חשיבות הסמל בספורט הקבוצתי יכולה להיות מאוד מכריעה. הסמל הוא הדעות הקדומות שיש על כל קבוצה. לדוגמא מכבי תל אביב, מכבי חיפה, תמיד יהיו קבוצות מרתיעות ומאיימות, לא משנה מה סגל השחקנים שלהם, אפילו הפועל תל אביב תמיד תהיה קבוצה שחקוקה בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי כקבוצה חזקה (זו הסיבה היחידה שהיא עוד איכשהו הצליחה להיות תלויה בעצמה ולא ירדה כליל). כדורגל זה לגמרי דת, וסמלים זה דבר חשוב בכל דת. כשחקן שיחקתי בשני ״סוגים״ של סמלים, וכל פעם חשתי את האנרגיות שזה משרה בי. כשחקן מכבי תל אביב בנערים הרגשתי מה זה לשחק מול סמלים שהם לכאורה נחותים ממני, וכשחקן בני יהודה הבנתי פתאום מה זה להגיע אל מול סמל כמו מכבי תל אביב. בשני המקרים אתה יכול להפיק מהאנרגיות יכולת חיובית, וגם להפך, האנרגיות יכולות להשפיע עליך בצורה שלילית.
תחילת העונה המגמגת יחסית של הפועל באר שבע הציתה בי תקווה. לא, לא שקבוצה אחרת תיקח אליפות, אלא תקווה שסמל חדש יכול להבנות כאן, סוף סוף – סמל חדש שלנצח יהיה סמל של עוצמה ושל הרתעה. והדבר הזה יכול לקרות רק אם הפועל באר שבע לא תזכה באליפות השנה.
עד כה הפועל באר שבע נראתה כדוברת שפה אחרת בכדורגל הישראלי – לחץ תקשורתי לא משפיע, מגיעה למשחקים גדולים, פוגעת בזרים, לא מתבזה באירופה, לא מתבטלת מול הקטנות בליגת העל, אבל העונה זה קצת יותר קשה, ולא כי הליגה הפכה להיות חזקה מידי. זה לא שהפועל חיפה, שכרגע נמצאת במקום הראשון, בנתה איזה משהו מאיים, ההפך – אם היה בה איזשהו ניצוץ שמתאים להגדרה ״פליאוף עליון״ (לאו דווקא של ליגה ישראלית ספציפית, אלא פלייאוף עליון כמו שאתם מתארים לעצמכם, שש קבוצות חזקות מאוד שגם מקום שש יכולה לאיים על מקום ראשון), אז היא הייתה מסיימת את המשחק בשבת בניצחון. עדיף לכדורגל הישראלי שקבוצות ברמה כזאת לא יתפסו מקום בטעות באירופה. אמנם בני יהודה נתנה איזשהו קמפיין רומנטי, אבל זה עדיין לא מצביע על התקדמות. רק הבלחה. וסך הכל הכדורגל הישראלי כרגע בנוי מהבלחות, אבל שום דבר שמהווה בסיס לעתיד. לרגע אחד צץ לו איזשהו שחקן, ואנחנו נדהמים. לכמה מחזורים מנצנצת לה איזו קבוצה – ואנחנו נדהמים. פתאום הנבחרת עושה תיקו באיזה משחק גדול – ואנחנו נדהמים. אבל אחר כך הכל שוקע וההבהוב מפסיק והנצנוץ דועך וההבלחה מתגלה. לרגע אחד נראה שהעתיד מבטיח ולרגע שני אנחנו חוזרים להתרפק על העבר.
אבל זה העולם, בגדול. והכדורגל הישראלי הוא כמו תמיד דוגמא מוקצנת. מי שזכה לתקוע יתד בתקופה היותר שמרנית של העולם זוכה היום להיות חקוק בהיסטוריה. קבוצות כמו קרית שמונה או הפועל חיפה בעונות האליפות היחידות שלהן לא הצליחו לצבור תאוצה ולהפוך לקבוצות ישראליות שאפשר להיזכר בהן כמשהו היסטורי משמעותי או סמל אמיתי של קבוצה חזקה. הן היו עוד הבלחה קטנה. גם בית״ר ירושלים בתקופת האליפויות האחרונה שלה לא הצליחה לבנות לעצמה סמל של קבוצה שלנצח תהיה סמל לעליונות. מה שמחזיק אותה בשנים החלשות שלה זה הקהל והאצטדיון (שזה אכן עוד נדבך משמעותי), אבל האם אנחנו מסוגלים להכיל קבוצה חדשה שתצבע מחדש את הכדורגל כאן? האם זה יכול לקרות?
בסופו של דבר, הפועל באר שבע לא תיקח אליפות. אבל אז היא תצטרך להוכיח לכל הכדורגל הישראלי שהקבוצה הזאת כאן כדי להישאר לעד. בינתיים, היא סך הכל קבוצה שלקחה שתי אליפויות והגיעה להישגים אירופיים מרשימים – אבל ההיסטוריה יכולה למחוק קבוצות כאלה במהירות. באר שבע לקחה כבר שתי אליפויות ברצף בעברה ולא חתמה את עצמה כקבוצה משמעותית. הפועל פ״ת לקחה חמש ברצף וגם לנתניה היו שנים יפות. אז למה שהעתיד של באר שבע לא יהיה דומה? מעניין יהיה לראות מה יקרה כאשר זה יקרה. איך האוהדים יגיבו? מה תהיה ההתנהלות? היכן יהיה ברק בכר? לאן ילכו השחקנים? האם נראה המשכיות? ההסתכלות צריכה להיות לאורך טווח של עשר או עשרים שנים, האם הפועל באר שבע תשאר אותה אחת? בכל מקרה, אני מאוד מקווה שכן והבסיס אכן נראה מבטיח. כי מה שהכדורגל הישראלי צריך זו קבוצה שתשבור את ההבלחות של הכדורגל הישראלי. קבוצה שתתקע מסמר נצחי בעולם ובתרבות שכל כך קשה להיות משמעותי בה.
כל עוד באר שבע תאסוף אליפויות, היא תחייה על הרצף שלה – היא תהיה בסוף סגנית, ואפילו מקום שלישי, הפועל באר שבע צריכה להיות דוגמא שהיא לא סתם קבוצה לכמה עונות. אלא לנצח. שעוד עשרים שנה היא עדיין תהיה אימת הליגה. גם אם תסיים מקום חמישי, ושישי, עדיין קבוצות יגיעו לשחק נגדה כשבתת מודע שלהן זו באר שבע האימתנית, לא משנה אם הם מעליהם בטבלה או מתחתיהם.
הפועל באר שבע כעת בונה את הסמל שלה לעתיד, כי זה בקלות יכול להימחק עוד כמה שנים. נפילה כלכלית או עונה שקצת לא מתחבר וההתרסקות יכולה להגיע בקלות. אחר כך קהל מתחיל להיות עצבני והתקשורת תופסת צד חזק. ומאמנים מתחלפים. אמנם נשמע כמו תרחיש לא הגיוני להפועל באר שבע של היום, אבל זה הכדורגל הישראלי, וזו עדיין באר שבע – כמו שזה קורה בחיפה וכמו שזה קרה במכבי תל אביב בעבר, זה יכול לקרות גם לבאר שבע. אבל ההבדל הוא שמכבי חיפה תמיד תהיה מכבי חיפה ומכבי תל אביב תמיד תהיה מכבי תל אביב. הסמל שלהן על החולצה והשם שלהן זו כבר תוספת משמעותית, לטוב ולרע. הסמל שלהן זה משהו שתמיד מהדהד ולא דועך לעולם. והם השיגו את זה בכבוד. עכשיו זו ההזדמנות של הפועל באר שבע גם להפוך לכזאת, לעולם לא להוריד את הרגל מהגז.
הכדורגל הישראלי לחלוטין צריך עוד סמל כזה – שיהיה חקוק כסמל מרתיע, מאיים וחזק. גם כאשר לא יהיה זכר להפועל באר שבע המדהימה של היום.
