אז מי הגדול מכולם?

מדי פעם חוזר ועולה הויכוח לגבי מי הגדול מכולם. לא משנה באיזה ענף ספורט מדובר או מי השמות שנזרקים לאוויר, אני יכול להגיד בזהירות שמדובר אולי על הויכוח הכי אמוציונלי של חובבי ספורט.

מן הסתם יש שמות שלגביהם יש קונצנזוס מוחלט, לעומת ספורטאים אחרים שתמיד יהיו לגביהם סימני שאלה. זה תלוי גם בענף בו הם מתחרים, אבל לדעתי בעיקר בתקופה וביריבים שלהם. בכל מקרה, אני רוצה לנסות ולהבין על מה אנחנו מסתכלים כשאנחנו באים להחליט מי הגדול מכולם.

אז די ברור שבשביל להיכנס לדיון צריך קודם כל הישגים. אליפויות, גביעים, שיאים אישיים וכל תואר שאפשר להשיג. כמה שיותר יותר טוב. רצוי שההישגים האלו יגיעו לאורך תקופה ארוכה, די ברור שספורטאי שהיה בשיא רק למשך שנתיים, נגיד, לא באמת יכול להיחשב כגדול יותר ממי שהיה בטופ במשך עשור לצורך העניין. הרבה אנשים גם יגידו על מישהו שהוא יותר גדול אם במשך הקריירה הייתה לו יריבות עיקרית מול קבוצה או מתחרה ספציפיים. יריבות כזאת עוזרת לקריירה של אותו ספורטאי להיראות יותר מרשימה. זה מוביל אותי לעניין הנראטיב. בין אם מדובר בסיפורים הקטנים שקרו על המגרש ובין אם מדובר בחיים האישיים, אין ספק שככל שהסיפור של ספורטאי מסוים יותר מעניין, כך הוא ייזכר יותר על ידי האוהדים (ואם עשו עליו גם דוקו אז בכלל מעולה).

המדד האחרון לדעתי הוא הפופולאריות של הספורטאים. כלומר, ברור שככל שספורטאי מסוים יהיה יותר פופולארי אז יהיו יותר אנשים שיחשיבו אותו כגדול מכולם. אני מתייחס גם לשאלה כמה הוא התפרסם גם מחוץ למגרש. אם הייתה לו השפעה כל כך גדולה גם מעבר לספורט, ואם גם אדם מהרחוב שלא בקיא מכיר את השם שלו, כנראה שהוא באמת הגדול מכולם.

אז עכשיו, כשיותר ברור איך אני משווה בין הספורטאים, אפשר לצלול פנימה ולבחון איך זה בא לידי ביטוי בענפים השונים. הבהרה קטנה לפני. אני לא אנסה לקבוע פה מי יותר גדול, אלא רק מנסה להציג את הקייס של כל אחד מהמועמדים על פי הפרמטרים שציינתי.

נתחיל בענפים האולימפיים. בגלל שמדובר בספורט יחידני, הרבה יותר קלה ונוחה ההשוואה של התארים. גם בגלל שמדובר באירוע יוקרתי כמו האולימפיאדה, אז ברור שספורטאים שזוכים בכמה מדליות זהב אוטומטית נחשבים לגדולים גם בקנה מידה היסטורי, שלא נדבר על העובדה שאם מישהו זוכה במספר אולימפיאדות שונות, זאת הוכחה לכך שהוא נשאר בטופ למשך שנים.

אז בראש טבלת המדליות של כל הזמנים ניצב השחיין מייקל פלפס, שהפך עם השנים לפרצוף של עולם השחייה. עוד ספורטאי שהפך להיות שם נרדף למדליות זהב ושיאי עולם הוא האצן יוסיין בולט, שכנראה היה הספורטאי הפופולארי ביותר בעולם וגם מחזיק בשיאי עולם ב100 ו200 מטר שלא נראה שישברו בקרוב. גם פלפס וגם בולט הם דוגמה לשניים שגם שלטו בענף שלהם, וגם נחשבים גם כיום לקונצזוס.

ספורטאי אחר, קצת פחות מפורסם, אבל לא פחות גדול הוא טדי רינר, הג'ודוקא הצרפתי, שהחזיק ברצף של 154 ניצחונות רצופים בתקופת זמן של לא פחות מ9 שנים. אמנם הוא לא השם הראשון שקופץ לראש כשמדברים על הגדול מכולם, אבל אני לא חושב שיש עוד מישהו שהוזכר או יוזכר פה בהמשך שביטל לחלוטין את התחרות בענף שלו כמו רינר. אם נלך לעבר היותר רחוק אז אפשר למצוא שני שמות שגם זכו במדליות זהב אולימפיות, אבל נחשבים לאגדות בעיקר בגלל הסיפור האישי שלהם ושל הזכיות. הראשונה היא המתעמלת נדיה קומנצ'י, שכבר בגיל 14 זכתה בזהב אולימפי תוך כדי שהיא הראשונה לקבל ציון מושלם. השני הוא האתלט האמריקאי ג'סי אוונס, שגם החזיק בזמנו במספר שיאי עולם בריצות קצרות ובקפיצה לרוחק. הוא בעיקר זכור מאולימפיאדת ברלין ב1936 כשזכה ב4 מדליות זהב ועוד בתור ספורטאי שחור לעיני הצמרת הנאצית. גם קומנצ'י וגם אוונס נזכרים עד היום בזכות סיפור הרקע שלהם, דבר שיכול להכניס אותם אפילו כיום לרשימה של הגדולים ביותר.

הזכרתי פה את רינר בג'ודו, אבל לא רק על המזרן יש ספורטאים גדולים בהקשר של אומנויות לחימה. לא מזמן נכתב פה על המקום של חביב נורמאגומדוב בתור הלוחם הגדול מכולם בMMA. אחת הטענות שעלו שם היא בין השאר שהפרסום לו זוכה הרוסי ביחד עם הפרישה שהוסיפה לו עוד טיפה הד תקשורתי שכנראה עזר לקייס שלו בויכוח. עוד לוחם גדול, או יותר נכון מתאגרף גדול, הוא כמובן מוחמד עלי שגם זכה במספר אליפויות עולם וכנראה גם ככל שעבר הזמן הסיפור שלו רק הלך והתעצם מה שגרם לדמות שלו להיחשב גדולה עם השנים. ביחד איתו חייבים להזכיר גם את מייק טייסון שכמו מוחמד עלי גם שלט בזירה בשיאו וכשמוסיפים לכך את הדמות השנויה במחלוקת שהוא היה מחוץ לזירה מקבלים סיפור שרק מוסיף לגדולה שלו בצורה משונה.

מה לגבי התחום המוטורי? פה כבר מדובר על ענפים יותר איזוטריים ונישתיים, כך שהשאלה מי הגדול מכולם נקבעת בעיקר על ידי העובדה שאם יש שם שמוכר גם למי שלא עוקב באדיקות אחרי הענף מכיר, כנראה שהוא ראוי להיכנס לדיון. בפורמולה1 עד השנים האחרונות לא הייתה שאלה ומייקל שומאכר היה השם הראשון שעולה לראש. בתקופה האחרונה העליה של לואיס המילטון אולי פתחה מחדש את המאבק. בכל מה שקשור לאופנועים, השם הבולט ביותר שרכב לאחרונה הוא ולנטינו רוסי האיטלקי. ממשיכים על הכביש, רק הפעם עם קפיצה קטנה לתחום האופניים. פה כבר מדובר בדיון רגיש, בעיקר בגלל רוכב אמריקאי ספציפי שכדאי אפילו לא להזכיר את שמו. חוץ ממנו יש את אגדת האופניים הבלגית אדי מרקס. להישגים שהוא הגיע בשנות ה60 וה70, אף רוכב כנראה לא ישיג עוד. ללא ספק אגדה כמעט בלתי מעורערת.

הזכרתי מקודם את עניין היריבות והעובדה שיריבות גדולה עוזרת בנראטיב של שני היריבים להיחשב כגדולים מכולם. היריבות הכי גדולה שקיימת לדעתי בספורט העולמי היא זאת בין רוג'ר פדרר לרפאל נדאל בטניס. שניהם גם נמצאים בטופ העולמי למשך כבר קרוב לעשרים שנה, ושניהם ממשיכים לנפץ שיאים ולזכות בכמות פסיכית של גראנד סלאם. בעצם הם עשו כל מה שצריך בשביל להחשיב ספורטאי לגדול מכולם. דווקא מנקודת הפתיחה הזאת, הצליח נובאק דג'וקוביץ' לצמצם מהם את הפער ואפילו להעפיל עליהם בחלק מהזמן. כך נוצר לנו הקרב המשולש הגדול מכולם בדיון האינסופי על הגדול מכולם ספורט הלבן. כל זה נכון כשמדובר בטניס הגברים. בנשים יש שליטה מוחלטת של סרינה וויליאמס בעשרים השנים האחרונות שזה לפעמים מרגיש כאילו היא מתחרה בענף נפרד. 

אין ספק שאם יש קהל אוהדים שהפך את הדיונים על הגדולים מכולם לספורט בפני עצמו הם האמריקאים. ובהקשר הזה אני רוצה לציין את הדיונים שקיימים לגבי הגדולים מכולם בפוטבול ובכדורסל.

נתחיל מהפוטבול, שם יש שם אחד שהוא מעל כולם. מדובר על ספורטאי שאף אחד לעולם לא ישחזר את הישג השיא שלו. הכוונה היא לאל באנדי וארבעת הטאצ'דאונים שהשיג במשחק בודד. חוץ ממנו, שני השמות הבולטים הם צמד הקוורטרבקים פייטון מאנינג וטום בריידי. השניים היו מהשמות הבולטים של המאה ה-21 ובמשך יותר מעשור רשמו הישגים אישיים וקבוצתיים מרשימים. כמו בטניס, העובדה ששניהם גם שיחקו באותה התקופה וגם היו בטופ לאורך לא מעט שנים, שמה את שניהם כמועמדים רציניים.

ועכשיו לכדורסל, מדובר בנושא די רגיש כי להרבה אוהדים עצם זה שיש בכלל דיון זה כבר לא לגיטימי. מבחינתם, מהרגע שמייקל ג'ורדן עלה על הפרקט לראשונה, נגמר הוויכוח. ברור שמדובר באגדת כדורסל ובמועמד המוביל מבחינתי להיחשב בכלל כגדול כל הספורטאים בהיסטוריה, אבל בכל זאת אי אפשר להתעלם מהקריירה של לברון ג'יימס. אז למרות הווינריות של ג'ורדן והסיפור שלו שמצליח ליצור באזז כל כך גדול גם שנים אחרי הפרישה (כמו שהריקוד האחרון הוכיח), ג'יימס הצליח גם להתעלות מעל שאר השחקנים ולהיחשב כגדול ביותר בדור הנוכחי וגם טיפה להתנער מהצל של ג'ורדן. לדעתי זה כבר מספיק כדי להכניס אותו לרשימה.

חייבים כמובן גם להזכיר את הדיון שקיים גם בכדורגל. נתחיל מאגדת העבר, דייגו מראדונה. הארגנטינאי עד היום נחשב במקומות מסויימים בעולם לסוג של אל (בעיקר בארגנטינה ודרום איטליה). רק לאחרונה, כשהוא חגג יומולדת 60, ראינו כמה השפעה יש לו אפילו כיום על אוהדי הכדורגל בעולם ובאמת שאין צורך לפרט כמה הוא היה ועדיין הכי גדול לטענת רבים. מי שמצליח או יותר נכון מצליחים להעפיל עליו הם ליונל מסי, שכמו במספר דוגמאות שהיו פה התחיל את הקריירה כשהצל של מראדונה תמיד עליו. ולמרות זאת, הפרעוש סיפק לאורך השנים תצוגות כדורגל שלא מהעולם הזה שבהחלט מחזקות את מעמדו היום כגדול הכדורגלנים לפי דעת הרוב.

כשמזכירים את מסי, חייבים לציין גם את כריסטיאנו רונאלדו, שביחד עם הארגנטינאי לוקח חלק ביריבות הכי גדולה שהיתה אי פעם בכדורגל העולמי. היריבות הזאת, ביחד עם השליטה המוחלטת שלהם ברוב המוחלט של התארים הגדולים בשנים האחרונות, שמים את שניהם במאבק מתמיד על התואר הגדול מכולם.

אז כן, כנראה שבנוגע לשאלה מי יותר גדול, אנחנו לא נשיג תשובות חד משמעיות ובכל מקרה נמשיך ליהנות להתווכח בנושא. אז עד הפעם הבאה שהוא יעלה, לפחות יהיה אפשר להבין אולי טיפה יותר לעומק, איך בוחרים את הגדול מכולם.