אני כנראה לא מחדש לכם כלום, אבל הכדורגל שלנו, איך לומר, הוא לא משהו להתגאות בו.
ברמת הנבחרת הדיון כבר נטחן עד דק. בעוד נבחרות כמו איי פארו עושות שיפור עצום ואלבניה מגיעה לאליפות אירופה ומסיימת לפנינו במוקדמות המונדיאל, חוסר ההצלחה שלנו בולט מאוד. ברמת הקבוצות אנחנו מתקשים לשלוח קבוצה לליגת האלופות ואם כבר הצלחנו, אנחנו לא מהווים יריב אמיתי באף משחק, בעוד קבוצות מקפריסין ואזרבייג'אן מגיעות לשלב הבתים ומצליחות להתמודד עם הגדולות של אירופה.
רעיונות רבים מועלים, ביניהם, הצורך בהשקעות גדולות בשלב הילדים והנוער, בניית מגרשי אימונים, השקעה במאמנים ועוד. אבל כל זה עולה כסף והרבה. גם רעיונות שלא דורשים השקעה מרובה של כסף, כמו הגבלה/הורדה של מספר הזרים, חובת שיתוף צעירים מתחת לגיל מסויים וחובה של קבוצות לכלול בסגל שלהם אחוז מסויים של שחקני נוער, לא הוכיחו את עצמם בעבר.
אז מה עושים? איך בכל זאת בונים ליגה טובה יותר? ויותר מכל, איך עושים את זה כשאין את התשתית התרבותית לכך? איך לוקחים ליגה קיימת והופכים אותה לטובה יותר במסגרת הכלים הקיימים? בעולם קיימות מספר דוגמאות למדינות שניסו להרים את הליגה שלהם שלב אחד למעלה, חלקן מתיימרות להוות תחרות לחמשת הליגות הגדולות, חלקן רוצות להתקדם ולהוות מוקד משיכה לשחקנים שיסייעו בהעלאת הרמה הכללית.
השתלטות עויינת
בשנים האחרונות חזינו במספר ניסיונות, רובם לא מאורגנים, של עשירי העולם להשתלט על קבוצות. באנגליה המגמה ברורה ולרוב גם מניבה תוצאות, במקומות אחרים בעולם ורוסיה היא דוגמא לכך, ניסיונות אלה נכשלים. ב-2011 השתלט המליארדר הרוסי, סוליימאן קרימוב, על אנז'י מחצ'קלה הרוסית והחתים שחקנים כמו רוברטו קרלוס וסמואל אטו תוך התחייבות להשקיע 50 מיליון דולר מידי שנה. זה נכשל. בישראל ראינו את זה קורה, בהיקפים קטנים הרבה יותר כמובן, בהפועל תל אביב לדוגמא, מה שהוביל בסופו של דבר את הקבוצה לרדת ליגה.
סין
הנשיא שי גינפינג (Xi Jinping) בנה תוכנית לעשר שנים (2015-2025) במסגרתה תוכפל ההשקעה בספורט הסיני ליותר מ-600 מיליארד פאונד. הרעיון הוא להביא לכך שסין תעפיל לכל מונדיאל ובעתיד גם תתמודד על אירוח אירוע מסוג זה. בסין קיימת הגבלה על מספר הזרים לארבעה (שלושה יכולים לשחק בו זמנית), ועם כל כך הרבה כסף, לא פלא שהכסף מושקע בכוכבים. בליגה הסינית משחקים היום קרלוס טבס (בעל השכר הגבוה בעולם), אוסקר, האלק, ערן זהבי ועוד.
ארה"ב
עוד ליגה יחסית חדשה (הוקמה ב-1993 כחלק מזכייה באירוח הגביע העולמי של 1994). גם בארה"ב הבינו שאם רוצים לבנות ליגה ראויה, צריך להשקיע כסף. על מנת להביא כוכבים גדולים חוקק חוק השחקן המיועד (The Designated Player Rule) שבאופן לא רשמי נקרא גם חוק דיוויד בקהאם, מכיוון שהוא השחקן הראשון שהובא במסגרת החוק, החוק מאפשר לכל קבוצה להביא עד שלושה שחקנים במשכורת גבוהה. הקבוצות זוכות להשתתפות של הליגה בשכר, נכון להיום 480,625 דולר לעונה, שנחשבים בתקרת השכר ואת יתרת השכר משלמת הקבוצה כאשר הסכום העודף אינו נכלל במגבלת השכר של הקבוצה. במסגרת החוק הזה משחקים היום ב-MLS שחקנים כמו דיוויד וייה, קאקה ופירלו ובעבר גם למפארד וג'רארד. דיוויד בקהאם, לדוגמא, זכה לשכר של 6.5 מיליון דולר בעונה בעקבות החוק.
שער לאירופה
הקבוצות הגדולות באירופה מפעילות מערך סקאוטינג נרחב שמתפרש על פני כל העולם. הן מצליחות להביא כשרונות אדירים מדרום אמריקה ואפריקה, אבל כנראה שגם מפספסות בדרך שחקנים רבים. בהרבה מקרים, הן יעדיפו להביא את הכשרונות האלה אחרי שכבר הוכיחו את עצמם במסגרת אירופית אחרת, קטנה יותר, גם אם זה כרוך בעלויות גבוהות יותר.
הליגה הצרפתית מספקת כבר שנים כשרונות אפריקאים לליגות הגדולות, דיידיה דרוגבה ועמונאל אדבאיור הם רק שתי דוגמאות לכך. כך גם הליגה הפורטוגלית עם שחקנים דרום אמריקאיים. אלון מזרחי עזב בזמנו את מכבי חיפה באותה עונה היסטורית בגביע המחזיקות ועבר לשחק בניס מהליגה הצרפתית השניה, או כמו שאלון מזרחי עצמו כינה אותה, "קבוצה אם-בת של רומא". הרעיון, אני מניח, היה להיעזר בקבוצה כמקפצה לליגות הגדולות באמת.
ומה אם נצליח לגרום לליגת העל שלנו להפוך להיות אותה מקפצה לשחקנים זרים לליגות הגדולות? אם נצליח ליצור לעצמנו את התדמית הזאת, אזי נצליח להביא בוודאי שחקנים טובים יותר שישפרו את הליגה. אבל איך עושים את זה?
הוו, אני מקווה שנשארתם איתי עד כאן. תהיו איתי עוד קצת.
מספר הזרים בליגה הישראלית הלך וגדל במהלך השנים. ממגבלת שני זרים אי שם בסוף שנות השמונים, אנחנו עומדים כעת על שישה זרים (כשחמישה יכולים לשחק בו זמנית). אף פעם לא הייתי תומך גדול של ריבוי זרים, אבל אם אנחנו כבר שם אז למה שלא ננצל את זה קצת?
כמות הזרים שעברו במרוצת השנים בליגה שלנו היא אדירה, את רובם גם ההיסטוריונים שבינינו לא זוכרים. אבל היו גם כמה שזכו אחרי הביקור שלהם כאן להצלחה אדירה מעבר לים (גם אם היתה זמנית ביותר). איגביני יעקובו, עמנואל מאיוקה, מוסא קונטה ואולי גם פרדראג ראיקוביץ' ועלי מוחמד יהיו דוגמאות מצויינות לכך. כולם, אגב, הגיעו לכאן כמקפצה לליגות טובות יותר. כולם בחרו בישראל כי ידעה להציע להם כסף שלא היו מקבלים במקומות אחרים. כולם הגיעו לכאן צעירים מאוד. אבל זאת לא חוכמה. השמות שציינתי התפרשו פה על פני שמונה עשרה השנים האחרונות. איך מייצרים ריכוז כשרונות כזה על פני תקופה קצרה? מחייבים את הקבוצות להשקיע בסקאוטינג.
בואו נגיד שארבעה מתוך ששת הזרים שקבוצה יכולה להביא חייבים להיות מתחת לגיל 22, בלי עבר בליגות אירופאיות (אבל אפשר להגדיר פה סט מעניין מאוד של מגבלות). כן, יהיו הרבה נפילות, במיוחד בהתחלה, עד שהקבוצות יאלצו לבנות מערך סקאוטינג ברמה גבוהה. אולי אפילו ליצור חיבור עם קבוצות אירופאיות אחרות על מנת להכשיר את השחקנים הצעירים עבורם. אבל אחרי תקופה, קבוצות יבינו שעל מנת לזכות בתארים, הן חייבות שאותם שחקנים צעירים יהיו בעלי ערך מוסף.
מה זה יעשה לליגה? בתור התחלה, ישפר את התדמית. קבוצות בעולם יבינו שאם הן מחפשות שחקנים, הליגה הישראלית היא אופציה. זה יעזור מאוד כמובן גם לשחקן הישראלי שיקבל תשומת לב גדולה יותר. עם החשיפה יתחיל להיכנס לפה כסף יותר גדול כתוצאה ממכירת שחקנים. הקבוצות יוכלו להשקיע יותר בסקאוטינג ובשחקנים, הרמה תעלה, כסף גדול יכנס גם מפרסום וטלוויזיה, הקבוצות ישתפרו וזה כמובן ישפיע באופן ישיר על הנבחרת.
כמה כסף צריך להשקיע בשביל שזה יקרה? 50 ש"ח על בורקסים לישיבת ההתאחדות או המנהלת הבאה בה יעבור החוק הזה.
בהצלחה.
