אטלנטה פאלקונס קיימים 51 שנים והופיעו עד כה רק פעם אחת בסופרבול.
הסופרבול חוגג גם הוא יום הולדת 51 השנה. סימן לאליפות ראשונה?
היסטוריה:
הפאלקונס הצטרפו לליגה בעונת 1966 ולקח להם שתים עשרה עונות להגיע למאזן חיובי ועוד עשרים עונות נוספות כדי להגיע בפעם היחידה, עד העונה, לסופרבול.
בסיום עונת 1998, הגיעה הקבוצה למשחק הגדול ושם נוצחה, די בקלות, ע"י דנבר ברונקוס 34-19.
אטלנטה מעולם לא היתה מהקבוצות הבולטות של הליגה או מהאירגונים שנמצאים באופן עקבי בצמרת. מדי מספר שנים היו הבלחות של עונות מוצלחות אולם ללא המשכיות או עיקביות.
הקבוצה לא יצרה כוכבים גדולים וגם כאשר גייסה בדראפט שחקנים מעולים, הם בד"כ לא שיחקו בקבוצה לאורך כל הקריירה, בשל הישגיה ומעמדה הנחות.
השינוי הגיע בעונת 2008 בה החל לאמן מייק סמית', שיחד עם הקוורטרבק מאט ראיין, הצליחו לבנות כמעט מדי עונה קבוצה תחרותית שהגיעה לפלייאוף במשך ארבע מתוך חמש העונות הבאות.
הגיעה, אבל תמיד היה חסר לה עוד מרכיב ואולי קצת מזל כדי לעשות את שני הצעדים הקטנים הנוספים: הגעה לסופרבול וזכיה בו.
לקראת עונת 2015 ולאחר שלוש שנים נטולות פלייאוף, מונה דן קווין כמאמן הקבוצה, לאחר ששימש במשך שנתיים כמתאם ההגנה של סיאטל, איתה הוא הגיע פעמיים לסופרבול. זו היתה חוליית ההגנה הטובה ביותר בליגה ובזכותה סיאטל זכתה בתואר ב 2013 והפסידה בגמר ב 2014 לניו אינגלנד, אותה הוא יפגוש השנה שוב.
מאני, מאני, מאני:
אטלנטה תשלם העונה משכורות בסך כולל של 155 מיליון דולר, כששני הכוכבים שלה הם גם המרוויחים הגדולים ביותר. הקוורטרבק, מאט ראיין, הרוויח העונה 23 מ' דולר והתופס, חוליו ג'ונס, הרוויח 19 מ' דולר. השחקן הבא בסולם השכר הרוויח רק 6 מ' דולר.
הדרך לפיסגה:
הפאלקונס נוצחו במשחק הראשון של העונה ע"י טמפה-ביי, אבל אח"כ השיגו ארבעה נצחונות רצופים, השתלטו על הבית שלהם והובילו אותו עד לסיום העונה, אליו הגיעו עם מאזן 11 – 5.
אחרי שבוע מנוחה בסיבוב הראשון בפלייאוף, הם אירחו את סיאטל סיהוקס וניצחו 36 – 20, עם הצגה מושלמת של מאט ראיין (338 יארד, 3 ט"ד).
בגמר ה NFC הם אירחו את גרין ביי ואת עושה הניסים שלה, הק"ב ארון רוג'רס, למשחק שהסתיים למעשה כבר במחצית הראשונה. הפאלקונס הביסו את הפאקרס 44 – 21 עם עוד הצגה של ראיין (392 יארד, 4 ט"ד) ושל ג'ונס שתפס 7 כדורים, מהם 2 ט"ד ו 180 יארד. שני המרוויחים הגדולים פרעו חלק מהשטרות.
התקפה, התקפה, התקפה:
אטלנטה היתה העונה קבוצת ההתקפה הטובה ביותר בליגה. נקודה.
המוח מאחורי ההתקפה הוא קייל שאנהאן, שמשמש כמתאם ההתקפה זו השנה השניה, וכנראה האחרונה מכיוון שהוא בדרך לאמן את סן פרנסיסקו.
שאנהאן הוא זה שמתכנן את המהלכים ומחליט מתי ליישם אותם תוך כדי משחק. בד"כ הוא מתחיל משחק עם כעשרים מהלכים מתוכננים שאותם הוא מבצע במלואם, כמעט ללא התחשבות בתוצאה או בצורת המשחק של הגנת היריב. לאחר מכן הוא קובע את המהלכים בהתאם להתפתחויות.
הוא נחשב מאמן מבריק שמייצר מהלכים מפתיעים ולא קונבנציונלים, בהם הוא משתמש בשחקני ההתקפה במגוון תפקידים ומיקומים. הכתבה בקישור מציגה חלק מהתרגילים של אטלנטה ומדגימה את המורכבות שבתכנון מהלכים, ויותר מזה את רמת האימון הנדרשת כדי לבצע אותם היטב.
הקבוצה השיגה השנה שיא של כמעט 34 נקודות למשחק (חמש יותר מהשניה בדירוג) כשהיא מסיימת שלישית ביארדים במסירות וחמישית ביארדים בריצה.
מאט ראיין השיג השנה מספרים מעולים והוא נחשב לאחד המועמדים המובילים לזכיה בתואר ה MVP. הוא מסר העונה ל 4944 יארד (שני בליגה) והשיג 38 ט"ד (שני) לעומת שבעה איבודים בלבד, שהוא יחס פנטסטי. ראיין הוביל את הליגה בממוצע יארדים למסירה עם 9.3 יארד, כלומר כמעט כל מסירה שלו הביאה את הקבוצה לדאון ראשון או ממש קרוב לכך.
השינוי הגדול העונה הגיע בזכות שיפור משמעותי במשחק הריצה, הן בזכות הקו הקדמי שפותח את נתיבי הריצה, והן בזכות השילוב של שני רצים צעירים שמחלקים ביניהם את העבודה, פרימן (מספר 24) וקולמן (26).
כשמשחק הריצה עובד טוב, ההגנה אינה יכולה להתמקד במשחק המסירות ולכן הלחץ שלה על הק"ב ועל התופסים חלש יותר, וזה מה שקורה השנה ליריבות של אטלנטה, שהשיגה העונה על הקרקע 1928 יארד (חמישית בליגה). השניים יודעים גם לתפוס כדורים ברמה גבוהה ולכן מהוים חלק חשוב בהתקפה המגוונת של הפאלקונס, ש 13 משחקניה השיגו השנה תפיסה לט"ד. מדובר בפיזור הגדול בתולדות הליגה.
דרך אגב, אטלנטה היא הקבוצה היחידה העונה שפתחה עם חמישייה קבועה בקו הקדמי שלה, ללא פציעות וללא שינויים, מה שמביא אותם לתיאום מושלם.
אספקט נוסף שבו ההתקפה בולטת הוא המרחק שהתופסים משיגים בריצה אחרי תפיסת הכדור, והוא בד"כ קריטי להתקדמות לאורך המגרש וליכולת לצבור נקודות. אטלנטה מובילה את הליגה עם שישה יארד אחרי התפיסה, אולם ההגנה של ניו אינגלנד היא בין הטובות בליגה בעצירת הריצה אחרי התפיסה.
המפתח לנצחון:
בהנחה שההתקפה תשיג את המנה שלה, המפתח לדעתי מצוי בהגנה, שהלכה והשתפרה לאורך העונה והגיעה לשיאה בשני נצחונות הפלייאוף. אין בה כוכבים גדולים אבל היא מורכבת מחבורה צעירה, אתלטית וקשוחה.
הדרך המוכרת לנצח את הפאטריוטס היא להפעיל לחץ ולתקוף שוב ושוב את טום בריידי, עם מספר גדול של שחקנים (בליץ) ובכך להשאיר את החלק האחורי חשוף יותר, מה שמאפשר לתופסים של הפאטס מרחב פעולה גדול יותר. בשנה שעברה דנבר, עם אחת ההגנות הטובות בהיסטוריה, ניצחו כך את הפאטס בפלייאוף. הסיכון הוא שמולך עומד בריידי, שיודע לקרוא נהדר את מהלכי ההגנה והוא בין המוסרים המהירים בליגה.
הגנת אטלנטה תקפה בפלייאוף את הק"ב מולה יותר מאשר בעונה הסדירה ועשתה זאת בהצלחה רבה. לא בטוח שמול בריידי ובליצ'ק, המנוסים והמתוחכמים, זה יספיק, אלא אם זה יעשה בצורה מושלמת.
נו, אז מה יהיה?
האם מאט ראיין, המכונה MATTY ICE (לא ברור למה), ינער מעליו את תדמית הצ'וקר ויגזול מבריידי אליפות חמישית והיסטורית?
האם מאמן העונה השניה ינצח את שועל הקרבות הותיק?
האם הדרום ינצח הפעם את הצפון?
האם נציגת אטלנטה, העיר שיש לה רק תואר מקצועני אחד, תנצח את נציגת ניו אינגלנד ובוסטון, עמוסת התארים והאליפויות?
אטלנטה בחרה לשחק בתלבושת האדומה שלה. הסטטיסטיקה אומרת שבד"כ הקבוצה שמשחקת בלבן מנצחת בסופרבול. האם הפאלקונס ינצחו הפעם את הסטטיסטיקה?
לא משנה אם זו תהיה אליפות ראשונה לאטלנטה או שוברת שיאים לבריידי ושות', בכל מקרה צפוי סיום הוליוודי מרגש.
מאחר ובשנתיים האחרונות טעיתי בכל הימורי הפוטבול שלי, ובשביל איש יקר שחי אי שם חשוב לי שאטלנטה תנצח, אז הפעם אשתוק.
