את הטור הזה, אני כותב כמה שעות אחרי סיום UFC254 שהיה אירוע די מטורף, והסתיים בצורה מאוד דרמטית ומשמעותית למחלקת המשקל הקל של ה UFC. בואו נדבר מעט על מה קרה, ואחרי שנסכם את האירוע, אוסיף עוד כמה מילים על לוחם חד פעמי. מכיוון שכולכם כמובן התייצבתם לצפיה, אין צורך להפנות אתכם לטור שכתבתי לפני האירוע, ולתחזיות שנתתי שם.

נתחיל בקרב שפתח את הקארד המרכזי – יאן קוטילבה נגד מאגומד אנקלייב. אתמול, אחרי שכבר כולנו היינו מוכנים לקרב החוזר הזה, פורסם שאחד מאנשי הפינה של קוטילבה יצא חיובי בבדיקת הקורונה, וכמעט השלמנו עם העובדה שהנה עוד פעם הלך הקרב… אבל יאן נבדק שוב והיה שלילי, והקרב יצא אל הפועל. לתומי, חשבתי שקוטילבה יתחיל את הקרב באופן מאוד אגרסיבי וינסה ללחוץ את הרוסי. להפתעתי הוא פתח את הקרב בסבלנות, וניסה להילחם בסגנון יותר שקול. בדקה או שתיים הראשונות זה נראה בסדר, עד שאנקלייב פגע בו בקאונטר די "דרך-אגבי" שהפיל אותו לקרקע. קוטילבה קם, ניסה להמשיך, ושוב אנקלייב שלח מכה, שלא נראתה כמשהו שהוא ממש התאמץ להוציא, וזאת כבר שלחה את קוטילבה לקרקע ואת אנקלייב לעבר ניצחון בנוקאאוט בסיבוב הראשון. פה כבר לא היתה "הצגה" ולא עניינים. אנקלייב שם חותמת על הניצחון הקודם, ועכשיו יחפש לקבל יריב מדורג כדי לקדם את עצמו.

הקרב הבא עליו דיברתי היה בין וולט האריס לאלכסנדר וולקוב. גם פה בחרתי לא נכון, אבל להזכירכם, הסברתי שמדובר בשני לוחמים עם מבנה וסגנון לחימה שונים זה מזה, ומי שיצליח לכפות את סגנונו – ינצח. ובכן, זה היה הרוסי ששלט ללא עוררין בטווח, ובעזרת אספקה בלתי פוסקת של מכות, מדוייקות ומתוזמנות היטב, ביצע ריכוך מתמשך של היריב במשך הסיבוב הראשון. דקה ורבע לתוך הסיבוב השני, הוא שלח בעיטה לגוף של האריס שסיימה את הקרב הלכה למעשה.

הקו מיין איבנט הפגיש כאמור את האלוף לשעבר, רוברט וויטאקר עם ג'ארד קאנונייר. האוסטרלי, הדגים שוב לכל מי שצריך היה תזכורת, למה הוא נחשב ללוחם ברמה הכי גבוהה. The reaper שבעבר פגש כבר מתאבק עם פצצות בסוף היד (יואל רומרו), וסטרייקרים יותר טכניים מקאנונייר (לאחרונה דארן טיל), הראה שוב עליונות כלוחם שלם, מול האמריקאי שהוא מאוד חזק, אבל לא מספיק מתוחכם. תצוגת האיגרוף, התנועה והתזמון המושלם של וויטקאר – בעיקר בג'אב – די שיתקה את קאנונייר, שאומנם פגע כמה וכמה פעמים ברגל של וויטאקר עם בעיטות מפחידות. השופטים קצת עשו חסד לטעמי עם קאנונייר. לדעתי וויטקאר שוב ניצח קרב מסוכן מאוד, באופן די ברור ודי בהילוך שיוט. הוא נמצא לדעתי מרחק של עד קרב אחד מקרב חוזר מול ישראל אדסניה, שלפחות על פי הקרב הראשון ביניהם, נראה כלוחם היחיד במשקל הבינוני שטוב ממנו.

הקרב המרכזי של הערב הפך לתצוגת תכלית של האלוף הבלתי מנוצח, חביב "הנשר" נורמאגומדוב שהסב לג'סטין גייטג'י את ההפסד הכי מפכח בקריירה שלו. גייטג'י אמנם נלחם באופן שערורייתי, ונכנס מהר מאוד לפאניקה אבל… כל הקרדיט לחביב, שמהרגע הראשון הפעיל לחץ מושלם תוך שהוא שולט בקרב העמידה לחלוטין. למען האמת, קשה לי להרחיב על הקרב, כי קצת מביך אותי לדבר על גייטג'י, אותו אני מאוד אוהב באופן הראוי… חביב פשוט נתן קרב מושלם, שלט בכל רגע ובכל איזור של הקרב, ונראה כמו אח גדול שמשתעשע עם אחיו הצעיר למשך סיבוב אחד בשביל הכבוד, אבל סיים מהר בסיבוב השני. זו לא היתה באמת תחרות.

ומה אם אגיד לכם, שזה אפילו לא היה הסיפור של הערב?

הסיפור של הערב התחיל אחרי שהכרוז קרא בשמו של חביב כמנצח, ואחרי שהחגורה שוב הונחה, אחר כבוד על מותניו של הרוסי המצויין. בעוד המראיין מתחיל את השאלה הראשונה של הראיון של לאחר הקרב, חביב עסק בהורדת הכפפות – מה שלכל אוהד MMA אומר מיד משהו – הלוחם עומד להודיע על פרישה! ובכן, כן. חביב נורמאגומדוב, אחרי הניצחון ה 29 בקריירה ללא הפסדים, בדמעות ובסערת רגשות ברורה, הודיע על פרישה מ MMA. עבור אוהדי הספורט, מדובר ברגע מכונן של ממש. לא בכל יום, אלוף כל כך דומיננטי עוצר והולך הביתה. כפי שסופר בטור הקודם, אביו של נורמאגומדוב הלך לעולמו השנה, והיה דמות מאוד דומיננטית, לא רק בחייו האישיים של האלוף אלא גם הכוח המניע בקריירה המקצועית שלו. אחרי שניצח את כל מי שהיה לו לנצח במחלקה, ולאחר מות אביו, כנראה שהוא הגיע לרוויה ולהרגשה שאין לו יותר מה להשיג, ואולי גם שאין סיבה. בכל מקרה, היה רגע מאוד מרגש, לראות את האיש הקשוח הזה, שאיש לא הצליח לנצח בכמעט שלושים קרבות, בוכה בהתרגשות, בעצב ואולי גם בהקלה על ההישג העצום.

עד כאן, על האירוע עצמו. ועכשיו, קצת על חביב.

מיד לאחר ההודעה הדרמטית של חביב, הרשת התחילה להרעיש עם הדיון התמידי על "מי העז? (Goat – Greatest of all time), וחביב מקבל המון "קולות".

לפני שאחווה את דעתי בנידון, אזכיר לכם את כל המחמאות שהרעפתי עליו בטור הזה, כמו גם בטורים אחרים. הצבתי אותו במקום השלישי ברשימת לוחמי השנה של 2018, ובמקום השלישי ברשימת הלוחמים של העשור. רק ביום שישי כתבתי את הדברים הבאים:

חביב נורמאגומדוב, הוא אלוף ה UFC במשקל קל (155 פאונד) ומחזיק ברקורד מקצועני 28-0. אם עד לא מזמן, עוד התייחסו לרקורד שלו קצת בחשדנות, הרי שאחרי ניצחונות חד משמעיים על קונור מקגרגור ודאסטין פורייה המצויינים, קשה לפקפק בלגיטימיות שלו. יותר מכך, לאור הדומיננטיות שלו, במחלקת משקל כל כך עמוקה ועמוסת כישרונות, ניתן בהחלט לדבר עליו כגדול לוחמי המחלקה הזו, וכאחד מהלוחמים הכי מרשימים אי פעם.

אני חושב שאי אפשר לחשוד בי לרגע, כמי שלא יודע להעריך את גדולתו של הלוחם המצויין הזה. ולמרות כל המחמאות, ועם כל הכבוד שבאמת מגיע לחביב, אי אפשר להתייחס ברצינות להכתרתו כלוחם הגדול בכל הזמנים. זה אולי מרגיש מפתה, לאור ההתרגשות של הפרישה, והרצון המבורך לפרגן. אבל זה פשוט לא רציני. חביב הוא הרבה דברים, ורובם המכריע טובים. הוא ללא ספק לוחם המשקל הקל הכי טוב אי פעם. הוא מתאבק ברמה הכי גבוהה שראינו כאן (בטח ובטח במחלקה, אבל לא רק). הוא היה דומיננטי לחלוטין ולא הפסיד קרב. הוא אפילו לא נראה ממש במצוקה לאורך הזמן. הוא פשוט לוחם מ-ע-ו-ל-ה! בהחלט בין הטובים שראינו אי פעם. 

אבל יש שניים שללא ספק בכלל, מעליו בדירוג הזה (לטעמי יש לפחות ארבעה, אבל נתמקד בשניים) – ג'ורג' סיינט פייר, וג'ון ג'ונס. בואו נזכיר לעצמנו, למה שני אלה תמיד עולים ראשונים בדיון הזה.

נתחיל בג'ונס: האלוף הכי צעיר בתולדות ה UFC, לקח את החגורה מאלוף מכהן (חביב לקח את החגורה מבחור חביב בשם אל אייקווינטה, אחרי שטוני פרגוסון איבד את התואר הזמני בשל פציעה). מאוריסיו "שוגון" רואה של 2011 היה לוחם מפחיד, עם רקע מרשים מאוד עד לאותה נקודה. ג'ונס דרס אותו, בדרך לתואר. לאחר מכן, סימן ג'ונס עוד חמישה איקסים, שסימנו ניצחונות על אלופים לשעבר: קווינטון "ראמפייג'" ג'קסון, ליוטו מאצ'ידה, רשאד אוואנס (הייתי שם 🙂 ), ויטור בלפורט, ופעמיים על דניאל קורמייה (שגם הוא לדעתי לוחם גדול יותר מחביב, אבל נשאיר את זה בצד), ועוד רשימה ארוכה של קורבנות. למעשה, לג'ונס יש 13 הגנות על תואר האליפות (14 אם מוסיפים את קרב ה"פיקטוגרם" מול קורמייה שאיך נאמר… בסדר). לחביב יש… שלוש הגנות… קונור מקרגור, דאסטין פורייה וג'סטין גייטג'י – לוחמים סופר-ראויים, אבל… שלושה… לא רק שג'ונס ניצח יותר אלופים, והגן על החגורה הרבה יותר פעמים מחביב, הוא גם ניצח שני דורות שונים של לוחמים במשקל החצי כבד – מה שנקרא לנקות מחלקה. פעמיים! מעבר לשלושת השמות המאוד ראויים שחביב השמיד בקרב הגנה, רשימת היריבים שלו הרבה פחות מרשימה משל ג'ונס.

בואו נדבר רגע על ג'ורג' סיינט פייר. ניצחונות על אגדות MMA כמו מאט יוז (האלוף הכי גדול של מחלקת 170 פאונד עד ג'ורג') או בי ג'יי פן, אחד הלוחמים הכי גדולים של הדור הקודם. יבואו המקטרגים ויגידו שלסיינט פייר יש שני הפסדים. כן, האחד למאט יוז כשג'ורג' הגיע עם כוכבים בעיניים לפגוש באליל שלו. הם נפגשו עוד פעמיים, בהן ניצח הקנדי, פעם בהכנעה ופעם בנוקאאוט טכני. ההפסד השני היה למאט סרה, במה שנחשב ל Upset הכי גדול בהסטוריה של הספורט. סיינט פייר "נתפס" כפי שאומרים במקומותינו, עם אגרוף מאחורי האוזן שהוריד אותו לקרקע, ומשם הפסיד. מהר מאוד, קיבל קרב חוזר ושם הדגים באופן שלא משמתע לשתי פנים, את עליונותו על סרה בעוד הוא פשוט מחסל אותו בברכיות לצלעות כדי לזכות מחדש בתואר האליפות, אותו לא הפסיד לעולם. מעבר לכך, סיינט פייר, לא רק שניצח את כל מי שעמד מולו אלא בדרך כלל עשה את זה דווקא במה שנחשב לאיזור הנוחות של היריב. הוא ניצח מתאבקים בהיאבקות, ניצח לוחמי ג'יו ג'יטסו באומנות הלחימה שלהם וניצח סטרייקרים בעמידה – רק כי הם אמרו שלא יעיז. סיינט פייר גם ניצח אלופים כניק דיאז, קרלוס קונדיט, מאט יוז, בי ג'יי פן וג'ייק שילדס, כמו גם יריבים קשוחים כג'ון פיץ' וג'וש קושצ'ק. ואם כבר מדברים על לנצח אלופים, מה לגבי החזרה שלו לאוקטגון, אחרי הפסקה של ארבע שנים, כדי לנצח את מייקל ביספניג, כדי לזכות גם בחגורה של משקל 185 – בהכנעה.

אני יכול להדגים גם למה דניאל קורמייה, אנדרסון סילבה, או פדור אמיליאננקו גדולים מחביב, אבל אני לא בא כדי ללכלך. אני בא להרגיע מעט את הרוחות. חביב נורמאגומדוב הוא ללא ספק לוחם חד פעמי. הוא לוחם ברמה הגבוהה ביותר שהספורט הציג לנו אי פעם. לוחם שהיה לנו הכבוד לראות אותו נלחם  בימינו. לוחם אדיר. אתם יודעים, כמו שזלאטן הוא כדורגלן פנומנאלי. אבל לא עז…

אני ממליץ לכל מי שרוצה להתחיל להתעניין בספורט לצפות לפחות בשלושת הקרבות האחרונים של חביב. מבחינת תצוגת MMA, זו תהיה חוויה בלתי נשכחת, כמו הקריירה של הלוחם הגדול הזה. רק נשאר להודות לאל שיצא לנו לחוות את זה בזמן אמת.