כנראה שאבדה תקוותינו.
כנראה שאין מצב שנקבל סידרת גמר ארוכה ומותחת, ונצטרך להסתפק במשחקים צמודים.
אם אחרי משחק כמעט מושלם של קליבלנד שבו לברון ואירווינג קולעים כמו קבוצה מלאה (77 נקודות) ובאחוזים של דיאנדרה ג'ורדן שרק מטביע (55%) הם מצליחים להפסיד בהפרש מינימלי אז כנראה שבאמת אין להם סיכוי מול האימפריה הצהובה מהמערב.
נכון שבשנה שעברה הם עשו מהפך כמעט דימיוני, אבל זה היה מול חצי סטף קארי ובלי הבחור הגבוה הזה שמתעקש לקלוע שלשות ברגעי הקלאץ' של המשחק.
המשחק השלישי בין קליבלנד לגולדן סטייט היה משחק הפלייאוף הטוב ביותר שראיתי השנה. כל הכוכבים נתנו הופעה ענקית, הקצב היה מסחרר, וההובלה התחלפה בין הקבוצות ובהפרשים קטנים. כל כך שונה משני המשחקים הראשונים וכל כך דומה בתוצאה הסופית. ניצחון לווריירס, הפסד ללברון.
בכל משחק יש רגע אחד או שניים שנשארים בזיכרון ומגיעים לסרטי ההיילייט של הליגה. בדרך כלל זה שלשות מנצחות (דוראנט?) או דאנקים כוחניים (לברון?). שני הרגעים שאני לוקח מהמשחק הזה הם מבצעי הגנה שבשניהם היה מעורב לברון ג'יימס.
במחצית הראשונה לברון היה בדרך לעוד דאנק על הראש של גולדן סטייט אלא שאז קארי צלל מתחת גלגלי הרכבת הדוהרת וחטף למלך ההמום את הכדור. אותו קארי שיש לו מוניטין של "חור בהגנה" ושקליבלנד תקפו אותו שוב ושוב מהפתיחה לקח סיכון ועשה מה שמעטים מעיזים לעשות, והצליח. את המבט של לברון אחר כך אפשר להצמיד לערך תימהון במילון אבן שושן.
במחצית השניה גולדן סטייט יצאה למתפרצת עם מסירה ארוכה לתומפסון. היחיד שרדף אחריו היה המלך. לברון רדף וקליי ברח, לברון הגביר ותומפסון גם. ממש לפני הסל הבין המלך שזה אבוד והחליט לוותר. אני צעקתי לו מהספה שחבל על המאמץ ועדיף שישמור כוחות לסיום, אבל הוא לא הקשיב וזו היתה עוד לבנה בקיר ההתשה שהווריירס בנו סביבו. בדקות האחרונות כבר לא נותרו בו כוחות. ולמרות זאת הוא עדיין השחקן הטוב ביותר בעולם. פול פירס לא חושב כמוני והוא קבע שהסתיים עידן לברון ומתחיל עידן דוראנט. זה קצת אירוני שתקופת שלטון המלך התחילה בהפסד על האפס בסידרת הגמר ב 2007 מול הספרס ותסתיים, כנראה, בסוויפ דומה אחרי עשור.
קליבלנד הפסידה את המשחק על קו השלוש ועל הלוח משני צידי המגרש. בהגנה היא לא הצליחה לעצור את הווריירס שקלעו באחוזים מטורפים מהשלוש, 48%, ובהתקפה הם החטיאו יותר מדי שלשות (27%). בקרב על הכדורים החוזרים הווריירס ניצחו בקטן, 37-44, אבל ניצחו. אתה לא תנצח את גולדן סטייט אם אתה מובס בקרב על השלוש ומפסיד בקרב על הריבאונד. אחד מהם קליבלנד חייבת לנצח אם היא רוצה להישאר בחיים.
כשאני מנסה לנתח איפה קליבלנד טעתה אני חוזר לחוזה הענק שקיבל טריסטאן תומפסון לפני שנתיים ועורר הרבה תהיות גם אז. הוא היה אחרי סידרת גמר מרשימה ולברון רצה אותו לצידו. אלא שבכדורסל המודרני אין מקום לשחקן מסורבל שאין לו יכולת לקלוע משלוש או אפילו מקצה הרחבה, ושיכול לעזור לרווח את המשחק. פאצ'וליה עושה את אותה עבודה בהרבה פחות דולרים. התרומה שלו בסידרה היא אפסית, אבל המקום שהוא תופס תחת תקרת השכר הוא אינסופי. נכון שאז דוראנט היה במקום אחר ואף אחד לא דימיין שהוא יגיע לווריירס, אבל בדיעבד קליבלנד יכלה לנצל הרבה יותר טוב את הכסף. היא פשוט קנתה כלי נשק למלחמה הקודמת ולא למלחמה הנוכחית ויותר גרוע היא בנחיתות גם למלחמה העתידית.
אולי אני ממהר להספיד את הקאבס אבל צריך צירוף מקרים יותר נדיר מזה שהביא את דוראנט לשחק עם קארי כדי שיהיה בסידרה הזו סוג של מהפך או אפילו ניצחון בודד של קליבלנד. נראה לי שרק הרחקה מוחלטת של דריימונד מהסידרה ופציעה קולקטיבית של שלושת ה-ק' (קארי, קליי וקווין) יכולה להציל את ג'יימס והלברונים.
בינתיים גולדן סטייט בדרך לסוויפ, בדרך לעונה היסטורית, בדרך לדיון (המיותר לטעמי) על הקבוצה הגדולה בהיסטוריה, ולקליבלנד אין מה לעשות בנידון.
פשוט אין מה לעשות.
