צ'לסי עשתה נכון כשפיטרה את למפארד, אבל כמויות הפיטורין במועדון מעלות שאלות קשות, מסוט אוזיל מחפש זהות בטורקיה ומכבי חיפה לא חייבת להתבאס מההפסד במשחק העונה – "שלוש בראש" שוב כאן
- אתה תפוטר מחר בבוקר
מכל המקומות באנגליה שזה יכול לקרות, זה קרה לקלאודיו ראניירי דווקא בניוקאסל. המועדון עם הקהל החם והתומך אך גם הדעתן אירח את צ'לסי של ראניירי ב-25 באפריל 2004, חמישה ימים אחרי שצ'לסי התמודדה לראשונה בתולדותיה בחצי גמר ליגת האלופות והפסידה בצורה משפילה למונאקו 3-1 בחוץ. הקהל של ניוקאסל ראה את הקבוצה שלו הופכת יתרון 1-0 שברירי ל-2-1 שלוש דקות אחרי פתיחת המחצית השנייה. לקראת הסיום, שהיה כבר נדמה ששחקני צ'לסי לא קרובים לשער של ניוקאסל, עמדו אוהדי המגפייז ושרו בקול אחד ברור ורועם בסט. ג'יימסס פארק:
"אתה תפוטר בחודש הבא".
בהתחלה ראניירי התעלם. מי שעמד אי פעם ליד הקווים במשחק כדורגל יודע כמה קללות, שירים ובקשות נזרקים לעבר מאמן במהלך משחק. אלא שראניירי הוא לא מאמן רגיל. הוא שמע גם מאחורי הספסל שלו את השירה הרועמת וניגש לאוהדים שעמדו שם. "מה אתם שרים", הוא שאל אותם, והם המשיכו לשיר. הוא חייך את החיוך הסרקסטי שלו ואמר: "יש לכם טעות. אתם צריכים לשיר: אתה תפוטר מחר בבוקר".
מעבר לחוש ההומור הנפלא של ראניירי, הסיטואציה הזאת מלמדת הרבה על מועדון הכדורגל צ'לסי, במיוחד מאז השתלט עליו רומן אברמוביץ'. צריך לזכור – באותה עונה סיימה צ'לסי במקום השני לראשונה מזה 47 שנים. אחרי מסע רכש עמוק ויקר מאוד במונחי 2004 שכלל את קרספו, מוטו, ורון, גלן ג'ונסון, ווין ברידג', דמיאן דאף וקלוד מקאללה, צ'לסי התקדמה ללא ספק. אלא שעבור הבעלים שלה הגעה לחצי הגמר של ליגת האלופות ומקום שני, שני מעמדים שרוב אוהדי צ'לסי לא זכרו עד אז, לא היו מספיקים.
השבוע פוטר פרנק למפארד מצ'לסי. בניגוד לראניירי, אלו היו פיטורים יחסים צפויים ומקובלים תקשורתית. על אף האהדה שיש לשחקן שהוא סמל בלתי נפרד של המועדון בו הפך לכוכב עולמי, כשהוא מאמן זאת סצנה אחרת לגמרי. ואין ספק שלמפארד לא הצליח בצ'לסי, במיוחד אחרי קיץ בו הושקעו כספים אדירים בחיזור הקבוצה. אלא שזה הרבה יותר גדול מלמפארד. זה קשור לבניית המסורת של הקבוצה שגם 17 שנים אחרי שאברמוביץ' רכש אותה עדיין היא הקבוצה הקפריזית ביותר בפרמיירליג, עם אפס מחשבה קדימה.
מאז שהגיע אברמוביץ' לצ'לסי החליפה הקבוצה 14 מאמנים, ממוצע של מאמן לקצת יותר משנה. לשם ההשוואה – באותו פרק זמן ליברפול החליפה חמישה מאמנים, טוטנהאם החליפו עשרה, מנצ'סטר סיטי רק שישה, וכמובן מנצ'סטר יונייטד החליפה ארבעה בלבד וארסנל רק שניים. הסיפור פה הוא לא רק החלופה של המאמנים. חלופת מאמן גורמת למערכת להשתנות, להתכווץ או להתרחב. אנשים שזוהו עם המאמן הקודם, כולל שחקנים, יכולים פתאום למצוא את עצמם בשוליים. הזעזוע שהמועדון עובר הוא מבוא להתמוטטות, שנה אחר שנה.
העניין הוא שזאת לא הגישה האנגלית, אבל למעשה כן הגישה של צ'לסי, עוד מלפני בואו של אברמוביץ'. קוצר רוח ודרישה להישגים מידיים תמיד היו נחלת יושבי סטמפורד ברידג'. בשנות השמונים הם היו צעירים, אלימים, ולעיתים אף מאוד אנטישמיים. כיום, עם השליטה הרוסית במועדון, זה הפך ליותר ממוסחר ויותר מאופק.
ועדיין, אפילו חביבו של אברמוביץ', אברם גרנט, פוטר במייל על ידיו למרות שהביא את המועדון לגמר גביע הליגה, גמר ליגת האלופות ומרחק משחק אחד מזכייה באליפות. זה לא שזה בכלל לא אשמת למפארד, אבל סולשיאר, שעבר קטסטרופות משלו באותה התקופה, עדיין עומד על תילו. למפארד, אם ירצה להיות מאמן גדול, יצטרך לצאת לחריש עמוק מחוץ למועדון האם שלו, שהוא אומנם מועדון פאר, אבל עם סבלנות של איזי שרצקי.
2. טורקי או גרמני
עד ל-18 במאי 2018 מסוט אוזיל היה אחד מחביביהם של אוהדי נבחרת גרמניה. השחקן הכי כישרוני בנבחרת שזכתה בגביע העולם ארבע שנים לפני כן היה הפנטזיונר שעליו חלמו אוהדי נבחרת גרמניה עוד כשהיו מפוצלים לשתי מדינות. אבל אוזיל הוא לא רק שחקן כדורגל פנטסטי, הוא גם ממוצא טורקי. ובאותו היום, כמה שבועות לפני שעלה למשחק הראשון של גרמניה במונדיאל 2018. הוא הצטלם על רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה. ומשם הכל התפרץ עליו.
השבוע השלים אוזיל מעגל כשהגיע לטורקיה לאחר שנות דשדוש בארסנל. ההצטרפות שלו לפנרבחצ'ה היא לא רק החתמה ענקית עבור קבוצה שרצה לאליפות, היא בעיקר מראה ליחס למהגרים במרכז אירופה, בייחוד בשנים האחרונות עם עליית התנועות הימניות-רדיקליות ביבשת. גם אוזיל הוא כנראה לא שה תמים בסיפור הזה, אבל כדי להבין את ההתנהגות שלו כלפי הגרמנים וכלפי ארסנל, צריך להבין את ההגירה הטורקית לגרמניה.
מסוט אוזיל נולד בגרמניה כגרמני לכל דבר ועניין. לא רק הוא היה גרמני, גם הוריו נולדו בגלזנקירשן, עיר שקלטה בשנות החמישים והשישים הגירה נרחבת מטורקיה שסבלה מבעיות כלכליות קשות. אוזיל גדל בחברה בה היה אמור להרגיש שווה בין שווים, אבל בפועל החברה הדגישה תמיד את שונותו, את עובדת היותו מהגר על אף שנולד על אדמת גרמניה. גם בנבחרות גרמניה אוזיל התקשה להתחבר עם הנערים ממוצא גרמני שורשי שראו בו אדם מוזר עם עיניים גדולות.
עם הזמן הכישרון ברגליים של מסוט הצעיר הפך לשם דבר בגרמניה, והדלתות נפתחו בפניו. ב-2008 הוא חתם בורדר ברמן, אז אחד המועדונים הגדולים והיציבים בגרמניה, כמחליף של דייגו שנמכר חצי שנה מאוחר יותר ליובנטוס. שנתיים גדולות בירוק הביאו לו את החוזה הענקי בריאל מדריד. אלא ששם החלו לצוץ בעיות המשמעת, חוסר החשק, ושוב הירידות על מוצאו הטורקי. אוזיל איבד את עצמו לחלוטין במדריד והיה צריך חבל הצלה. זה הגיע עם הטלפון של ארסן ונגר בקיץ 2013.
זה היה שידוך מושלם עבור שתי הצדדים. קבוצת פאר מדשדשת שירדה מגדולתה מצאה כוכב שכמהה לאהבה ולקבוצה שתיתן לו את המפתחות. כשהמפתחות לתותח היו בידיים של אוזיל הוא סיפק קבלות כבר בעונה הראשונה עם גביע ותואר ראשון מזה עשור. אבל גם בארסנל, למרות ההברקות ביכולת, אוזיל היה משועמם. הוא השקיע בעיקר במשחק בפלייסטיישן, הסתגר בפני חבריו לקבוצה וגם שם עלו שוב הטענות על אפלייה. ואז הגיע מונדיאל 2018 והכל התפוצץ.
עם גרמניה לא הייתה כל כך חלשה בטורניר הזה, אולי הפיצוץ הזה היה נשמר בפנים. אלא שההתרסקות של הגרמנים בטורניר ברוסיה שחרר את השדים הגזעניים ומי שפרץ את חומת השתיקה היה אוזיל בעצו שאמר לתקשורת אחרי שפרש מהנבחרת בתום המונדיאל: "עבורם הייתי שחקן גרמני כל עוד הבאתי להם תארים. ברגע שנכשלתי אני שוב קוף טורקי עבורם".
ואכן בשנים האחרונות עשה אוזיל צעדים משמעותיים להתקרב למסורת הטורקית שלו, כולל העובדה שבחתונתו השושבין היה ארדואן, לא פחות מנשיא טורקיה. לא בטוח שאוזיל מבין או מזדהה עם מטרותיו של ארדואן, אבל הדיקטטור הטורקי נותן לילד הדחוי הרגשה של בית, הרגשה שמישהו לא רואה בו דרג ב'. ההגעה שלו לטורקיה, למרות שמעולם לא שיחק בה, ולקבוצה אותה אהדו הוריו (ואף הוא הצטלם עם חולצה שלה, תצלום אותו שילב בפוסט שהעלה לטוויטר שלו) היא עבורו מקום מפלט, בלי להבין את המשמעויות הגאו-פוליטיות של המצב בטורקיה.
מספרים על עריצים רבים שעלו לשלטון בתחושת קיפוח כתוצאה מחוסר אהבה או אפלייה בילדותם. אולי נראה בעתיד את אוזיל גם יורש את ארדואן על כיסאו. עבורו זה מפלט מאנשים שלא קיבלו אותו. עבור דור שלם של ספורטאים טורקיים שנרדפו על ידי השלטונות זאת יריקה בפרצוף.
3. הפסד ללא הספד
שני שערים נכבשו לזכות מכבי תל אביב מול מכבי חיפה בדקות האחרונות בשתי העונות האחרונות, שני שערי ניצחון של הצהובים, שניהם היו במפגש שאמנם התרחש באמצע העונה, אבל היה אמירה משמעותית לגבי העתיד. השאלה היא איזו אמירה זאת הייתה בדיוק. השער של יונתן כהן בשנה שעברה הוביל תחושת מיאוס נוראית בקרב אוהדי מכבי חיפה שניסתה להידבק לצהובים בצמרת. אלא שהתחושות השנה הן קצת שונות אחרי ההפסד השבוע במשחק העונה.
הדבר הראשון שהשתנה זה המאמן. מפתיע להגיד את זה עבור מאמן שהביא את מכבי חיפה לא רחוק מאיפה שהיא היום, אבל הפסד כזה בעידן ברק בכר הוא לא אותו הפסד בעידן מרקו בלבול. אצל בכר אוהדי מכבי חיפה קיבלו את התחושה שמדובר בטעות, שהוא יודע מה לעשות כדי שבפעם הבאה זה לא יראה ככה. אצל בלבול לעומתו היה נראה שהוא, כפי שניסח זאת בנחמדות אין קץ דורון מדלי לאחר הזכייה באירוויזיון, "נקלע לסיטואציה".
אחרי זה צריך לדבר על המקריות. ב4-3 בעונה שעברה מכבי חיפה לא הייתה רעה, אבל ללא ספק לא הייתה קרובה למכבי תל אביב. השער של יונתן כהן היה המחשה כואבת לפער העצום בין שני המועדונים. כאן, לעומת זאת, תיקו היה ללא ספק משקף משחק בו שתי הקבוצות ניהלו כל אחת מחצית אחת ונחו בשנייה. מכבי תל אביב אמנם ניצחה, אבל לא באמת הייתה עדיפה על מכבי חיפה. גם הסגל החסר שלה הוא לא תירוץ – מכבי תל אביב של העונה נחלשה ואילו מכבי חיפה התחזקה. העובדה שהתוצאה נשארה בעינה היא עניין של גורל. יש גם כזה בכדורגל לפעמים.
ובעיקר, הסיפור כאן הוא הפער בצמרת. כשאתה עדיין נמצא במרחק של חמש נקודות מקוראת התיגר על התואר, התחושה היא שלא הכול אבוד, שחיבור של כמות משחקי יפה בזמן הקרוב יוכל להביא את מכבי חיפה למפגש השלישי בין הקבוצות במקום אחר. בפרספקטיבה של עונה שלמה זה אמנם היה משחק בעייתי, אבל לא כזה שיכשיל את סיכויי האליפות של הירוקים. גם באר שבע של בכר לא התעלתה במיוחד במשחקי החוץ הישירים מול מכבי תל אביב בעונת האליפות הראשונה.
השאלה היא האם סמי עופר יכול לעבור כטרנר עבור מכבי חיפה כשזו שנת קורונה ובלי אוהדים ובעיקר כשהוא אצטדיון הרבה פחות ביתי מחברו הדרומי. כך או כך, יש למכבי חיפה עוד הרבה זמן לשחק עד שיצטרכו להישלף המסקנות. כרגע מדובר בדימום מקומי בלבד, והחובש צריך לעבוד קשה כדי לשים חוסם עורקים כדי שהדימום לא יתפשט לכל הגוף.
