השבוע נשבר שיא חדש מבחינתי. במודע, ללא שום התלבטויות, החלטתי שיש לי דברים חשובים יותר לעשות מאשר לראות את המשחק של מכבי חיפה נגד בית"ר ירושלים. זה לא שלא פיספסתי משחקים של מכבי חיפה בעבר, אבל הפעם לא היה בי אפילו שמץ אכזבה מהחמצת השידור.
הלכתי לשחק כדורגל (אני לא בטוח שאם חן עזרא היה טועה בדרך לסמי עופר ועוצר אצלנו במגרש היו בוחרים אותו בכוחות). בכל זאת, למרות מה שרשמתי קודם, לחצתי על הקלטה ביס מקס לפני שיצאתי מהבית, אולי אף אחד לא ידבר על המשחק ואוכל לחזור הביתה ולראות, בתקווה לניצחון ירוק. למזלי, היה מי שצעק מבחוץ 1:0 לבית"ר. תחושת אכזבה נוראית מלווה בהקלה אדירה, לא הייתי צריך לשבת לראות משחק מחפיר 85 דקות בשביל שוב להתאכזב. תחושת בטן עמוקה גרמה לי להבין שמיד יגיע גם ה-2:0 (או שזה היה החומוס של הצהריים). ככה זה כשאתה כבר כל כך מיואש מהקבוצה שלך. לפחות גול של אצילי, עוד כמה נקודות בליגת החלומות.
חיפה היא קבוצה שהרגילה את אוהדיה כל כך הרבה שנים לכל כך טוב ובשנים האחרונות לכל כך רע, אבל נראה ש"הכל כך רע" רק בתחילת הדרך. בשנים האחרונות מכבי חיפה התחילה את העונה בצורה איומה, לרוב בתחתית, איבדה סיכוי לתואר מהר מאוד ואז בלי הלחץ, השתפרה מעט וסיימה את העונה לפחות בפלייאוף העליון. וזאת בדיוק הבעיה העונה לדעתי, בגלל ריטואל הפתיחה האיומה – שיפור – פלייאוף עליון, נוצרה התחושה שהקבוצה לא באמת בסכנת ירידה. לפני כל משחק אני שומע את הפרשנים מדברים על זה שהפעם זה קורה, הפעם מכבי חיפה מתפוצצת, ניצחון על עכו וזהו חזרנו לדרך הנכונה, תיקו בדקה ה-90+ עם תשעה שחקנים מול מכבי פ"ת מבשר את השינוי ו… כלוםםםם.
אבל נעזוב רגע את הפרשנים, יש הרגשה שגם השחקנים בינם לבין עצמם אומרים "יהיה בסדר". נכון המצב לא טוב, אליפות לא ניקח, אבל שניים-שלושה ניצחונות על הקטנות ונסיים שוב מקום שישי עם חוזה לעונה הבאה, כי תכל'ס לא היה כזה גרוע. אז זהו שלא! העונה זה נראה ממשי מתמיד. זה לא רק שלא משחקים טוב, שזה לא מתחבר, שלא הולך, עם זה הייתי חי בשלווה. זה פשוט שאין להם את זה, הם ממשיכים להגיע למשחקים כמו קבוצת צמרת במין ביטחון כזה ששחקן יריב יראה אותם ויעשה במכנסיים. השחקנים נעים על סקאלה שכוללת את "אלה שיכולים ולא רוצים" בצד אחד ו"אלה שממש רוצים ולא יכולים" בצד השני. כשאת קצוות הסקאלה מאיישים אלירן עטר בצד אחד ודקל קינן בצד השני, אני אשאיר לכם לנחש מי באיזה צד, כל השאר נבלעים איפשהו באפרוריות במרכז הסקאלה.
אני זוכר לרוני לוי חסד נעורים מהקדנציה הקודמת שלו בחיפה. לא אהבתי בזמנו את מחאות האוהדים נגדו בעונה הרביעית והחמישית. גם אני טעיתי בתחילת העונה כשהאמנתי בעיוורון לאמירה הטיפשית שרוני לוי הוא הרכש הטוב ביותר של מכבי חיפה, אבל יש דברים שהקבוצה יכולה לעשות גם כשלא הולך וגם כשהביטחון בריצפה, אולי "יכולה" זה קצת מוגזם, "צריכה" לעשות תהיה הגדרה טובה יותר, וזה להילחם. והמאמן, מעבר להחדרת מוטיבציה וביטחון, צריך לדעת לבנות להם שיטה שמתאימה לשחקנים שלו, טוב גם פה כנראה הגזמתי, נתחיל משיטה, אחרי זה שאולי גם תתאים לחומר השחקנים.
בעונות קודמות מה שבלט יותר מכל היה שאין שיטה. אתם מוכשרים, תנצחו, עזבו תנועה בלי כדור, עזבו סגירה של קווי המסירות של היריב, תבקיעו וזהו. זה לא עבד. אז בא רוני לוי לבנות שיטה ו… כלוםםםם. מקווה מאוד שהקבוצה תתעורר ומהר, כי אחרת סמי עופר יארח בעונה הבאה את הפועל אשקלון, בית"ר ת"א/רמלה והפועל רמת גן ואנחנו האוהדים ניסע ללוד, עפולה וקריית גת.
