזמני משחקים סבירים. משחק האול סטאר של חורף 1964 היה אמור להיות המשחק הראשון שיועבר בשידור ישיר, והיתה לו חשיבות עצומה בקידום מעמד הליגה וביסוסה הכלכלי, והשחקנים הבינו שזו ההזדמנות שלהם. היינסון, שעבד באותה תקופה כסוכן ביטוח ולכן שלט בעולם הביטוח והפנסיה, הבין את חשיבות הנושא. מספר שעות לפני המשחק הודיעו השחקנים בראשות היינסון, ביל ראסל, רוברטסון וביילור, כי הם לא יעלו לשחק אם הליגה לא תכיר באיגוד ולא תענה לדרישותיהם. הבעלים התפוצצו מכעס, איימו על השחקנים, אולם לבסוף ויתרו והסכימו לכל הדרישות. איגוד שחקני ה NBA היה האירגון הראשון שזכה להכרה בספורט האמריקאי ועד היום הישגיו הם הגדולים ביותר. לולא אותה שביתה כנראה שהשחקנים לא היו זוכים לתנאים המפליגים מהם כולם נהנים היום. סביר להניח שהמחאה של 2020 לא היתה מתממשת לולא ההצלחה של האיגוד בראשותו של היינסון ב 1964.

טומי היינסון, שנכנס פעמיים להיכל התהילה, היה כל חייו איש של קבוצה אחת, שבשבילה הוא היה הסמל, הלב והנשמה. הוא היה גדול, תרתי משמע, זכה בכל תואר אפשרי, וחווה את כל האירועים הגדולים של ה NBA כמעט מהקמת הליגה. הוא שידר מהלב ואמר את מה שהרגיש וראה, בלי לעשות חשבון, אבל גם בלי לפגוע או להעליב, מכיוון שכולם ידעו שזו לא הכוונה שלו. בין המשחק, האימון והשידור הוא מצא גם זמן לצייר.
עבורי, כאוהד בוסטון סלטיקס, טומי חי את החלום.

פעם, אחרי שהפנמתי שלא אהיה כוכב כדורגל או כדורסל, רציתי להיות שגיא כהן, כי מה יכול להיות טוב יותר מאשר לראות כדורגל בכל העולם מהמקום הכי טוב במגרש או לאכול בחינם במסעדות הכי טובות.
היום אני רוצה להיות כמו טומי.